Sefer HaSichos (the Rebbe)
משיחת יזם א' 9' צו, ב' ניסן ה'תשמ"ח
ממש, ולא עכבן אפילו כהרף עיןקכא.קטז מגילה כס, א.
117) ע"ד יצי"מ, אשר יצאו ברכוש גדול (לך טו,
118) ראה התמים" חוברת ב ע' קכו (קי, ב):
כאשר ישראל יעשו תשובה ישלח הקב"ה לנו את
משיח צדקנו . . ויוליכנו עם בתינו וכלי בתינו לארץ
120) יל"ש ישעי' רמז תקג.
121) מכילתא ופרש" בא יב, מא.
347א. בהמשך להמדובר לאחרונה או־ רש"בו, ויום התחלת הנשיאותי דכ"ק
דות הענין ד"והחי יתן אל לבו"א — מו"ח אדמו"רח נשיא דורנו, אשר, יום זה
מובן, שכל תאריך שאירע בו ענין מיוחד (ב' ניסן) הוא יום מיוחד בחיי הנשיא,
בחיי האדם, כשחוזר ונשנה מידי שנה ויום מיוחד בענין הנשיאות — התחלת
בשנה, צריך להביא לידי הוספה בענין הנשיאות של נשיא דורנו, הכוללת את
החיים, כמדובר לעילב בנוגע ליום כל המשך הנשיאותט עד ביאת גואל
הולדת, ועד"ז מובן גם בנוגע ליום נישואיןג, וכיו"ב.
ואם הדברים אמורים בנוגע לחייו הפרטיים דכאו"א מישראל — בנוגע לנשיאי ישראל („הנשיא הוא הכל"ד) על אחת כמה וכמה שמאורעות מיוחדים בחייהם מביאים הוססה בענין החיים („והחי יתן אל לבו"), הן בנוגע להנשיאים עצמם (שיתוסף אצלם שלימות נעלית יותר לגבי השלימות שלפנ"זה), והן בנוגע לפעולת השסעתם בכל ישראל, צאן מרעיתם.
ועד"ז בנדו"ד — ב' ניסן — יום ההסתלקות־הילולא דכ"ק אדמו"ר מהוצדק.
ועפ"ז מובן, שבבוא יום ב' ניסן בכל שנה ושנה, ניתוסף עילוי גדול יותרי בענין הנשיאות.348רמב"םיא שהוא „לב כל קהל ישראל"יב. ונמצא, שעיקר ענין החיות דכל אברי והרי ענינו של הלב הוא — שבו משכן הגוף קשור עם הלב, כי, הדם („הוא „הדם הוא הנפש"יג המחי' את כל הגוף. הנפש") שבלב (לא רק גילוי והמשכה
ממנו) מתפשט בכל אברי הגוף ממשכ. „מלך" — ר"ת מוח לב כבדיד, „תלת זאת ועוד:
שליטין אינון — מוח לבא וכבדא"טו.
התנועה הוא בלב דוקא, שנמצא תמיד
בתנועה של רצוא ושוב, „דפיקו המוח — הוא הראש דחיות הגוף, כ' דלא"כב, והדם שבו — בתנועה תמי„עיקר משכנה והשראתה (של הנשמה) דית, סיבוב והילוך בכל אברי הגוף (כמאת כר אר"מר כר אבר מלכר אר " ממא"ר כר חתת ממנה חיות וכח הראוי לו לפי מזגו
ותכונתו"יז, ולכן, המוח מושל ושולט על ועד"ז בנשיא ומלך, „לב כל קהל
ישראל" — „אשר יוציאם ואשר יבי־
אם"), שעל דו נעשה גם") המשכת ואילו הלב — הוא חיות הנוף עצמו, ובבוא יום התחלת הנשיאות (ב' ניסן) א ד ער ממת דרר מח מב מ ממר ען מ"מ . . המלובשת בדם הנפש היוצא מהלב
19) סימן לא.
20) ולכן, המשכת החיות מהמוח לכל האבריםיב נוסף לכך שהוא „ראש' (ש"א סו, יז. ועוד). היא גם באופן של התחלקות, ש"כל אבר מקבל „ראש הדור" (תנחומא חוקת כג. במדב"ר פי"ט, כח). ממנה חיות וכח הראוי לו לפי מזגו ותכונתו", וראה תנא פ"ב: אשי אלפי שראל שנשמותיהם הם משא"כ המשכת החיות מהלב היא לכל האברים בבחי' ראש ומוח כו' ראשי בני ישראל שבדורם. בשוה, שטלם מקבלים את הדם שבלב, עצם החיות
(וראה גם לעיל ע' 222 ואילך. וש"נ).
14) מגן אבות להרשב"ץ פ"ה מי"ט. ערכיכא מדוע שתנועה" היא סימן על ה"חיות" — הכינויים (לבעל סה"ד) בערכט. ניצוצי אורות וניצוצי כל חי מתנענע.
22) ראה לקו"ת שה"ש שם. ועוד.
23) פינחס כז, יז.
24) נוסף על פעולת הראש ומוח — מורה־דרך
ומנהיג לכל ישראל, אשר יוציאם ואשר ייאם"יח פרש"י ד"ה הכבד — חולין קט, ב.
349מא ז ר ר ז א
אות כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו, ס"חולהעיר, שמ"ח בגימטריא „חיל", וב־
בגימטריאכו „חיים".
ויש להוסיף, ע"פ סגנון ולימוד אאמו"ר ע"ד הרמז — שמספר ס"ח העולה מצירוף האותיות ד"חיים" (ב' יו"דין ומ"ח)כז מכוון לחילוקי התקופות במשך ס"ח שנות הנשיאות דנשיא דורנו:
נתבאר במק"אכח ששלושים שנות נשיאותו של כ"ק מו"ח אדמו"ר בחיים חיותו בעלמא דין (פר"ת — תש"י) נחלקות (בכללות) לג' תקופות של עשר שניםיב: עשר שנים ראשונות — במדינה ההיא, עשר שנים שניות — במדינת פולין וכו', ועשר שנים האחרונות — במדינה זו, בחצי כדור התחתון.
ועפ"ז י"ל, שב' היו"דין ד"חיים", רומזים לעשור הראשון והשני דנשיאותו, והאותיות מ"ח („חיים") רומזים למ"חל גימסריא ב"פ כ"ד, ענין ד"ושמתי כדכד שמשותיך"לב — כמבואר הענין ד"כדכד" בלקו"תלג, וכן בדרושי הצ"צלד, ועד"ז בנוגע ל"חיל", וכן „חיים" — שענינים אלו נתבארו בדרושי חסידות, וחלקם נלקטו בספר הליקוטים לדרושי הצ"צ (שבהם נכלל גם מדרושי אדמו"ר האמצעי ואדמו"ר הזקן), והם גם היסודלה לדרושי רבותינו נשיאינו שלאח"ז, עד לכ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא
350וכמודגש גם בהכתרת המלך — שהמרר מ" ח ב בעם בש גם מרחא ז רד" במר מגו
גם שפעולת העם היא בחיי המלך, חיים מחד גיסא — תנועה של רוממות וה־של מלךמה.
העם*"לז, „עם" דייקא, „מלשון עוממות, ה. עפ"ז מובן גם בנדו"ד — „חיים" שהם דברים נפרדים וזרים ורחוקים שנה לנשיאותו של נשיא דורנו:
ממעלת המלך"לח. וכמודגש בענין נוסף על האמור לעיל ע"ד ההוספה היראה והביטול — „שום תשים עליך בענין החיים (מידי שנה בשנה, ועאכו"כ
בשנה זו שסימנה „חיים") לכל אנשי ולאידך גיסא — תכלית הקירוב, הדור ע"י נשיא הדור — הרי, גם אנשי כאמור, שהמלך הוא „לב כל קהל הדור פועלים הוספה בענין החיים אצל ישראל", והרי אין לך קירוב גדול יותר נשיא הדור, כאמור לעיל בענין ההכמקירוב הלבמ לאברי הגוף, כאמור, שה־ רזה „יחי המלך".
דם שבלב עצמו נמצא בתמידות בכל ובאותיות פשוטות:
האברים, „התפשטות והילוך החיות מה־לאחרי שישנה השלימות ד"חיים" שנה רר מר אב"ם מרם חד ד מה עערת בען
החיים (גם) ע"פ פעולת העם שמכריזים
„יחי המלך", שתוכנה של הכרזה זו — הקירוב שבין המלך להעם הוא לא רק שכבר הגיע הזמן דהקיצו ורננו שוכני ביחס להמשכת החיות דכל העם, שמ־
קבלים חיותם מהמלך, אלא גם לאידך
גיסא — שמביאותו של המלך תלוי'ד עהזהא ש. ראה בז ישב לו, 5 שם
ר"פ בלק. כד הקמח ע' ר"ה (ב). ספר החיים פ'
גאולה פ"ב. עמה"מ שער שעשועי המלך רפ"א.
42) „כי אילו אפילו היו לו בנים רבים מאד, לאלז שמואל־א ט, ב. נתבאר באוה"ת וירא כרך דשייך שם מלוכה עליהם, וכן אפילו על שרים לבדם, תשסד, ב. שה"ש כרך ב ע' יד־תטו. ועוד.
43) ראה מ"א א, לד־ט — בנוגע לשלמה.לט שופסים יז, סו. סנהדרין כב, א (במשנה).מד ועד"ז בדוד (שם, לא) — אבל לא בנוגעמ יותר מהמוח, ראש החיות, וגם הנהגתו אברי לעניז ההכתרה.
הגוף היא בדרך של ציווי ופקודה כו' (היפך תנועתמה ובזה גופא — „יצלח מלכא . . כי התפלה על
החיים וההצלחה" (רד"ק עה"פ שם, לד).351די"ל, שנוסף על הדגשת הצפי', הבקשה והדרישה על הגאולה [שיבוא משיח צדקנו בפועל ממש, באופן דמראה באצבעו ואומר זהמז, הנה המלך המשיח, בשר ודם, כפס"ד הרמב"םמח „יעמוד מלך מבית דוד וכו' ויקבץ נדחי ישראל"], יש בהכרזה זו גם התוכן דענין ההכתרה — „יחי המלך", שעי"ז פועלים ביאת דוד מלכא משיחא.
ו. ויש להוסיף, שאצל מלך המשיח מודגשת יותר שייכותו לכאו"א מישראל (נוסף לכך שכל מלך הוא „לב כל קהל ישראל") — לכן, בכחו וביכלתו דכאו"א מישראל לפעול הענין ד"יחי המלך": על הפסוקמט „דרך כוכב מיעקב" מצינו ב' דרשות בחז"ל: (א) „כוכב" קאי על כאו"א מישראלנ, (ב) „כוכב" קאי על מלך המשיחנא.
ונתבאר במק"אנב שאין סתירה בדצדקנונה.
ונמצא, שבנוגע למלך המשיח מודגש ביותר הקשר והשייכות לכל ישראל — שעצם נשמתם, בחי' היחידהנו, היא ניצוץ מנשמתו של משיח, ולכן, גם הענין ד"אין מלך בלא עם" (תוכן הכרזת העם „יחי המלך") הוא בהדגשה יתירה אצל מלך המשיח — „דרך כוכב מיעקב", כוכב דכללות ישראל, הקשור עם גילוי „דרך כוכב מיעקב" אצל כאו"א מישראל, התגלות בחי' היחידה שלו.
**
ז. ויש לקשר כל האמור לעיל לזמן התחלת נשיאותו של נשיא דורנו — בחודש ניסן:
חודש ניסן קשור עם ענין הגאולה — כמארז"לנז „משבחר הקב"ה בעולמו קבע בו ראשי חדשים ושנים, וכשבחר ביעקב ובניו קבע בונח בו ראש חודש של352להקריב את קרבניהם לחנוכת המזבח („צוער") — „לפום צערא אגרא"סח, ולא נשיא א' ליום"סא, שלכן, „נוהגין מר"ח רק „אגרא", שכר לפ"ע העבודה, אלא ואילך לקרות פ' הנשיא שהקריב בו יתירה מזה — באופן של מציאה,
„מצאתי דוד עבדי"סט.
וצירוף שניהם יחד (ענין הגאולה וד־ומרומז גם בשם „נתנאל (בן צוער)" הנשיאות) הוא — נשיאותו של דוד — שהתוצאה דצער הגלות („בן צוער") מלכא משיחא בגאולה העתידה.
ח. ובפרטיות יותר — ב' ניסן — „נחן" — כל הנותן בעיז יפה הוא בם בי רב אר ב ר שא מבח" ' חרח "ג מ"ר (כ
מה דעותעב), „א־ל הוי' ויאר לנו"עג, גילוי „צוער" — הוא גם מלשון צערסד,
65) שערי תשובה ח"א ספ"ה (ה, ב). וראה גם ולאחר צער הגלות [שכבר באנו י"ח אא) ז כב ב מוט א א ראת קרש „די והותר", כפי שמאריך אדמו"ר חכ"ג ע' 306 הערה 55 וכשוה"ג).
67) וכמשנת"ל ע' 326 ואילך, שע"י קושי הגלות
כו' זכו ישראל להעילוי ד וירם ויעצמו במאד מאד" שעי"ז נתגלה גם האלקות שבהנהגה טבעית (ראה (ראה רמב"ן במדבר ג, ד). ובלשון הזהר (ח"ב קצח, גם ד"ה החודש הזה לכם דש"פ יקרא, ר"ח ניסז, סע"א ואילך) — שע"י שברו' (נש"ן ימנית) נעשה
הענין דאשרי שא"ל יעקב בעזרו שברו ג'" (בשי"ז וענין זה מרומז גם בשמו של החודש — ניסו", שמאליח), זססיז אחון למעבד לכו נסין ופקניןנסי נסים" (ראה ברכות נז, רע"א ובחדא"ג (ראה לעיל שם הערהעד.
מהרש"א) — דרל הפירוש דנסי נסים", נוסף עלסח אבות פ"ה מכ"א. וראה גם אוה"ת שבהערה הנהגה נסית, גילוי אלקות (נס) גם בהנהגה הסבעית 64. סד"ה ביום השני עסר"ת. הש"ת.
69) תהלים פט, כא. וראה סנהדריז צז, א.
70) בכ"ז — ראה אוה"ת שם. סד"ה ביום השניס „באחד בניסן ראש השנה למלכים" (ר"ה תרכ"ט. עסר"ת. ד"ה הנ"ל דב ניסן תרפ"ה. בתחלתה). ולהעיר ממאר"ל (שמו"ר 0ט"ו, כו) איזעא ב"ב נג, א. וש"נ
המלכות באה להם (לישראל) עד ל' דור, שנאמרעב זח"ג קלא, ב. עץ חיים שער יג (שער אררך החודש הזה לכם ראש חדשים, החודש ל' יום אנפין) פי"א. וראה בכ"ז מכתב כ' מנ"א תש"ח (נדפס מר שכם דור " ער חדות מכת בקרש ח"ד ר' 4") שנ.
62) שם סט"ו. וראה בארוכה לקו"ש ניסן תשמ"ז.
64) אוה"ת נשא ע' רפרפא. וראה דרושם *) אגרות קודש אדמו"ר שיט"א ח"ב ע שט. שבהערה 68; 70.
353— גאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח יום יום ועד למעשה בפועל — שב' ניסן
חל ביום ראשון דפ' צו:
ט. ויש להוסיף ולבאר גם השייכות בהתחלת פ' צו מפרש רש"יפא — „איז
לג' ניסן (שהרי נמצאים כבר במוצאי ב' צו אלא לשון זירוז, מיד ולדורות".
ניסן, לאחרי תפלת ערבית דליל ג' ניסן) שבזה מודגש שכל האמור לעיל
— „ביום השלישי נשיא לבני זבולון"עב: אודות ענין הגאולה, והנשיאות דדוד
החילוק שבין ישכר לזבולון הוא — מלכא משיחא — צ"ל באופן של זירוז.
„שמח זבולון בצאתך וישכר באוה־ ובפשסות — שבעמדנו בחודש ניסן,
ליך*3, היינו, שישכר ענינו לימוד „חודש של גאולה", לאחרי שכבר עבר
התורה6י, כמ"שיי „ומבני ישכר יודעי ר"ח ניסןפב, ונכנסים ליום המעשהפא, ב'
בינה לעתים גו'"עב, וזבולון עיקר ענינו ניסן (ובפרט בשנה זו, „חיים" שנה
יציאה לפרקמטיא (אלא שצריך גם לנשיאות כ"ק מו"ח אדמו"ר נשא דורנו)
וי"ל דוגמתו בתורה גופא — החילוק שבין לימוד התורה בזמן הזה לגבי לימוד התורה דלעתיד לבוא, שהוא ע"ד ובדוגמתעט החילוק שבין קביעת עתים לתורה (זבולון) לגבי תורתו אומנותו (ישכר).
ועפ"ז מובן הקשר וההמשך דישכר וזבולון בנוגע לענין הגאולה — שלאחרי הגאולה („נתנאל בן צוער"* רואים ש"מעשינו ועבודתינו" בלימוד התורה בזמן הזה הוא בבחינת „זבולון" לגבי לימוד התורה דלעת"לפ. — בא מלך המשיח („יחי המלך") בזרי זות הכי גדולה, תיכף ומיד ממש.
יא. ויש להוסיף בלימוד והוראה בעבודת האדם לקונו — בענין הזריזות, „אין צו אלא לשון זירוז":
תוכן הפרשה — שעלי' נאמר „צו את אהרן", „אין צו אלא לשון זירוז" — הוא354אודות הקרבת התמיד, כי אם, ע"ד הע־יב. והמעשה הוא העיקרצב:
זר חבת א אר מר וזבדב"" בר גם בו ה ברת רק אז עין ה אד מלא ממוא — אר ווח ר את התמידכו, לא לפני ש"האיר פני גדולה, הקשורה עם שמחה וחיות, המזרח עד שבחברון"פז] — הרי, (גם) — אשר, ענינים אלו (שמחה וחיות) ההכשר וההכנה צ"ל באופן של זריזות, מודגשים ביותר בשנה זו: שנת תשמח
(תשמח ותשמח), ו"חיים" שנה לנשיומכאן למדים הוראה בעבודת האדם אותו של כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא — שהענין ד"זריזין מקדימים למצוות"ח דורנו —
הוא לא רק בנוגע לעשיית המצוה שעי"ז פועלים כביכול ה"אחישנה"4י) עצמה, אלא גם בנוגע להכנה והכשר דהזריזות אצל הקב"הצה — „אלקיכם
כהן הוא"צו, ו"כהנים זריזין הם"צז — ולדוגמא: בנוגע למצות הצדקה (וב־ לגאול את בנ" בזריזות הכי גדולה, פרט בענין שהזמן גרמא, „מעות חטים") תיכף ומיד ממש, „לא עיכבן המקום — מצוה כללית השקולה* כנגד כל כהרף עין").
המצוותפט — שצ"ל זריזות לא רק בה־
בהכנה למצוה, החל מהשקו"ט ע"דצ סמן כא
קבלת החלטה טובה (גם כאשר הקיוםצא ב"ב יו"ד, א. וראה גם תבא שם.
93) ראה תניא רפל"ז.
ומשפטיו לישראל", „מה שהוא עושה הוא אומר
לישראל לעשות" (תהלים קמז, יט. שמו"ר פ"ל, ט),פו ראה רמב"ם הל' תמידיז ומוספין רפ"ו. היינו, שהזריזות דהקב"ה צ"ל לפני וקודם זריזותןפז תמיד ל, א. רמב"ם שם פ"א ה"ב.
96) סנהדרין לט, סע"א.
89) ב"ב ט, א. ירושלמי פאה פ"א ה"א. וראה גםצז שבת כ, א.
98) מכילתא ופרש"י בא יב, מא.
355תורים". ומכיון שכבר עברו עשרות בלילה זה ממש!
שנים (יותר מל"ח שנה) שבהם מצח־ ובאופן ש"תחזינה עינינו" — עיני
צחים את הכפתורים — הרי בודאי שב־ בשר בגוף של בשר, נשמות בגופים,
ימינו אלו נסתיימה גם העבודה דצח־ כולל גם (קיום ההבטחה ברורה)
ולהעיר, שאין לצחצח את הכפתורים יתר על המדהק — כפי שרואים במוחש שצחצוח יתר מחסר מן הכפתור ומקלקל יפיו!
ומכיון שכן, הרי בודאי ובודאי שעכשיו צריכה להיות ומוכרחת כביכול הזריזות של הקב"ה להביא את הגאולה תיכף ומיד ממש.
ותיכף ומיד — מקיימים הציווי „זאתקא תורת העולה היא העולה על מוקדה על המזבח כל הלילה גו' ובער עלי' הכהן עצים בבוקר בבוקר"קב, בביהמ"ק השלישי, אשר, להיותו „מקדש „ונתתיקו לכם לב בשר"קז, „לב חדש ורוח חדשה"קו.
יג. כרגיל — יש לסיים ב"נתינת" שליחות־מצוה לצדקה (המקרבת את הגאולה), בהוספה לנתינת שליחות־מצוה לצדקה בהתחלת היום.
ולהעיר, שי"ל שהתחלת וסיום היום בענין הצדקה, הוא, ע"ד ובדוגמת התחלת וסיום היום בקרבן התמיד — כמ"שקח „וערך עלי' העולה גו'", „עולת תמיד היא תקדים"קט, וכן „עלי', על עולת הבוקר השלם כל הקרבנות כולם, מכאן שלא יהא דבר מאוחר לתמיד של בין הערביים"ק (מלבד הקטר חלבים ואברים שכשר כל הלילהקי), ודוגמתם בזמן הזה — „תפלות במקום תמידין תקנום"קיא, תפלת שחרית כנגד תמיד של356תביא תיכף את השכרקיד „שמקרבת את ממצרים, הרי, כשם שיצי"מ היתה
בזכותן של נשים צדקניות שהיו באותו
הדורקכא, כמו כן תהי' גאולתנו מגלות זה ובפשטות — „הנה זה בא"קטו, משיח האחרון בזכות נשים צדקניות שבצדקנו, ויגאלנו, כולנו יחדיו, בתוככי דורנוקכב, „כימי צאתך מארץ מצרים כלל ישראל, „בנערינו ובזקנינו גו' אראנו נפלאות"יב.
בבנינו ובבנותינו"קטז, ובפרט בשנה זו,
שנת הקהל, „הקהל את העם האנשים וכל ענינים אלו — בפשטות ממש, והנשים והטף"קיז, „קהל גדול ישובו גאולה האמיתית והשלימה תיכף ומיד הנה"קיח, כולל גם כל הדורות שלפנינו ממש.
— „הקיצו ורננו שוכני עפר"קיט.
112) ברכות שם. שו"ע אדה"ז או"ח ר"ס פט.קכ שער הגלגולים הקדמה כ. ל"ת וספרקיג או"ח סו"ס צב. שו"ע אדה"ז שם — מב"ב הליקוטים להאריז"ל שמות ג, ד.
121) סוסה יא, ב. שמו"ר פ"א, יב. במדב"ר פ"נ,קיד ע"ד הפס"ד בשו"ע או"ח סתק"א ס"ג ו.
צדקניות שיש בדור.
123) ויתירה מזה — נפלאות" אפילו בערך
ליצי"מ (זח"א רסא, ב. אוה"ת נ"ך ע' תפז).
357— „שבת שלפני הפסח קורין אותו שבת ימצא ההוגה כל מיני מטעמים ערוכים
הגדול לפי שנעשה בו נס גדול"ג, בכל ושמורים סדורים וברורים", בדרך
וממשיך לבארד תוכנו של ה"נס גדול", קצרה בלשוז צח", „בלשוז זך ונקי'ו —
כדלקמן. מובן, שגם קריאת השם „שבת הגדול" הו"ע של הלכה למעשה (מלבד המנהגים המיוחדים דשבת הגדול'), ועוד ועיקר — שיש בזה לימוד והוראה בעבודת האדם לקונו (ככל דיני התורה שענינם „לתקן הדעות וליישר כל המעשים*), למעשה בפועל.
ובפרטיות יותר — לימוד והוראה מתוכנו של ה"נס גדול" (הטעם והסיבה לקריאת השם „שבת הגדול"), וגם לימוד מזה ש"שבת שלפני הפסח קורין אותו שבת הגדול", היינו, שה"נס גדול" פועל ענין של גדלות ב"שבת שלפני הפסח", כדלקמן.
ב. בביאור תוכנו של ה"נס גדול" — כותב רבינו הזקן:358קבצו בכורי מצרים אצל ישראל ושאלום „בראש השנה בטלה עבודה מאבותינו למה זה הם עושין כך, אמרו להם זבח במצרים"יא, כמה חדשים לפני הנס פסח הוא לה' שיהרוג בכורי מצרים, ד"למכה מצרים בבכוריהם".
ומכיון שנס זה הו"ע צדדי (לכאורה)
ברמ — מה אז קר מ ה א) בקשת בכורי מצרים מפרעה לשלח „לזכרון לדורות" בשבת שלפני הפסח את ישראל ממצרים, ועד לעשיית בכל שנה ושנה, ולא עוד, אלא שעשאוהו מלחמה עם פרעה בגלל סירובו למלא ענין עיקרי בשבת שלפני הפסח, עד כדי בקשתם — הו"ע טבעי, שהרי, לאחרי כך, שעל שם זה נקרא השבת כטלויב — שראו שאזהרותיו של משה בכל תשע „שבת הגדול"י!
המכות נתקיימו בפועל, היו בסוחים
שתתקיים גם אזהרתו ע"ד מכת בכו־ ג. וי"ל הביאור בזה:
רות, וא"כ, הענין ד"למכה מצרים בבכו־מהענינים העיקריים דיציאת מצרים ריהם" הוא תוצאה טבעית, ולא ענין של — כולל ובמיוחד כפי שנעשית שורש
לכל הגאולותיג, עד לגאולה האמיתית ב) נס זה, לכאורה, אינו קשור עם והשלימה ע"י משיח צדקנו, „כימי צאתך (גאולתם של) ישראלי, שאצלם לא מארץ מצרים אראנו נפלאות"יד —
ביטול והעברת הרע, היינו, לא זו בלבד
שישראל נגאלים ממצרים, אלא עודט תהלים קלו, י. וראה מדרש תהלים שם. רש"י
11) ר"ה יא, א.
10) משא"כ להסעם שהובא בסור — „היויב וכסגנון אחר — בעומק יותר: מה ענין הנס שיניהם קהות על ששוחטין את אלהיהן ולא היודלמכה מצרים בבכוריהם", ענין שאירע אצל אוה־ע רשאין לומר להם (לישראל) דבר" [וראה גם דעת — לשבח, שכל מציאותו אינו אלא לישראל דוקא זקנים לבעלי התוספות (בא יג, נ): „כשראו המצרים (ועד שעכו"ם ששבת הו"ע דהיפך מציאותו (סנהדרין כשלוקחין הפסחים לשחוט נתקבצו עליהם להרגן, נח, סע"ב. וראה לקו"ש חט"ו ע' 49 ואילך)). כי יראתן של מצרים היו בהמות, ועשה להם הקב"היג ראה ד"ה כימי צאתך תש"ח רפי"ב. וראה נס וניצול", ועד"ז בספר האורה לרש"י (ח"ב סס"ב): גבורות ה' למהר"ל מפראג (פס"א. וראה שם פנ"ב) „כשראו כן המצרים היו רוצים לקום ולנקום מהם, שבגאולת מצרים קבלו בנ"י מעלה עצמית דבני והיו מעיהם מחותכיז ובאש נדעכין, ונדונין ביסורים חורין ואין המקרה דגלות שלאח"ז מבטל זה כלל. וחליים רעים ומרים, ולא הזיקו לישראל"] — הרי זה וראה זח"ב מ, א.
14) מיכה ז, סו.
359עי"ז נשלמת הכוונה לעשות לו ית' דירה דמצריםכד. ובלשון הקבלה והחסידותכה
בתחתוניםכ, היינו, שגם מציאות ה"תח־ — כתר דלעו"זכו.
מארא ר אר"א ממא דר מא ד מר א ממר מר
ד. ושלימות זו (ביטול והעברת הרע, עד ל"אתהפכא חשוכא לנהורא") — התחילה בה"נס גדול" ד"למכה מצרים בבכוריהם"כג:
החידוש ב"נס גדול' ד"למכה מצרים בבכוריהם", הוא — ההכאה דמצרים („למכה מצרים") ע"י בכורי מצרים („בבכוריהם") עצמם, כלומר, לא זו בלבד ש"מצרים" אינו מנגד לגאולתם תוקף שלהם לצורך פעולת ההכאה („למכה").
וזהו החידוש ד"למכה מצרים בבכוריהם" — שהתוקף ד"בכורי מצרים", וכן החוקף המיוחד שניתוסף לצורך פעולת ההכאה, מנוצל על ידם למטרה הפכית מזו של מצרים — לעשות מלחמה עם פרעה ומצרים כדי שישלחו את ישראל ממצרים.
ומצד החידוש המיוחד בנס זה (שלא מצינו דוגמתו בשאר נסיםכז) — נקרא נס גדול", כלומר, גדלות בענין הנסים:360הוא — לא באופן דשידוד הטבע, כי אם, ד"למכה מצרים בבכוריהם" שייך באופן שחודר במציאות וטבע העולם לישראל, ובשתים — (א) בנוגע להסיבה גופאכח, אשר, תמורת היותו „עולם" שעל ידה בא ה"נס גדול", (ב) ובנוגע מלשון העלםכט, ובעולם גופא ה"ה להמסובב שנעשה כתוצאה מה"נס „התחתון במדרגה שאין תחתון למטה גדול":
ש"עשו הבכורות עמהם מלחמה והרגו
ריהם". כלומר, כאשר בנ"י עושים את כי: ה"אתהפכא' דפורים (ח נעשית ע" בקשחה של שלהם בהכנות ליצי"מ, ובאופן גלוי גם רר' ארחר, מאם מר ער י דט מטב לעני אוה"ע, אדי פועלים בדרך תמי לא) בעיניכם" (אסתר ח, ז), משא"כ האתהפכא' דלמכה
מצרים בבכוריהם" (א) נעשית ע"י בכורי מצרים
מצד עצמם (שהרי בנ"י לא ביקשו מהם דבר), (ב)לא ועפ"ז יש לבאר הסעם שאדה"ז השמיט את והם עצמת (לא רק ע"פ דיכורם וכיור"ב) היכו והרגו הסעם שהובא בסור (הנס שהמצרים לא יכלו למנוע
מישראל להקריכ הססח), והביא רק את הטעםכח ועז"נ „כי לעולם חסדו" (כסיום הכתוב ד"למכה מצרים בבכוריהם" (אף שהבאת ב' טעמים, ד"למכה מצרים בבכוריהם") — המשכת חסדו של ב' נסים, מגדילה יותר מעלת היום (שבת הגדול) הקב"ה (פסחים קיח, א — חסד שלמעלה שנעשו בו נסים אלו) — כי, תוכן הגס שהמצרים לא מהשתלשלות) לעולם" ב(טבע ה)עולם גוסא (וראה יכלו למנוע מישראל להקריב הפסח, הו"ע של נס
סתם, שידוד הסבע, ולא נס גדול", בטבע גופא,כט לקו"ת שלח, לז, ד. ביאוה'"ז להצ"צ ח"א ע' כבפנים.
32) ולהעיר, שנם בחנוכה מודגש הענין ד"נסל משא"כ בפורים, שעם היותו נס מלובש גדול (הי' שם)" — כידוע המנהג דבנ"י לכתוב על בטבע, מ"מ, „נראה בחוש שכל הסיבות היו רק ה"סביבוך האותיות נ' ג' ה' ש', ר"ת נס גדול הי'
שם" (ראה בני ישכר מאמר חודש כסלו סבת מאמר
ב' (מו, ב)) — כי, גם בחנוכה מודגש הענין דבירור
החושך דוקא, „והוי' יגי' חשכי', עד ש"אתהפכא
חשוכא לנהורא", „לילה כיום יאיר" (כמבואר (מכילחא פרשה ינ. ראב־ע לתהלים עה"ט שלמכה בדרושי חנוכה).
מצריםס בבכוריהם" קאי על מכת בכורות (כמפורשלג שהרי לא נתכוונו לסעול על בכורי מצרים,
כי אם, שעסקו בעבודה שלהם בהכנה לססח, אלא,361בעוה"ז הגשמי"לד.
ו. עפ"ז יש לבאר גם מה ש"קבעו נס זה לזכרון לדורות בשבת וקראוהו שבת הגדול":
ענינו של יום השבת — ש"מיני' מתברכין כולהו יומין"לה, כל ימי השבוע, הן ששת ימי המעשה, והן יום השבת שלאחריהם, אשר, מלבד הברכה שיש בו מצ"ע, ה"ה גם מתברך מיום השבת שלפניו.
ועד"ז ב"שבת שלפני הפסח" — שממנו מתברך חג הפסח, כולל גם בקביעות שנה זו שיום ראשון דפסח חל בשבת, שמתברך מהשבת שלפניו, „שבת שלפני הפסח".
ועפ"ז יש לומר שהשם „שבת הגדול" (ולא „שבת דנס גדול") מדגיש (לא את הגדלות דהנס, אלא) את הגדלות דשבת שלפני הפסח (ש"קורין אותו שבת הגדול") לגבי הפסח (— שלכן, בכחו לברך את הפסח). גם כן שבת"לח, שבזה מודגשת הגדלות דשבת שלפני הפסח („שבת הגדול") לגבי פסח („שבת" סתם).
וע"פ האמור לעיל ששלימות הגאולה (אתהפכא חשוכא לנהורא, דירה לו ית' בתחתונים) התחיל בהענין ד"למכה מצרים בבכוריהם", יש לבאר תוכן העילוי דשבת שלפני הפסח לגבי הפסח, „שבת הגדול" (למעלה משבת סתם דפסח) שמברך את ימי הפסח ש"שבת הגדול" פועל וממשיך גדלות („נס גדול") גם בפסחלט, היינו, שהגאולה דפסח תהי' לא באופן של נס סתם, אלא באופן של „נס גדול"מ.362בענין הפסח יהיו באופן של גדלות, „צו" מורה על ענין הזריזות — „אין שעי"ז נעשית כללות הגאולה דפסח צו אלא לשון זירוז, מיד ולדורות"מז.
והקשר לענין הפסח (שבת שלפני ויש להוסיף, שב"שבת הגדול" כלו־ הפסח) — שגם בו מודגש ענין הזרילים שני הענינים — הן הגדלות ד"נס זות, כמ"שמא „ואכלתם אותו בחפזון גדול", והן הגדלות בענין הפסח, כי: („לשון בהלהמט ומהירות"נ) פסח הוא
לה'", „על שם הדילוג והקפיצה"נ, יום השבת קשור עם מציאות העולם כלומר, לא רק מהירות סתם, אלא יתירה ר" ר ת ב אה אמ ר א מר אה דר מ דא ג) — כשמתגלה המציאות האמיתית דכל
עניני הבריאה, עד לענינים הכי תחתו־ועפ"ז מובן הקשר והשייכות ד"שבת נים, שגם הם נעשים דירה לו ית' שז־ הגדול" לפ' צו — מכיון שגם בפ' צו הו"ע דאתהפכא חשוכא לנהורא — מודגש התוכן דעילוי והוספה (גדלות) התוכן ד"נס גדול", „למכה מצרים בבכו־ בעניני זריזות (כבשבת שלפני הפסח,
שבת הגדול), שמלבד המהירות (דילוגמ א ממ אאא אא א א מא א חייב אדס לברך תרל"ח. ועוד), והוספת הגדלות הוא גופא — לא רק ביטול מציאות המזיקין (שבת סתם), באופן שלמעלה מענין המספר, ועד — לגמרי. אלא באופן שהמזיקיז עצמם מתהפכים לטוב, „שבתמא ואדרבה: בנוגע לעבודה בפועל — פעולת הגדול' (ראה המשך מים רבים תרל"ו פקס"א ואילך. הגדלות היא בעבודתם של ישראל בעניני הפסח, וראה לקו"ש חי"ז ע' 59 ואילך).
ועי"ז נעשה גם — בדרך ממילא — הפעולהמה תמיד בסופה.
דלמכה מצרים בבכוריהם", אתהפכא חשוכאמו ראה שו"ע או"ח סתכ"ח ס"ד: לעולם קוריז
צו את אהרן קודם פסח בפשוסה.
42) ועפ"ז יומתק סעם קבעת ה"נס גדול' בשבתמז פרש"י צו ו, ב. וראה גם שיחת ב' ניסן ש . . דוקא, ולא בימי החודש (כדרך שנקבעו כל (לעיל ע' 353 ואילך).
המועדים) — מכיון שתוכנו שלימות הבריאה,מח בא יב, יא.
הקשורה עם ימי השבוע, ולא עם ימי החודש (ראהמט להעיר גם מנוסח ההנדה להרמב"ם
„מתחיל על כוס שני ואומר בבהילו יצאנו ממצרם'
(ע"פ תרגום אונקלוס עה"פ (ראה טז, ג) „בחסזוןמד וקשור גם הענין דאתהפכא — כדרשת חז"ל יצאת מארץ מצרים", „בבהילו כו'". וראה הגדה עה"פ „מזמור שיר ליום השבת", „למשבית מזיקיז מן שלמה רפי"ט).
העולם שלא יזיקו" (חו"כ ויל"ש ביקותי כו, ו), ובזהנ פרש"י באַ שם.
363מצרים בבכוריהם").
בתחלת פ' צו נאמרנב „אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה". וידועהנג תורת המגיד לרבנו הזקן בפירוש „לא תכבה' — שע"י האש דקדושה מכבים את ה"לא", היינו, ביטול הענינים הבלתירצויים, ועד ש"השי"ת יהפוך את הלא להן", היינו, אתהפכא חשוכא לנהורא, תוכנו של ה"נס גדול" ד"למכה מצרים בבכוריהם.
ח. וענין נוסף בפ' צו — הקשור עם שלימות הבריאה ושלימות הגאולה: בפ' צונד מסופר בארוכה ובפרטיות אודות שבעת ימי המילואים. ומבואר בדרושי חסידותנה שבשבעת ימי המילואים נעשה מילוי ושלימות („מילואים") בשבעת ימי בראשית (לאחרי הפגם והחסרון ע"י ענין החטא כו'), היינו, שלימות הבריאה, כולל גם השלימות ומזה באים להעילוי ד"ויהי ביום השמיני" (שקורין תיכף, במנחת שבת זו, פ' צו)נו — „שמיני למילואים שנטל עשר עטרות . . מעין הבחי' הנקרא שבעתיים כאור שבעת הימים דלע"ל' (למעלה גם מאור שבעת הימים)נז, שלימות הגאולה.
ויש להוסיף ולקשר גם עם שיעור היומי ברמב"ם — „האומר לאשה הרי את מקודשת לי בכוס זה של יין . . של דבש"נח — ע"פ המבואר במדרשי חז"לנט שענין הנישואין דהקב"ה וכנס"י (ה"מקדש עמו ישראל") לאמיתתו ובשלימותו יהי' לימות המשיח, „של העוה"ז היו אירוסין . . אבל לימות המשיח יהיו נישואין"מ, ובפרטיות יותר — „בכוס זה של יין . . של דבש", כידוע ש"יין"סא וכן „דבש"סב קאי על רזין364האנשים והנשים והטףסז, וביחד ע"ז
יש להוסיף ביתר שאת וביתר עוז בעמדנו ב"שבת שלפני הפסח (ש)־ בהכנות לפסח — הן בנוגע ללימוד קורין אותו שבת הגדול" — צריך לפעול הלכות הפסחעא, והן בנוגע לנתינת מעות „גדלות" בכל עניני הפסח שמתברך חסיםעב (כולל כל צרכי החג), „חטים" משבת זהמח. כלומר, נוסף על ההתעס־ דייקא, המובחר שבדגן, „מן הטוב וה־
מתוק שבשולחנו . . כלעג חלב לה'"עד.סג ו"י שר מדבישים ניהם (* ד דש") ועד"ז בנוגע לעבודה בנפש האדם — הר זה כולל ריז דתורה, וררין דרין דצרה בתוכן הענין דקרבן פסחעה:
(ראה באוה"ז לאדהאמ"צ 0ה" א אילך. באוה"ז פרטי לקיחת הפסח — „משכוסד "שב א בפרט" שם מענת ר ב — וקחו), משכו ידיכם מעבודה זרה
וקחו לכם צאן של מצוה"יז, כלומר,סה אה פרש" שה"ש א, ב לקו"ת שבהערה59. למשוך עצמו, לסגת ולהתנער מכל דבר
שהוא בבחינת „עבודה זרה", זר לתורה מנע ף שם ר בבם ד א נו
התינוקות, ומזה מובן גם בנוגע לשבת שלפני הפסח,סט פסחים ו, א.
שבת הגדול, שמסבירים להם וכו'. — וראה ראבי"הע טלל — שההוספה היא לא רק באופן (סימן תכה): נהגו התינוקות להקדים ולקרות האגדה דילכו מחיל אל חיל", אלא באופן של דילונ ביום שבת הגדול . . כדי להסדיר בפיהם ויבינו וקפיצה, „עשו כל עבודותיו . . דרך דילוג וקפיצה' בפסח ושאלו. וכ"ה בגליון מהרי"ל (דף יו"ד סע"ב): (פרש" בא יב, יא), ובזה גופא — „מדלג (אפילו) על ואמר מהר"י סגל דיש לחזור האגדה של פסח עם ההרים (שה"ש ב, ח).
הנערים בשבת הגדול. — אבל לא ראיתי נוהגים ם,עא ראה שו"ע אדה"ז או"ח ר"ס תכט. וש"נ ואולי גם ע"ז אחז"ל דלא ראיתי אינו ראי' (עדיותעב רמ"א ארח ר"ס תכט. שו"ע אדה"ז שם ס"ה.
73) ויקרא ג, טז.
68) וכן בעניני העבודה דיום השבת (שאינםעד רמב"ם סוף הל' איסור מזבח. הובא בשו"ע ש"כים לפסח) שגם הם צ"ל באופן של גדלות — יו"ד סו"ס רמח.
„שבת הגדול" — ע"ד מארז"ל (זבחים צא, א) „אועה בהבא לקמן — ראה גם מכתב עש"ק ר"ח שבת למוספיז אהנאי לתמידין לא אהנאי" (בתמי'), ניסן ש.ז. (נדפס לקמן — ח"ב ע' 687 ואילך). היינו, שהגדלות דשבת שלפני הפסח (בנוגע לעניניעו בא יב, כא.
77) מכילתא עה"פ. מכילתא ופרש"י שם, ו.
365קרבו"עח, שכל פרטי כחותיו, מהכח וכל זה — מתוך שמחה, כהנתינת־
הנעלה ביותר (שכל), עד לכחות הנמו־ דיום השבת — „וביום שמחתכם אלו
כים ביותר (מעשה), כולם נעשים „קרבן השבתות"פד, ובהדגשה יתירה בשנה זו
פסח לה'", חדורים באש דקדושה, — (א) שנת תשמח, (ב) הקביעות דיום
„אהבת ה' כאש בוערה בלבו כרשפי של־ ראשון דפסח (וכן ר"ח ניסן) ביום
הבת כו'"עט, שיוקדת ובוערת תוך כל השבת, היינו, שנוסף על כללות השמחה
כולופ.
ועוד ועיקרפא — שמכריזים בגלוי לעיןכל (גם לעיני אוה"ע) שעומדים מוכנים להקריב קרבן פסח בפועל ממש בביהמ"ק השלישי, מכיון שתיכף ומיד ממש יוצאים מגלות (מצרים, שורש לכל הגלויותפב, עד לגלות) זה האחרון אל הגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו.
וכאשר ישראל עושים עבודתם שלהם בעניני הפסח — אזי נעשה בדרך ממילא „למכה מצרים בבכוריהם" („כימי צאתך מארץ מצרים"), כלומר, לא זו בלבד שמציאות העולם אינה מנגדת להגאולה, אלא אדרבה, שמציאות העולם גופא, עד לתוקף דעולם („בכורי ד"מועדים לשמחה" (ובפרט ב"ראשון לרגלים*5)), ניתוסף שמחה גם מצד ענינו של יום השבת, „ביום שמחתכם אלו השבתות".
ומחג הפסח נמשכים כל ענינים אלו על כל השנה כולה — כידוע** שהארת כל המועדים (ועאו"כ „ראש לרגלים"ז) נמשכת על כל השנה כולה. י. ויש להוסיף ולהדגיש ענין מיוחד שיש לעשותו לפני הפסח — בערב פסח:
366רעהו גו' כי כולם ידעו אותי למקטנם
ועד גדולם"צו, ויתירה מזה — „כיצז ולכן, יש לנצל יום סגולה זה — מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים שמזלו גובר — מתוך „רעש" דקדושה מכסים"צח.
בכל מקום ומקום, להוסיף עוד יותר בכל
עניני יהדות, תורה ומצוותי', כולל וב־ יא. ויה"ר שקבלת החלטות טובות מיוחד — בנוגע ללימוד תורתו של (ויתירה מזה — חיכף להשקו"ט ע"ד הרמב"ם (בהוספה על שאר השיעורים הצורך בקבלת החלטות טובות) בכל בתורה), ע"י עריכת „כינוסי הקהל' בזמן הענינים האמורים הקשורים עם ההכנות האפשרי (בערב פסח עצמו, או בימים לפסח באופן של גדלות כו', אשר, הסמוכים — כפי תנאי המקום כו'). „מחשבה טובה הקב"ה מצרפה למויש להוסיף ולהעיר שיום הולדתו של עשה"" — תפעל תיכףיד (עוד לפני הרמב"ם בערב פסח (ולאחר חצות) —
מרמז ע"ד שייכותו (ערב והכנה) לענין
הגאולה (פסח), קיבוץ גלויות — כי,צא לשון הרמב"ם בהקדמתו לספר היד. ספרו העיקרי של הרמב"ם, „משנהצג ש1י"ט כ
94) ובפרט בשנה זו — שנת הקהל, הקהל את
העם האנשים והנשים והטף", שנעשים „קהל גדול".פח „נולד ערב פסח יום השבת שעה ושליש אחרצה ירמי' לא, ז.
חצי היום" (סדה"ד ד"א תתקכ"ז — מספר יוחסיןצו שם, לג.
89) שיחות: יום ב, כ"ה אדר; ש"פ ויקרא (לעילצח סיום וחותם ספר הרמב"ם. ולהעיר, שפסיק
זה הובא גם בסיום וחותם דרושי פרשתנו (פ' צו)צ ראה ירושלמי ר"ה פ"ג ה"ח ובקה"ע שם. — בלקו"ת.
ואף שמדובר שם אודות אוה"ע, ואילו בנוגע לבנ"יצט קידושין מ, א. וידוע הפירוש בזה — אין מזל לישראל' (שבת קנו, א), הרי, ידוע הפירוש „דכאשר איש ישראל חושב לעשות איזה דבר הפנימי (או"ת להה"מ מט, ג. סב, ב. חנוך לנער ע' בלימוד התורה, בקיום המצוות ובמדות טובות וחפץמח שבחי' אין הוא המזל דישראל — אין דיש בזה בכל לבו ומאודו הנה הקב"ה מצרף כמה ענינים הנברא, ויתירה מזה, האיז דיש האמיתי (ראה דרושי בהשגחה פרטית שיכא לידי מעשה" (סה"ם תש"ב ע' פסח לאדמו"ר האמצעי (ד"ה תפול עליהם בתו"חפז.
בשלח רסו, א ואילך)), שהוא באופן של התגברות.ק ע"ד פס"ד השו"ע — אר"ח סתקע"א ס"ג.
367נשמות בגופים, תיכף ומיד ממש.
ובפרט ע"פ ההוראה דפ' צו — „מגיד
ישראל"קה — „אין צו אלא לשון זירוז,
מיד ולדורות'יד, ועד ש"לא עכבזקיב "ר ממטה משה (שמז מקמ"כ) בשם
המהרש"ל: לכך ורז אותו שבת הגדול, על שם הקיצים"*10), ובפרט לאחרי שכבר „כלו וגו"" (שרע אדה'ז א"ח סח"ל 0"א, הרי, המהרש"ל
עצמו דוחה טעם זה, משום שעס"ז צריך „לקרותו
שבת וערבה, על שם התחלת ההפסרה, כמו . . שבתקא ראה סה"מ אעת"ר ע' עה א"לך. המשךקיג פרש"י ותוס' סוכה מא, א. ועוד.
114) להעיר גם מסיום וחותם מזמור ס"זקב נוסח הגדה של פסח — פיסקא מצה זו, בתהלים (ראה לע"ל הערהפג — „ושרים כאללים
כל מעייני בך' שסרש", כחוללים לשוז ממללים",קג דאף שבנאולה עצמה נאמר „לא בחסזון „כל מעיני, כל קרבי, בך, בישועתך". וראה רשימשת תצש' (ישעי' נב, יב), אלא, בשובה ונחת תושעוו' הצ"צ (יהל שר) עה"פ; מחללים היש מנגנים וחא (שם ל, סו), ס"ט, ההבנה לגאצלה, ביאת משיח על הישועה ע"ש". ובהבשך העניז מביא סמורש צדקנו, צ"ל (ותהי') בתבלית הזריזות והחסזון, שהרי תהלים (עה"ו כשם שהבאר נובע מים חדשים בכל פס"ד רח"ל שמבבר (בממן הש"ס) כלו כל הקיציז שעה כך ישראל אומרים שירה חרשה בבל שעה,
הה"ד ושרים כחוללים כל מעני בר", ומקשר עםקד מכילתא באַ יב, יא. נתבור במוה"ת באַ ע' העניז דעיר חדש", עיי"ש. ולהעיר מהשייכות
הביוחדת לשנה זו — שנת תשמח.
ובהמשך המדרש (הובא ביהל אור): „רנן אמריקו הגאולה נצחית, עד סוף כל הדורות, כולל כשם שאמרים הצשים שירה כך אומרים הנשים גם גאולה (תד") מתחילת כל הדורות — „העצו ששירה, שנאמר כל מעייני בך, ואומר (שה"ש ד, יב) גן
נעול אחותי כלה גל נעל מעיז חתום" — שקשור
עם מעלתן של נשי ישראל הצדקניות שבזכותם
נאליז ישראל (ראה יל"ש רות רמז תרו בסומ).
115) נוסח ברכת אשר גאלנו — מפסחים קסז, בקי סגחדריז ז, ב.
368לחיזוק ההתקשרות
ליום הבהיר י"א ניסן
להולדת כ"ק אדמו"ר זי"ע
נדפס על ידי ולזכות
הרה"ת ר' הלל דוד וזוגתו מרת שטערנא שרה
בתם ובניהם
חנה, ישראל ארי' ליב, לוי יצחק,
ברוך שניאור, מאיר ושמעי'
שיחיו לאורך ימים ושנים טובות
קרינסקי
להצלחה רבה ומופלגה בטוב הנראה והנגלה
בכל אשר יפנו בגשמיות וברוחניות
מתוך שמחה וטוב לבב
Suggest a fixSent for review
Report a problemNo account needed
Embed on another site
About this page
Details
- Volume
- ה'תשמ"ח, חלק א
- Id
- rh-63bhsrge