משיחות ש"פ וארא, מבח"ת שבט ה'תשמ"ח

205הדן על הרמב"ם

דלימוד ספר הי"ד להרמב"ם — ע"פ הראשון, מוצאי שבת קודש,

המנהג שנתקבל ונתפשט בתפוצות נכון וראוי להתחיל עתה — ביום

ישראל^א ללמוד ג' פרקים בכל יום, על הש" — את הסיום על הרמב"ם^* ,

מנת לסיים בכל שנה (לערך)^ב — ביום חמישי („קמי שבתא"^ג) פ' וארא, כ"ד טבת, יום ההילולא של אדמו"ר הזקן^ד, והמשכו בחגיגת הסיום המרכזית בעיר זו — שמחה לגמרה של תורה^ה,^ו ל' הכתוב — משלי יד, כח. וראה אנציק' *)^ז מ רג זראר מאזרז מו המאום" עד שעת הכושר יומא דראוי לתקז בו סעודה כו'" (ש"ד ו'ד סרמ"ו סקכ"ז), משום כבוד התורה שאז נעשה ביותר הידור, ברוב עם כר'" (ס' תורת חיים — או"ח מאן הרר זדהר זרת הזמרש (תבר ימו רימרד הרמב"ם) — קמי שבתא', שמתעלה ונשלם („יכולו") ביום השבת: ויום הראשון (חגיגת הסיום) מוצאי שכת, וסף לכך שמתברר מיום השבת. ולהעיר, שבשבת זה מברכים ר"ח שבט, אשר, בצשתי עשר חודש באחר לחודש . . הואיל משה באר את התורה" (דברים א, גה), ספר דברים, משנה תורה", שבזה מרומז נם הקשר והשיכות לספרו של רבנו משה בן מיימון, שקראו „משנה תורה", שבו „הואיל משה (בן מיימון) באר את התורה", „וברים ברורים . . בדיז כל מצוה ומצוה (^* לשון הרמב"ם בהקדמתו לחיבורו).

9) ובפרט שהתחלת לימוד ההלכות דספר הרמב"ם (לאחרי לימוד ההקדמה ומניז המצוות) הוא לאחר השבת (כמצו"ז בהמורה שיעור").206(באופן מחודש ונעלה יותר כו') מהת־ עשה לידע שיש שם אלוקה, שנאמר חלת הספר^י, ובלשון הידוע^יא

„מתכיפין התחלה להשלמה".

כלומר, המצוה היא — „לידע כו'", וגם לבאר את הקשר והשייכות ידיעה שכלית (לא רק באופן של אמונה), לפרשת השבוע שבו חל (בהשגחה שהרי, בנוגע לאמונה לא שיך ציווי, כי: פרסית) סיום הרמב"ם — פרשת וארא, (א) גדר של מצוה שייך רק לאחר

הידיעה שיש אלקה (מצוה המצוות), ובב. בסיום ספרו מבאר הרמב"ם מצב לשון האברבנאל^טז „כאשר נניח אמונת העולם בימות המשיח — „באותו הזמן מציאות הא־ל מצוה, כבר נניח אמונת (ימות המשיח) . . לא יהי' עסק כל מציאות הא־ל קודמת לאמונת מציאות העולם אלא לדעת את ה' בלבד . . הא", (ב) לא שייך ציווי על ענין של שנאמר^יב כי מלאה הארץ דעה את ה' אמונות, „שאינן נקנות ברצון ובחירה"^א

ועכצ"ל, שהמצוה היא „ידיעת א מ מ א א א „יסוד היסודות ועמוד החכמות לידע הרצון והבחירה"^יט.

ר' א מאר אלא מאמתת מאר" את דד

וממשיך לבאר כו"כ פרטים בידיעת בסיום הספר ובתחלתו מדובר (לא רק הבורא, ומסיים^יד, „וידיעת דבר זה מצות אודות כללות ידיעת השם, אלא גם)^י ובנוסח ה"הדרו' דסיום מסכת „כשס^טו יתרו כ, ב. ואתחנן ה, ו.

שעזרתני לס"ם כו' כן תעזרני להתחיל מסכתות^טז שיעור דיום הש"ק זה.

וססרים אחרים", ועאכו"כ ספר זה — כמ"ש ל0נ"ז^יז להער שראשונה' הא גם מלשון ראש",

שהו גם התוכן ד יסוד כ' ועמוד כר'".

18) בספרו ראש אמנה ס"ד. הובא בסהמ"צ

להג"א אות האמור אלעת במחרחה ררר"א מד,

19) ראש אמנה פי"ז.

20) ולכן מאריך הרמב"ם בפרטי הענינים בש־ס, שאף שהטעם הפשוט הוא לחועלת הזכרון, חמש הלכות — עד שמסיים וידיעת דבר זה מצות מ"מ, למדים כמה רמזים כו' בהסימנים־ עצמס), עשה".

מ־מ, אין זה עדיין התחלת ההלכות, דברים^כא ראה גם רדב"ז במצודת דוד: יש דרך ברורים בדין כל מצוה ומצוה־ (תכלית ומטרת החוקרים אשר הביאו מפתים חזקים וראיות ברורות חיבורו), ובלשונו של הרמב"ם לאחרי מנין המצוות לאמת מציאותו יתברך . . ובראשם הרסב"ם "ל.

נועתה אתחיל לבאר משפטי כל מצוה ומצוה^כב בראש אמנה שם: „החקירות והבחינות . .

המביאות אל האמונות". אבל, מכיון שהרמב"ם כאז

207ממר פרסים בידיעת ה' (כבהערה 20) — מוכח ג. אמנם, עדיין צריך להבין הטעם

משא מא מ רבם אף זרם רר מהא מת

23) רמב"ם הל' יסוה"ת 0"ו ה"ב. הל' נשיאת עכב עתה על כמה מהשינויים:

כפים פי"ד ה"". וראה לקמן בפנים ס"ו.^כד כסף משנה הל' ע"ז פ"ב ה"ז. א) בהתחלת הספר לא נתפרש שם הוי' אלא ברמז בלבד, בראשי־התיבות^כט ד"יסוד היסודות ועמוד החכמות"^ל, ואילו בסיום הספר נתפרש שם הוי' — „מלאה הארץ דעה את הוי'".

ב) בסיום הספר מוסיף הרמב"ם גם סיום הכתוב „כמים לים מכסים", שלכאורה, לא זו בלבד שאין הכרח בדבר, כי הראי' ש"לא יהי' עסק כל העולם אלא לדעת את ה'" היא ממש"נ „כי מלאה הארץ דעה את ה'"^לא — הרי זה בסתירה ל"יסוד היסודות ועמוד החכמות", כי:208ואילו ב"כמים לים מכסים", מודגש היסודות ועמוד החכמות לידע שיש שם להיפך — שמציאות הארץ כולה („כל מצוי ראשון וכו'" („מצוה ראשונה לידע הנמצאים משמים וארץ ומה שביניהם") שיש שם אלוקה כו'") — דיש לומר^לה, מלאה ב"דעה את ה'" עד כדי כך שהמקור הוא בדברי הזהר^לו פ' וארא^לז: שה"דעה את ה'" מכסה את מציאות

הארץ כולה, „כמים לים מכסים",

בדוגמת מי הים שמכסים את קרקעית

הים וכל הברואים שבים, ודוגמתו^לא וסף עי פששות ההלכה — שמדוכר אודות בנמשל, שלא רראים את מביאות הארז,^לה אה מרמה מרץ מכז 7 115) אלר

36) ולהעיר מהידוע שכמה וכמה הלכות ועפ"ז צריך להבין מדוע בסיום ספרו ברמב"ם — מקורם בדברי הזהר (ראה הרמב"ם מאר ר מר אז ר ב"ם אמאז מרא מא אמא א מ בכל הספר), כפי שמצינו בדיני שטרות*32) אז בטלה עבודה מאבותינו). ומכיוז שתכלית ש"הכל הולך אחר החיתום"^לג] מביא המכוון דיצי"מ הא לזכות יקבלת התורה, לכן, הרמב"ם „כמים לים מכסים" — בסתירה בהתחלת הגאולה מו7נש כבר תכלית המכון ל" יסוד היסודות ועמוד החכמות' שב דט אי " י ש ה מ")

וע"פ המבואר לקמז (ס"ט) שבחיבורו של הרמב"ם ועכצ"ל, שאף שבשניהם (בהתחלת מודגש החידוש דמ"ת (בתורה עצמה) — יומתק וסיום הספר) מדבר הרמב"ם אודות הפתיחה (הסיום) בשם הוי', והסיום בעניז הגאולה הידיעה בשם הוי', מ"מ, בפרסיות יותר, (בעז מח") גמת גאולה ממר"ם גלי ם נתבארו כאן ב' דרגות בידיעת הוי', זוויש להוטף, שגם ההכנה למ"ת ע" נלות מצרים למעלה מזו, כלומר, בהתחלת הספר שעוד מצרים בחומר ובלבנים זכו למתן מדובר אודות דרגא הראשונה בידיעת תורה' — תו"א ר"ש שמות) נרמזת בחיכורו של הוי', ובסיום הספר מדבר אודות דרגא

*) משא־כבפשמות — שאף שכבר נולד באותם הימים תרבה הדעה והחכמה והאמת, מושיען של ישראל, והקב"ה שלחו לפרעה להוציא שנאמר כי מלאה הארץ דעה את ה'", ואינו מביא את בנ"י ממצרים (כמשנ"ת בשיחת ש"פ שמות

לעיל ע' 196) — אדרבה, חותמה שהורע קושי^לב ודוגמתו בתודה (חיבור ה"מקבץ תורה השעבוד, בטענח משה רבינו ומאז באחי אל פרעה שבעל פה כולה", „משנה תורה") — שטר הקידושין לדבר בשמך הרע לעס הזה" (ס"פ שמות).

דהקב"ה עם כנס" (ראה כש"ס ס"". לקו"ת בשלח א, *) שהרי בר"ה בטלה עבודה מאבותינו רע"ג. ובכ"מ. — ולהעיר מפרש" תשא (לד, א) במצרי (ר"ה יא, רע), ולפמ"ש במור ",

יט) דעשה (משה במדין) ששה חדשים", נמצא,^לג ל' הש"ס — ברכות יב, א. וראה רמב"ם הל' שרה הי' בעת מכת דם (וראה מהרז1 (ורש"ש) מלוה ולוה פכ"ז הי"ד־

209(ידיעת הוי') — איתא בזהר^לט: „פקודא וארעא וכל חיליהון)^מ.

דא קדמאה דכל פקודין . . למנדע לי'ואף שהרמב"ם לא הביא הפסוק

לקב"ה . . דאית שליטא עלאה דאיהו „וידעתם כי אני הוי'", אלא הפסוק „אנכי

רבון עלמין וברא עלמין כלהו שמיא הוי' אלקיך" — הרי, במק"א בזהר (בפ'

פינחס^מא) נאמר „פקודא קדמאה אנכי",

והרי, לשון הרמב"ם הוא העתקה — כלומר, עיקר הציווי דידיעת ה' נלמד

בלשון הקודש — מלשון הזהר: „יסוד מהפסוק „אנכי הוי' אלקיך" שנאמר

היסודות ועמוד החכמות (פקודא דא במ"ת, ולא מהפסוק „וידעתם כי אני

קדמאה דכל פקודין) לידע שיש שם הוי'" שנאמר לפני מ"ת, אלא, שבנוגע

מצוי ראשון (למנדע לי' לקב"ה), והוא לפרסי הענין כו' למדים מהפסוק

ממציא כל נמצא, וכל הנמצאים משמים „וידעתם כי אני הוי'", כידוע^מב שבנוגע

לפרטי המצוה, או גילוי מילתא כו',

למדים גם מלפני מ"ת^מג.

הרסב"ם (שהוא משנה תורה", דוגמת מ"ת) — ה. והנה, תוכן הכתוב „וידעתם כי

שהרי, כתיבת חיבורו היתה לאחרי ובגלל קושי אני הוי'", הוא — בהמשך למש"נ

הגלות, כמ"ש בהקומתו בטמז הזה תקפו הצרות לפנ"ז^מד „וארא אל אברהם אל יצחק ואל

יתירות וכר' 9ני זה נערתי חצני (נ"א: שנסתי יעקב בא־ל שד"י ושמי הוי' לא נודעתי

" 7. *^* להם", הינו, שאצל האבות הי' רק

וי"ל, שחיבורו של הרמב"ם הוא גם הכנה לנאולה העתידה (סיום ספרו) — ע"פ המבואר בתו"א שם, ש"כמו שע"־ שעבוד מצרים בחומר ובלבנים זכו למתן תורה, כך גם ע"י לבון הלכתא שבזמננו זה [„שאין בידינו הלכה ברורה ודיז ברור, כי כל דיני התורה במחלוקת שנוי', הללו מכשירין ומסהרין והללו פוסלין ומסמאין" — שזהו עיקר החידוש בחיבורו של הרמב"ם, „דבריס המתבררים"' ע" לבון הלכחא], יזכו לגלו' פנימיות התורה לע"ל להיות אראנו נפלאות".

38) פרשתנו ו, ז.

39) פרשתנו כה, א — ברע"מ. וראה גם לקוסי לוי"צ לשם.^מ ועד"ז לשון הרמב"ם) (בהלכח ה') „המצוי הזה הוא אלקי העולם אדון כל הארץ" — ע"ד המשך לשון הזהר „דאית שליטא עלאה דאיהו רבון עלמא".

41) רנו, ב — ברע"מ.

42) ראה שד"ח כללים מערכת האל"ף כלל שכא. פאת השדה כללים מערכת אל"ף סקל"ה סק"". אנציק' תלמודית ערך איז למדיז מקודם מ"ח. וש"נ.^מג וי"ל שבפסוק „וידעתם כי אני הוי'" שלפני מ"ת קאי על הידיעה העיקרית, שיש אלוקה (שלא שייך על זה ציווי, לפני הציווי), שידיעה זו היא נעלית יותר — בעצחותו ית' (ראה בארוכה הדרן על הרב"ם דמחזור השני (תשמ"ו) ס"ה — לקו"ש חכ"ז ע' 251 וא"לך). ועפ"ז יומתק דיוק לשון הזהר „קדמאה כ' ראשיתא קדמאה כו'" — הדגשת הענין דקדמאה" הן ביחס לציווי (קודם הציווי), והז ביחס להמצוה („מהותו ועצמותו של המאציל ב"ה שמציאותו הוא מעצמותו ואינו עלול מאיזה עילה שקדמה לו ח"ו"), משא"ב בזהר דפ' נחס, שמביא הפסוק „אכי" (הציווי דם"ת), נאמר רק „פקודא קדמאה" סתם.

44) פרשתנו ו, ג.

210בביאור מעלת שם הוי' לגבי שאר והביאור^מז — כמ"ש רש"י (פשוטו של השמות — כותב הרמב"ם בספרו מורה מקרא) „לא ניכרתי להם במדת אמיתית נבוכים^נב ש"כל שמותיו יתעלה המצויים שלי", היינו, שבשם הוי' גופא יש חילוקי בספרים כולם נגזרים מן הפעולות, וזה

מה שאין בו נעלם (שלא נעלם מבני ובכללות — שתי דרגות, כמ"ש^מח אדם), זולתי שם אחד, והוא יו"ד ה"א „ויקרא הוי' הוי'", כמבואר בקבלה וחסי־ וא"ו ה"א, שהוא שם מיוחד לו יתעלה, דות^מט שיש ב' דרגות בשם הוי' — הוי' ולפיכך נקרא שם מפורש, ענינו שהוא דלתתא והוי' דלעילא, ומרומז גם בנגלה מורה על עצמו^נג יתעלה הוראה ברורה דתורה — כדרשת חז"ל^נ עה"פ „ויקרא שאין בה שתוף, אשר שאר שמותיו הוי' הו'", „אחת קודם שיחטא ואחת הקדושים מורים בשתוף, מפני שהם

נגזרים מפעולות ימצא לנו כמותם".

וממשיך, „השם הזה (שם המפורש) . .

מורה על עצמו יתעלה באופן שלא^מה כמ"ש בהוצאך את העם ממצרים תעבדוז ישותף אחד מן הנבראים באותה את האלקים על ההר הזה', שתקבלו התורה עליו, ההוראה, כמו שאמרו עליו ז"ל שמי והיא הזכות העומדת לישראל" (שמות ג, יב המיוחד לי^נד, אבל שאר השמות הם

כולם מורים על תארים, לא על עצמות^מז ראה ד"ה וארא לאדמו"ר הזקן (מאמרי בלבד, אלא על בעל תארים".

אדה"ז על פרשיות התורה פרשחנו ס"צ רלח ואייך. ומסיים, „כל השמות הללו הנגזרים ע^ד) מ) ( ז י"ע יט4 בכמ)לא נתחדשו כי אם אחר בריאת העולם^מט ד"ה וארא הנ"ל. וראה ספר הלקוסים (דא"ח . . שהם כולם שמות שהונחו כפי הפעו־

לות המצויות בעולם, אבל כאשר תתבונן

בעצמותו מעורטלת ומופשטת מכל מאא ממא מא מאר א מא אממ אמורא ארא אם אחה א שאלו להקב־ה כו' יעשה תשובה ויתכפר לו"], הוי'

דלעילא, כדלקמן בארוכה.

וראה אוה"ת שם (קכו, ב ואילך) שהוי' דלעילא^נב ח"א פס"א (נעתק מהוצאת קאפאח). וראה („שמי הוי' לא נודעתי להם") הוא הוי' הב' ד ויקרא גם פררס שי"ס פ"א. המשך תרס"ו ע' תעו ואילך. הוי' הוי'" שנמשך ע"י התשובה, שלכן, זכו לגילוי זה^נג ולכן נקרא „שם העצם".

54) סוסה לח, א. וראה גס רמב"ס שבהערה 25.

0אופנים: (א) „השם ככתבו, והוא השם אבל שם הוי' ככתבו — הוא שם הוי'

הנהגה מיו"ד ה"א וא"ו ה"א", (ב) לאמיתתו („מדת אמיתית שלי"), שם

„בכינויו, והוא באל"ף דל"ת", כפי המורה על עצמותו, למעלה משייכות

שמצינו בנוגע לברכת כהנים, שבמקדש לגדרי הנבראים.

(„ביטוי האותיות המעורטל מכל הבנה"), ובסגנון ע"ד ההלכה — מעלת התורה

אלא גם לימוד הענין אשר מחמתו יוחד שם זה, ויהי' בכך גם סוד אלקי". ונמצא, שב' האופנים דשם הוי' — „ככתבו" ו"בכינויו" — הם ב' דרגות: שם הוי' בכינוין — עם היותו שם המורה על עצמותו, למעלה מגדרי העולם, מ"מ, בקריאתו בעולם „נתפס" ע"י הנבראים באיזה ציור שיש לו שייכות לגדרי העולם^נט, ובלשון המורה נבוכים^נב ש"אפילו השם אשר אנו מכנים בו יו"ד ה"א וא"ו ה"א (באל"ף דל"ת) גם לגבי נבואה^סג:

נבואה — עם היותה דבר הוי', „רוח הוי' דיבר בי"^ד, ה"ה בשייכות להעולם, „אין^סה הנביא עומד אלא להודיענו דברים העתידים להיות בעולם כו'"^סו,0הקב"ה, בדוגמת שם הוי' לאמיתתו, עצמותו ית' (ולמעלה גם מאספקלריא המורה על עצמותו, למעלה משייכות המאירה דנבואת משה^עד), גם התאמ־

תותה אצל כל ישראל היא כמו „דבר וזהו גם הביאור בענין הנצחיות שב־ שרואה בעיניו"^עה, ולא עוד, אלא שעי"ז תורה, „שהיא מצוה עומדת לעולם ול־נעשה גם תכלית ההתאמתות גם בערך עולמי עולמים, אין לה שינוי ולא גרעון נבואת משה^עו — „במה האמינו בו, ולא תוספת . . לנו^סז ולבנינו עד עולם, במעמד הר סיני, שעינינו ראו ולא זר ולא^סח איש א־ל ויכזב"^סט — כי, להיותה ואזנינו שמעו ולא אחר", „נאמנות שהיא רצונו העצמי של הקב"ה, יש בה תוקף עומדת לעולם", שעז"נ7י „וגם בך יאמינו הנצחיות והעדר השינוי, כמו בעצמותו לעולם"^עג].

ית', משא"כ נבואה שישנה שלדורות ומכיון שהתורה היא חד ממש עם

עצמותו ית' — לכן, במתןתורה נתגלה

שם הוי' לאמיתתו, שם המורה על נבואה — היא ראיית אלקות, כלומר, עצמותו, למעלה משייכות לעולם (הוי' לא באופן של השגה, מלמטה למעלה, דלעילא).

אלא באופן של ראי' — „וארא", מל־ח. והנה, בתורה עצמה יש דוגמת ב' מעלה למטה, תכלית ההתאמתות^עא. אבל ענינים הנ"ל (ב' הדרגות דשם הוי')^עח — אעפ"כ, יש בה חילוקי דרגות — אספק־ובהקדמה:

לריא המאירה (נבואת משה) או אספק־תורה — היא „חמודה גנוזה" של אם", כ"ב שתזה מוח ש ה לכ"ה שלמעלה מהעולם, מארדלי שייכות לגדרי העולם. ועאכו"כ ביחס

להתאמתות דהנביא העושה האותות —^עג רטב"ט שם ס"ת

74) להעיר מהחקירה הידועה אם בתורה שהיא

למעלה מנבואה יש גם גדר ודין נבואה (ראה צפע"נ

עה"ת ס"פ שופסים. וש"נ). ואכ"מ.

75) רמב"ם שם ה"ג. ועיין ס' החקירה להצ"צ

ערך עדות (סג, ב ואילך).

70) והנבואה שהוצרכה לדורות — נכתבה^עו וגם בנבואת כל הנביאים (שעושים אות כו')

מפני המצוה שצוה משה בתורה (שהיא כמו דבר^עא שלכן איז דומה שמיעה לראי', כמודגש בדין שרואה בעיניו) ואמר אם נתן אות אליז תשמעון' ד דז עד נעשה דיין", דכיון שראה בעיניו ממש, לא (רמב"ם שם ה"ב).

מצי חזי לי' זכותא (ר"ה כט, רע"א) — דאף שגם^עז יתרו יס, ט.

השמיעה מעדים נאמנים (שבכחם לחדש מציאות,^עח דוגמא לדבר: כל התורה כולה שמותיו של כמו, חלות הקידושין, וכיו"ב) צ"ל באוסן שיתאמת הקב"ה (רמב"ן בפתיחתו עה"ת), ואעפ"כ, יש חילוק אצלו כאילו רואה בעצמו, מ"ם, אין זה בדומה בהלכה ביז הפסוק „אחות לוטז תמנע' (שגם בו יש

העניז דשמותיז של הקב"ה) לשבעה שמות שאיז^עב יבמות מט, סע"ב. וראה רמב"ם שם ס"ז ה"ו. נמחקין.

שמונה פרקים להרמב"ם רס"ז.

0שדיני התורה הם ציוויים והוראות לה־שניתנו לו למשה בסיני בפירושן ניתנו,

אדם בנוגע להנהגה בעולם — הרי שנאמר^סא ואתנה לך את לוחות האבן וה־

בהכרח שבדיני והלכות התורה „נרגש" תורה והמצוה, תורה זו תורה שבכתב,

מציאות האדם והעולם^פ. והמצוה זו פירושה . . תורה שבעל פה"^פב, היינו, שבתושבע"פ, שבה נתבארו „משפטי המצוות"^פב, ציוויים והוראות ביחס להנהגת העולם — נרגש מציאות האדם והעולם; ואילו תושב"כ היא באופן שלמעלה משייכות לגדרי העולם (ובפשטות — שלא יודעים איך צ"ל הנחת תפילין בעולם^פג, וכיו"ב)^ד.

ב"פירושה" (תושבע"פ) גופא — מבאר הרמב"ם בהקדמתו לפירוש המשניות^פה שיש שני סוגי פירושים: (א) פירושים מקובלים מפי משה, הלכה למשה מסיני, שלא שייך בהם מחלוקת, (ב) „דינים שהוציאו על דרכי הסברא", „במדות השלשה עשרה הנתונות על הר סיני שהתורה נדרשת בהם, ובאותם הדינים . . יש מהם מה שנפלה בו מחלוקת בין שתי דעות, זה אומר בכה וזה אומר בכה, זה סובר סברא ונתחזקה לדעתו וזה סובר סברא ונתחזקה לדעתו . . וכשהיתה נופלת המחלוקת1רבים להטות".

כלומר, אף שגם הפירושים שהוציאו ט. עפ"ז יש לבאר הדגשת שם הוי' על דרכי הסברא (בי"ג מדות שהתורה בחיבורו של הרמב"ם — הן בהתחלת נדרשת בהם) הם דבר הוי' (ולא שכל החיבור והן בסיום החיבור:

האדם)^פז — מ"מ, רצה הקב"ה שפירו־ כשם שכללות הענין דמתןתורה, שים אלו יוציאום על דרכי הסברא' תורת משה בן עמרם, קשור עם גילוי א ז א אא א ז מאא אא א א ממ

עם שאר דיני התורה . . תורה שבעל פה ובפרטיות יותר — גם בפירושים כולה . . בלא קושיא ולא פירוק"^פב, כולל שמוציאים על דרכי הסברא (עד שנפלה גם הכרעת הפס"ד בהענינים שנפלה בהם מחלוקת כו') יש חילוק בין קודם בהם מחלוקת, נמצא, שמודגש בו (בספר פסק ההלכה ולאחר פסק ההלכה, שהרי, הי"ד) עצם ענין התורה, רצונו העצמי פסק ההלכה כדעת רוב הסנהדרין נעשה של הקב"ה, בדוגמת שם הוי' לאמיתתו דין (ב)תורה, ובלשון הרמב"ם^מט „בית דין (הוי' דלעילא), שלמעלה מגדרי העולם. הגדול שבירושלים הם עיקר תורה ויש לומר, שענין זה מרמז הרמב"ם ת וגז וחר ר ח ר א גת זם בחר למעלה משכל האדם, בדוגמת שם הוי'

התחלת הספר לסיום הספר:

91) להעיר ממארז"ל דבר הוי' זו הלכה'" (שבת^פז לא רק הכללים די"ג מדות, אלא גם קלח, ב), „והוי עמו שהלכה כמותו" (סנהדרין צג, הפירושים הנלמדים מהם, שהרי, הקב"ה לימד ב), משא"כ בעניז של מחלוקת — אלו ואלו דברי למשה מ"ס פנים סהור ומ"ס פנים סמא" (ירושלמי אלקיס חיים" (עירובין יג, ב).

סנהדריז פ"ד ה"ב. מדרש תהלים יב, ז. ועוד), ועד^צב ולהעיר שפרסי חילוקים הנ"ל הם גם באוסן שכל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש נאמר למשה הלימוד דמשה רבינו מפי הגבורה: (א) „בשעה

שהקב"ה מלמדו מקרא . . ובשעה שהי' מלמדו

משנה" (יל"ש תשא רמז תו). (ב) כל דבר ודבר שהי'

הקב"ה אומר למשה, הי' אומר מ"ס סנים סהור ומ"ס^צ כלומר, לא רק שצריך לעשות כן, אלא, פנים טמא, אמר לפניו, רבש"ע, עד מתי נעמוד על שענין זה נעשה הלכה בתורה, להיותם עיקר תורה בירורה של הלכה, א"ל אחרי רבים להסות, רבו שבעל סה". ומטעם זה, גם „הגזרות והתקנות המסמאין סמא, רבו המטהריז טהור' (מדרש תהלים יהמנהגות" הם הלכה בתורה.

2מ"ת (דרגא התחתונה דשם הוי', שיש לו ובסגנון פשוס — בנוגע למצות ידיעת

איזה שייכות לגדרי העולם) ולאחרי מ"ת (שם הוי' לאמיתתו, שאין לו שייכות לגדרי העולם)^ג.

ולכן:

בהתחלת הספר (כמו לפני מ"ת) — לא נתפרש שם הוי', כי אם ברמז, באופן של ראשי־תיבות בלבד, ובזה גופא — בהתיבות „יסוד היסודות ועמוד החכמות", שבלשון זה מודגשת השייכות דשם הוי' (להתהוות, להתהוות ענין) למציאות העולם, שהוא בבחינת „יסוד" ו"עמוד" (כביכול), היינו, שעם היותו קדום ונעלה כו', ה"ה גם „יסוד" ו"עמוד" למציאות הבריאה, ומדגיש „מצוי ראשון", גדר של מציאות, ולא סתם „מצוי", אלא „מצוי ראשון", שיש לאחריו שני, וכן בהמשך ההלכות „המצוי הזה הוא אלקי העולם והוא אדון כל הארץ"^מ — ע"ד ובדוגמת שם הוי' בכינויו (הוי' דלתתא), שעם היותו מורה הוי':

מכיון שגדרה של מצוה הוא ציווי להאדם, היינו, שיש יחס להאדם (והעולם) שאליו נאמר הציווי (כנ"ל ס"ח) — לכן, גם הציווי לידע את הוי' (שם המפורש שלמעלה מהעולם), בהכרח שידיעתו את הוי' תהי' באופן כמו ששייך לעולם (הוי' דלתתא) — (א) „מצוי ראשון . . ממציא כל נמצא", (ב) שנעשה „יסוד" ו"עמוד" להענינים שלו (עניני האדם והעולם כו'). אמנם, לאחרי שמסיימים כל התורה כולה, ובפרט הלכות התורה — אזי באים לגילוי דשם הוי' כפי שהוא לאמיתתו, למעלה מגדרי העולם, כלומר, לא ביחס להתהוות העולם, „ממציא כל נמצא, וכל הנמצאים כו' לא נמצאו אלא מאמתת המצאו"^צ, אלא אדרבה — התעלות העולם לדרגת האלקות, „לא יהי' עסק כל העולם אלא לדעת את ה' בלבד . . שנאמר כי מלאה הארץ דעה את הוי'", „דעה את הוי'" בטהרתה.3לאמיתתו) — פועלת תכלית הביטול —

לגמרי, שמציאות הארץ כולה, „כל הנמ־ בעזרה", כשהם שומעים את השם המפורש יוצא מפי צאים משמים וארץ ומה שביניהם", אינה כהז גדול בקדושה ובטהרה, היו ורעים 0תחויס נראית, מכיון שמכוסה לגמרי ב"דעה את *"07 7 פים 73" (* ב"ט ל' עבוד7 זהכ) הוי'", כלומר, אין זה באופן שישנו בנין^צח להעיר גם מהמבואר בתו"א פרשתנו (נה, א) שלם שה"יסוד" וה"עמוד" שלו הוא הוי', בענין החידוש דמ"ת בנוגע לאופן לימוד התורה אלא אדרבה — שמציאות העולם בטלה ש בסל במציאות ואינו תוסס מקום לעצמו כלל', עד ומכוסה ב"דעה את הוי'", שאין כאן אלא שלימודו הוא בבחינת „שכינה מדברת מתור גרונו„דעה את ה'" בלבד, תים לים מכסים". מא א א שר מא אר דבר המך במ. [ויש להוסיף בזה: הלשון „מלאה ואינו עושה כלום ואינו מדבר דברי עצמו כלל', הארץ (דעה את הוי')" הוא ביחס לגדרי משא"כ יפני מ"ת כו'

הארץ, הינו, שהארץ היא מלאה, לפי^ק ש" 7 מ בת פ, כ

מדת הארץ דוקא, ודוגמתו בהלכה —^קא ראה תנא פלו

כלי שרת „אין מקדשין אלא מלאין"^צג,^קב בדוגמת לימוד התורה לאחרי מ"ת, שאף אבל לא יותר ממדת הכלי. משא"כ ש"בטל במציאות", לא נשללת מציאותו, אלא הלשון „מכסים" — היינו שאינו מדוד אדרבה, מאז מלכי רבנן", מכיוז שכל מציאותו במדת הארץ, אלא אדרבה — שמכסה חדורה כידנר המיר" (כנ"י הערה^צח.

אר דר ער מד רר ר רר זאל וגם ענין זה (ביטול המציאות מצד חכמים גדולים ויודעים דברים הסתומים כו'"), ולא גילוי שם הוי' לאמיתתו") הי' במתן רא את 7, בר"ר מבע

(תשמ"ה) סי"ג ואילך — לקו"ש חכ"ז ע' 246 ואילך).^צה רמב"ם הל' פסולי המוקדשין פ"ג ה"כ.

96) וי"ל שזהו גם הדיוק דים" — לא כמו מקוה^* משא"כ הכה"ג עצמו — מכיון שהגילוי הוא שהמים ממלאיט דפנות המקוה, אבל אינם נשפכים באופן שחודר במציאותו ומתקבל־ אצלו (כדלקמן לחוץ (שאז ישנו החשש דזוחלין), אלא באופן שהמיםכפניס).

מכסיס גם את דפנות הים, ונשפכים ומתגלגלים וי"ל דונמא לדבר — החילוק שבין כל הנביאים

למשה רבינו כל הנביאים יראים ונבהלים^צז להעיר שגם גילוי שם הוי' ככתבו פועל ומחתוגגים, ומשה רבינו אינו כן . . עומד על עמדו ביסול ולגמרי — כל הכהנים והעם העומדים שלם" (רמב־ם הל' יסוה־ת פ"ז ה"

4המים, שכל מציאותם היא — מי הים. של התורה שלמעלה משייכות לגדרי

גם) בנוגע לתוכן כללות הספר — תורה:

ה"יסודות" וה"חכמות" קאי — בפשטות — על עניני התורה, שה"יסוד" וה„עמוד"^קד שלהם הוא — „לידע שיש שם מצוי כו' שנאמר אנכי הוי' אלקיך". ובענין זה יש חילוק בין התחלת לימוד התורה לסיום לימוד התורה:

בהתחלת הלימוד, כשעיקר ההדגשה היא על פעולת התורה בעולם — ניכרת בגלוי התחלקות פרטים, „יסודות" ו"חכמות" — לשון רבים, ובכללות — ההתחלקות דמצוות עשה ומצוות לא תעשה, כמארז"ל^קה „אנכי ולא יהי' לך מפי הגבורה שמענום", הכוללים^קו כל רמ"ח מ"ע ושס"ה מל"ת^קז, חיוב ושלילה: מצוות עשה — שמציאות האדם והעולם תהי' ע"פ התורה, ומצוות לא תעשה — שלא תהי' מציאות שהיא בניגוד לתורה.5ד אני', כמובז גם מהסיום „על פני", שפירושו, יראה כו' אף כאן כו'"^קיז, ובנוסח ברכת בעוד שאני מצוי" (לשון ה"פירוש" להל' יסוה"ת התורה — „נותן התורה", לשון הוה^קיח.

ואם הדברים אמורים בנוגע ללימוד אלא, שיחס לשמיעת הא7ם — שחים זו התורה בכל יום, עאכו"כ כשמסיימים שמעתי", אנכי ולא יהי' לך מפי הגבורה שמענום" לימוד התורה כולה (ספר הרמב"ם, (ראה פרש"י מכות שם), כי, ביחס לפעולה בהאדם „מקבץ לתורה שבעל פה כולה"), (ובהעולם) ניכרת ההתחלקות דחיוב ושלילה.ומתחילים עוד הפעם מהתחלת התורה^קיג 1 רו 3 . ראה מרכה ש — הרי זה בודאי ע"ד ובדוגמת העניז^קיד ולכן, לעתיד לבוא . . ה' עסק התורה דמתן־תורה.

בבחי' עשה סוב בלבד . . וגם בשס"ה ל"ת למעלה אמנם, מכיון שנמצאים כבר לאחרי שהז נמרות קדושות כר" (תניא (קו"א) קס, . וראה לימוד התורה כולה — הרי זה מעתה אר מ"ז "ז מעת אד (גב אברט (א באופו של חידוש, באיד ערד^יא לגבי שם), מעלת "ה לגבי ו"ה (לקו"ת פקודי ג, ב ואילך). התחלת הלימוד בפעם הקודמת ולהעיר גם מלקו"ת (שם ד, א) בביאור העניז (ועאכו"כ באין־ערוך לגבי התחלת "מ ע "ל שס"ת שש עמ"ז הלימוד בפעם הראשונה)

אני בעצמי בחי' יחיד כו' ע"ש, א"כ פי' שמי עם י"ה ופשיטא — בעילוי לגבי סיום הלימוד היינו בחי' זו דשמי הוי' לא נודעתי נמשך ומתגלה דמחזור הקודם, ונמצא, שגם בהתחלת בבחי' י"ה ע"י קיום מצות ל"ת".

115) ועפ"ז יומתק גם שינוי הלשונות בזהר: בפ'

וארא (לפני מ"ת) נאמר פקודא דא קדמאה לכל^קטז פרש"י תבוא כו, סז. ועוד.

פקודין ראשיתא קדמאה דכל פקודין" — „קדמאה"^קיז ברכות כב, א. וש"נ. וראה תו"א יתרו סז, ב. ביחס לשאר מצוות, ע"ד ניסוד היסודות ועמוד^קיח לקו"ת תזריע כג, א. ובכ"מ.

החכמות", ואילו בפ' פינחס (לאחרי השלימות דמ"ת)^קיט ע"ד שמצינו (ב"מ פה, סע"א) בר' זירא נאמר „פקודא קדמאה אנכי", „קדמאה' בעצם (לא שהתענה „דלשתכח תלמודא בבלאה מיני'" [דרך ביחס לשאר מצוות), ע"ד מלאה הארץ דעה את ה' הלימוד ד תלמודא בבלאה", ריבוי קושיות וכו', אבל

לא פסקי הדינים עצמם (וראה בארוכה בלקו"ש ויש להוסיף ולהמתיק ששניהם בחלק הזהר ואתחנן תשמ"^א], שעי"ז יוכל לבוא לעילוי שבאיןהנקרא „רעיא מהימנא" — כי, ב"פקודא קדמאה", ערוך — תלמוד ירושלמי. ודוגמתו בלימוד הרמב"ם „אנכי", שלמעלה לגמרי מגדרי העולם, מודגשת — לא בנוגע להלכות עצמם (שבודאי זוכר הלימוד הנתינה ע"י „רעיא מהיתנא", תואר המדגיש את דמחזור הקודם), אלא בנוגע לדרך הלימוד, כפי מעלתו של משה (לא בענין הלימוד, משה רבינו", שרואים בפועל שגם לימוד הרמב"ם — „לקטן אלא) בנאמנותו (גם ובעיקר) בקבלת התורה ולגדול" — הוא (לא רק בפשוטם של הלכות, אלא)

גם באופן של שקו"ס כו'.6מחזור החמישי — ע"ד שמצינו בנוגע לפירות האילן^קכא, „בשנה הרביעית יהי' כל פריו קודש הלולים לה' ובשנה החמישית תאכלו את פריו להוסיף לכם תבואתו"^קכב, כמבואר בדרושי חסידות^קכג שזהו"ע „תוספת אור הנמשך מקוצו של יו"ד דשם הוי' והוא בחי' הכתר", מכיון שבהם מודגש שגם פירות של חולין (שאינם „קודש הילולים לה'"^* חדורים בברכת ה'^קכד, ע"ד ובדוגמת המעמד ומצב דלעתיד לבוא — „כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים".

134) ישעי' נא, ד. ויק"ר פי"ג, ג.

135) ירמי' לא, לג. רמב"ם הל' תשובה ספ"ט.

136) נוסח הפיוט ד"וכל מאמינים".

133) ראה לקו"ת צו יז, א ואילך. שער האמונה^קלז וההכנה לזה — ע" לימוד הרמב* ם, שכתב

חיבורו „לקטן ולגדול" בשוה.

*

8וואָס דער שבת האָט אַ ספּעציעלע צייט פון אַ נשיא הדור, וואָס „הנשיא

שייכות מיט דעם יאַרצייט, ביז אַז הוא הכל"^ח, ובלשון הרמב"ם^ט „לב כל

מ'הויבט שוין דעמולט אָן פּראַווען דעם קהל ישראל" — איז דאָך זיין יאַרצייט

יאַרצייט — כידוע די פאַרשידענע און די הכנות לזה אין דעם שבת

מנהגי ישראל אין דעם שבת פאַר א יאַר־שלפניו, שייך צו יעדער איד פון דעם

צייט, אַז מ'איז דעמולט עולה לתורה^ב, וכיו"ב (נהרא^ג נהרא ופשטי')^ד.

על אחת כמה וכמה ווען עס רעדט זיך וועגן אַ יאָרצייט פון אַ צדיק, וואָס ביום הסתלקותו (ועד"ז אין דעם יאָרצייט מדי שנה בשנה) — איז „כל מעשיו ותורתו ועבודתו אשר עבד בה כל ימי דור.

וואָס דאָס איז דער יסוד אויף דער הצעה^י אַז אין דעם שבת פאַר עשירי בשבט זאָל יעדערער עולה זיין לתורה^יא, וויבאַלד אַז דער יאַרצייט פון אַ נשיא הדור איז שייך צו אַלע אידן, „הוא הכל". ובפרט אַז דעם יאָר איז דער שבת שלפני היארצייט שבת פרשת בא — וואָס די הסתלקות (בשנת תש"י) איז געווען בשבת פרשת בא^יב.9ב. דער ביאור אין דעם בפרטיות פאַרגלייכט דער רמב"ם אַ מלך דוקא צו יותר, וועט מען פאַרשטיין בהקדים הבי־ אַ לב?

אור בדיוק לשון הרמב"ם הנ"ל בנוגע אַ וי"ל דער ביאור אין דעם:

פון דאָרטן ווערט נמשך חיות צו אַלע

אברי הגוף (אויך צום לב)^טז. איז פאַר־

וואָס פאַרגלייכט דער רמב"ם אַ מלך

17) להעיר משאלה דוגמתה בנוגע לזה שהקב"ה

נקרא בשם לב ולא בשם מוח (לקו"ת שה"ש לג, ד).

ועיי"ש הביאור בההפרש בין מוח ולב.

18) פינחס כז, יז.

בהשגחה פרטית, ועאכו"כ ימי צדיקים, שעליהם^יט ולכן נקרא הראש מלך על כל אבריו' (שבת נאמר יודע ה' ימי תמימים" (תהלים לז, יח. וראה סא, א. שו"ע אדה"ז או"ח מהדו"ת ס"ב ס"ד.

ובמהדו"ק שם ס"ו), גם על הלב (אף שבפרסיות גם

הלב נקרא בשם מלך" בערך לשאר האברים —^יד .תלת שליסין אינון כו' מוחא ולבא וכבדא" זח"ב קטז, סע"ב. ח"ג שם. רלב, סע"א. רלה, א). — זח"ב קנג, א (ברע"מ). וראה זח"א קלח, א ולהעיר מהר"ת מלך" — מוח לב כבד (ראה (במהנ"ע). וראה זהר חדש פ, א: תלתא מלכא אינון ניצוצי אורות וניצוצי זהר לזח"ב קנג, א. וש"^א, והרי

ראש כל התיבה הוא אות מ"ם — מוח.

15) ועד שלכמה דיעות אפשר (לבע"ח עכ"פ)^כ ש"א טו, יז. ועוד. „ראש הדור" — תנחומא לחיות בלא לב (אף שאא"פ לחיות בלא ראש), דלא חוקת כג. במדב'ר פי"ט, כח. וראה תניא פ"ב: ראשי כדעת החכם צבי (סי' עד־עז. וראה זח"ג רכא, ב) — אלפי ישראל שנשמותיהם הם בבחי' ראש ומוח כו' שו"ת מהרמ"ז סי' לג. כרתי ופלסי ס"מ סק"ד. ראשי בני ישראל שבדורם. ולהעיר ממש"נ בכ"ם

נשא את ראש" — במדבר ד, א. נשא ד, כב. וראה

במדב"ר פ"ד, יב. אוה"ת נשא (כרך ו) ע' א'תשלה.

10ויש להוסיף, אַז אפילו דער רצון וואָס און איז משפיע צום עם זייערע צרכים^כו

איז מלובש אין מוח שבראש, וואָס פירט (צו יעדן איינעם זיינע צרכים), וואָס

אַז מיט אַלע אברים, איז אע"פ אַז בנוגע מצד דערויף ווערט ער אנגערופן „ראש

דעם ענין וגדר הרצון איז ער בכל הדור"^כז, איז ער אויך משפיע (ויש לומר,

האברים בשוה — דער רצון „להניע אַז אדרבה, דאָס איז עיקר ענינו) צום עם

הרגל' איז דער זעלבער ווי דער רצון פון זיין (דעם מלך'ס) ענין, וואָס ווערט

„להניע הראש" און (אפילו) ווי דער נשפע צו אַלעמען בשוה^ב.

רצון להשכיל^כב —

איז דאָך אָבער מובן, אַז בפועל זיינען זיי אַנדערע רצונות: רצון להניע הרגל, רצון להניע הראש, אָדער רצון להשכיל. משא"כ די חיות וואָס עס ווערט נמשך פון לב איז אַלע אברי הגוף איז באופן אַז אַלע אברים זיינען מקבל דעם זעלבן חיות^ב. ווי מ'זעט עס בפשטות, אַז פון לב ווערט נמשך דם צו אַלע אברים — אין אַלע אברים דער זעלבער דם^כד. און וויבאַלד אַז אין דם איז מלובש די חיות — „כי הדם הוא הנפש"^כה — איז דערפון מובן, אַז איז אַלע אברים ווערט נמשך דער זעלבער חיות.

ועפ"ז וועט זיין פאַרשטאַנדיק וואָס דער רמב"ם זאָגט אַז דער מלך איז דער און ווי מ'געפינט עס בנוגע צו די קריאת פרשיות התורה וואָס דער מלך פלעגט לייענען בהקהל בתור שלוחו של הקב"ה, „להשמיע דברי הא־ל"^כט, אַז צו אַלע אידן [צו „חכמים גדולים" און צו אַזוינע וואָס האָבן ניס פאַרשטאַנען דעם פּשוט'ן פירוש המילות וואָרום זיי קענען ניט קיין לשון קודש] איז נשפּע געוואָרן דער זעלבער ענין, (פון) „דברי הא־ל2 ג. פון דעם איז מובן, אַז עד"ז איז אויך בנוגע צו נשיאי ישראל שבכל דור, אַז נוסף צו די הוראות וואָס יעדער נשיא גיט צו אנשי דורו [סיי הוראות כלליות, סיי הוראות פרטיות], איז ער אויך משפּיע צו זיי פון זיין (דעם נשיא'ס) ענין, ער גיט זיי דעם כח צו11דער „לב כל קהל ישראל" — איז דערי־ מען טאָן בשמחה ובטוב לבב.

בער יש לומר, אַז די ענינים וואָס די ונוסף לזה: אַז די השפּעה אויפן זולת אנשי הדור באַקומען פון דעם נשיא זאָל זיין אין אַזאַ אופן, אַז אויך באָם זולת [ובפרט די „הוראות" וואָס מ'לערנט אָפּ זאָל עס אַרויסרופן שמחה ותענוג.

אוז אט די צוויי ענינים זיינען מרומז זיינען דער תפקיד מיוחד פון דעם דור. אויך אין דעם נאָמען^לט פון דעם בעל וע"ד הידוע^לא בפירוש מאמר רז"ל^לב ההילולא — יוסף יצחק:

אאר א א מאר פרת ואם אא מגע ור א"ז ר י מנע או ער ז ד. פון די ענינים המיוחדים וועלכע און יצחק — מלשון צחוק ותענוג, אַז מען קען זיך אפלערנען פון דער הנהגה יעדער ענין אין עבודת ה' זאָל מען טאָן פון כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו (דער בתענוג ושמחה.

בעל ההילולא פון עשירי בשבט) —

אמר ור מ ע מג' מוד אר במנע ו ר א"ז אר מאמר

לעיל) אויך בנוגע צו דעם וועמען מען א) צו ניט באַנוגענען זיך מיט די דאַרף ערשט מקרב זיין צו אידישקייט, ענינים וועלכע מען האָט שוין דער־ אַז די התקרבות צו תורה ומצוות זאָל גרייכט נאָר האלטן כסדר אין איין זיין (ניט מצד יראת העונש וכיו"ב, נאָר)

דורך מדגיש זיין דעם טוב טעם און סיי אין דער עבודה מיט זיך אַליין, סיי תענוג פון תומ"צ.

אין דער עבודה פון הפצת היהדות און

הפצת המעינות חוצה.

33) ששם האדם מחי' אותו ומורה על מהותו —

ראה לקו"א (להה־מ) סרמ"ד. או"ת (להה"מ) ,

סע"ג. לקו"ת בהר מא, ג. וראה בארוכה לקו"ש ח"ו^ל 7' בנא פמ"ד (, א).

31) סה"מ תש"ח ע' 240. ס' השיחות ה'ש"ת ע'^לה ראה אוה"ת עה"פ ויצא שם (רכ, א ואילך).

ו אאילר א אילר ז אילר תמ

225השומע יצחק לי"^לו — אַז „כל השומע", מצד דעם וואָס לעתיד לבוא^מב וועט

יעדערער וואָס הערט אַז ס'איז געבאָרן נתגלה ווערן דער „צחוק ותענוג

געוואָרן נאָך אַ איד, ד. ה. אַז ס'איז העליון"^מג.

ניתוסף געווארן אין אידישקייט — זאלויש לומר, אַז די שייכות פון די נעמען

דאָס ארויסרופן ב" אים שמחה ותענוג. „יוסף" און „יצחק" איז אויך מצד דעם

50) קידושין מ, ב.

51) מכחב שבהערה 10.

52) משלי יד, כח.227פינען זיך בסמיכות מקום.

דעריבער דארף מען שוין איצטער אַנהויבן מאַכן די הכנות ווען און ווי מ'וועט מאַכן די התוועדות אין די טעג נאָך שבת שלאחרי דעם יום ההילולא^נא, ומה טוב — אַז מ'זאָל מאַכן אַ התוועדות סיי ביום ההילולא, אדער ביום שלמחרתו, און סיי בימים שלאחרי זה — באופן וזמן המתאים אַז די מערסטע צאָל אידן זאָלן זיך אין דעם משתתף זיין, באופן פון „ברב עם הדרת מלך".

און אין די התוועדויות בקשר עם יום ההילולא זאָל מען זיך אַלע צוזאַמען שטאַרקן אין גיין „בדרך ישרה אשר הורנו מדרכיו כו'", בכל הפרטים הנ"ל, ובהדגשה אין אַן אופן פון „יוסף" — הוספה ועלי' בכל עניני טוב וקדושה, און „יצחק" — מתוך שמחה, וואָס נעמט דורך זיין מציאות.

ביז אַזאַ „יוסף" (הוספה) און „יצחק" (שמחה) וואָס נעמט אויך דורך חלקו בעולם, דורך דעם וואָס דער איד נוצט אויס זיינע דברי רשות „לשם שמים"^נד און „בכל דרכיך דעהו"^נה, ער (איז זיך ניט פורש פון זיי, נאָר ער) נוצט זיי גופא „לשם שמים" און „דעהו"^נו. וואָס דעמולט דאַרף (און זיכער גיט דער אויבערשטער די ברכות און מעגלעכקייט אַז עס זאָל) אין דעם שטענדיק צוקומען („יוסף^* מערער און מערער, און דאָס ווערט די הכנה קרובה צו דער שלימות הגילוי פון „יוסף" און „יצחק" בגאולה האמיתית והשלימה, וואָס דעמולט וועט זיין „באַ על פרעה"^נז, „דמיני' אתפריעו ואתגליין כל נהורין"^נח, און „ויהי בשלח פרעה את העם"^נט, ניט נאָר ביטול הגלות, נאָר פרעה וגלות העלפן און שיקן אידן אַרויס פון גלות^מ,

ביז „אז ישיר"^סא, די שירה העשירית^סב, און „שר לא נאמר אלא ישיר מכאן לתחיית המתים מן התורה"^סג — והקיצו ורננו שוכני עפר^סד, און דער בעל ההילולא בתוכם ובראשיתם,

און צוזאַמען מיט זיי — אַלע אידן פון דורנו זה אַלס נשמות בגופים. וואָרום כאָטש אַז עס שסייט^סה אַז באַ יעדער מענטש דאַרף זיין „אל עפר תשוב"^סו, עכ"פ „שעה אחת קודם תחיית המתים" — מובן, אַז מ'קען איצטער יוצא זיין דעם „אל עפר תשוב" בעבודה רוחנית^סז

22868) כפי שהי' צ"ל הסדר באם לא הי' החסא

(ראה זח"ג קנט, א. אוה"ת חוקת ע' תתטז ואילך.

סה"מ עסר"ת ע' תקסו. ועוד). ולהעיר ממאחז"ל מאן^סט ישעי' ס, כב. סנהדרין צח, א.

דנפל מדרגי' איקרי מית (ראה זח"ג קלה, ב. לקו"ת^ע כימי צאתך מארץ מצרים (מכילתא ופרש"

חוקת נז, ריש ע"א. ועוד. לקו"ש ח"י ע' 211). פרשתנו יב, מא).

*229אחדותם של ישראל:

נוסף על ענין האחדות שבעצם קיומה של כל התוועדות, כידוע^ד סיפור בעל ההילולא ע"ד הפתגם של רבינו הזקן, שבכחה של התוועדות חסידית לפעול יותר מפעולתו של מלאך מיכאל, מצד גודל השמחה והנחת־רוח אצל אבינו שבשמים מהנהגת בניו באהבה ואחוה שלום וריעות כו' — הרי, בהתוועדות זו מודגש הדבר ביותר מצד כו"כ ענינים: (א) התוועדות הקשורה עם נשיא הדור, (ב) ביום השבת, (ג) שבת שירה, (ד) התחלת הקריאה דפ' יתרו במנחת שבת, כדלקמן.

מציור והתחלקות.

20) וע"ד שמצינו בקריאת הפרשיות ד"הקהל"

ע"י המלך — „שליח להשמיע דברי הא" — שכל^יד שהרי ישראל מושרשים גם בבחינת ישראל שוים, מ"חכמים גדולים שיודעים כל התורה הרוממות וההתנשאות דעצמות, שעז"נ (קהלת ד, ח) כולה", עד ל"מי שאינו יכול לשמוע", שאינו מבין גם בז ואח אין לו' (ראה ד"ה זה היום תשמ"א לשון הקודש (רמב"ם סוף הל' חגיגה).

(סה"מ — מלוקט ח"ב ע' צט ואילך) פ"י. וש"נ).^כא וי"ל, שב' דרגות הנ"ל הם בהתאם לב'

231האמת דישראל, כמארז"ל^כב שאפילו עם „עולל מוטל על ברכי אמו ותינוק יונק

הארץ אינו משקר בשבת, שלכן ההלכה משדי אמו", ו"אפילו עוברין שבמעי

בתורת אמת ובתורת חיים שבשבת נאמן אמן^כז אמרו שירה"^כב.

על הדמאי.

ומובן, שכאשר מתגלית האמת דישראל, מתגלה גם (ובמיוחד) ענין האחדות שמצד מציאותם האמיתית — „אב א' לכולנה", עד לבחי' האלקות שלמעלה מגדר אב, ולמעלה מגדר של התחלקות כו', כנ"ל.

וענין זה מתגלה ומתבטא גם בענינים גשמיים, עד לאכילה ושתי' — שתלמיד חכם יכול ליסב על שולחנו של עם הארץ, מכיון שנאמן על הדמאי, וסועדים ביחד.

יותר. ובהקדמה:

בכולו (כש"ט הוספות סקט"ז. וש"נ).

35) להעיר גם משיעור היומי ברמב"ם (הל' ע"ז^מ רמב"ם הל' מלכים פ"ג ה"ו.

41) שה"ש ה, א. ובשהש"ר עה"פ.

233שמהם נעשה המשכן), שעי"ז משלימים עצמם (פועל) — „ובנו בחרת מכל עם

את תכלית כוונת הבריאה — נתאווה ולשון", בחירת העצמות:; באופן עבודתם

הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים. בתומ"צ (פעולה) — „אחת דיבר

ומבאר שם, שהגילוי ד"עיקר שכינה" אלקים"^מז, ש"אנכי" (השורש דמ"ע) ו"לא

הוא באופן ד"אסתלק יקרא דקב"ה יהי' לך" (השורש דמל"ת) הם נקודה

בכולהו עלמין"^מד — „מדריגת האור אחת, כפי שהם מצד עצמותו ית'; ועי"ז

דהוא בכולהו עלמין בשוה, והיינו אור פועלים גם בעולם (נפעל) — ביטול

הסובב כל עלמין שמאיר בכל העולמות הגזירה דעליונים לא ירדו למטה ותח־

בשוה", עד להמשכת וגילוי עצמותו ית' תונים לא יעלו למעלה^מח, התחלת הענין

ממש, דירה לו ית' — דירה לעצמותו^מה ד"באתי לגני כו' עיקר שכינה בתחתו־

— בתחתונים.

והנה, כדי שישראל יוכלו להמשיך ולגלות בעולם דרגת האלקות שלמעלה מכל ענין של התחלקות, גילוי העצמות — צ"ל ענין זה תחלה אצל ישראל עצמם (הפועלים ההמשכה והגילוי) וגם באופן עבודתם (הפועלת ההמשכה והגילוי)^מו:

בישראל עצמם — שמאיר ומתגלה אצלם שרשם ומקורם הכי נעלה, לא רק בבחינת „אב", אלא בבחינת האלקות שלמעלה מתואר וגדר כלל, בחינת העצמות ממש. נים"^מט, שמציאות התחתונים נעשית דירה לו ית'.

וההכנה לזה בקריעת ים סוף — כידוע^נ שהענין דקרי"ס הוא הכנה למ"ת — כאמור לעיל (ס"ה) ש"בשעת קי"ס הי' התגלות מהותו ועצמותו ממש שלמעלה מהשתלשלות", הן בישראל ובעבודתם^נא, עד לאמירת השירה באופן של אחדות שלמעלה מהתחלקות, והן בעולם^נב, שהים (העלם) נעשה יבשה234ישראל — שהרי הענין דקרי"ס (גמר שאז יקויים היעוד „ולא יכנף עוד ושלימות דיצי"מ) צ"ל בכל אדם ובכל מוריך והיו עיניך רואות את מוריך"^סג, זמן (כמו יצי"מ), „כדאיתא בתוספתא^נג „ולא ילמדו עוד איש את רעהו גו' כי שצריך לזכור ג"כ קרי"ס"^נד, ובהמשך כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם"^סד לזה — הענין דמ"ת שצ"ל וישנו בכל — גילוי העצמות, השוה ומשוה קטן

וגדול, אצל בנ"י,

וע"י „מעשינו^נו ועבודתינו כל זמן ועד שיומשך ויתגלה בעולם כולו (כפי משך הגלות"^נז באופן האמור, זוכים ש"כבר הי' לעולמים מעין זה בשעת מתן

תורה"^סה) — „ונגלה כבוד ה' וראו כל הענין דקריעת ים סוף — בקיעת בשר יחדיו גו'"^סו, „מלאה הארץ דעה את הנהר לעתיד לבוא (בדוגמת קרי"ס)^ל, הוי' גו'"^סז, ובלשון הכתוב בסיום וחותם ומתוך שירה („שם נשמחה בו"), כולל שירת הים — „הוי' ימלוך לעולם ועד"^סח גם „שירה העשירית"^נט (שהתחילה („לעתיד לבוא שכל המלוכה שלו"^*).

63) ישעי' ל, כ.

64) ירמי' לא, לג. רמב"ם הל' תשובה ספ"ט.^נז להעיר שהגלות נמשל לעיבור (תו"א ותו"ח^סה תניא פל"ו (מו, א).

ר"פ וארא. ובכ"מ). וי"ל — ע"ד הרמז — שזהו"ע^סו ישעי' מ, ה.

ד.אסילו עוברין כו' אמרו שירה", שענין השירה^סז שם יא, ט. רמב"ם סיום וחותם ספר הי"ד. שייך וישנו גם בזמן הגלות.

58) ראה תו"א פרשתנו סב, ב ואילך. ובארוכה^סט פרש"י עה"פ (שם, יז).

70) להעיר מהשייכות לפרשת השבוע — „שם^נט מכילתא פרשתנו סו, א. תנחומא שם יו"ד. שם לו חק ומשפט", מקצת פרשיות של תורה . .

*) גס השירה הראשונה שנאמרה במצרים, „אוחיות עיבור" (סידור (עם דא"ח) שער הלולב רסג, שנאמר השיר יהי" לכם כליל התקדש החג" — מכיון

שגמר ושלימות יצי"מ הי' בקרי".

235ובנדו"ד, מכיון שיום ההילולא הוא שלכן נאמר בשבת „ויכל אלקים"^ז,

בערב שבת^א, מתאים לערוך סיום על „שכלתה בחי' ומדרגת אלקים . . אח"ז

מסכת שבת^עב, ע"פ פנימיות התורה^כז. כתיב^פ אלה תולדות השמים והארץ

בסיום מסכת שבת שנינו „ומדבריהן בהבראם ביום עשות הוי' אלקים כו'"^סא.

למדנו שפוקקין ומודדין וקושרין בשבת". ושלימות הגילוי דשם הוי' הוא —

והתחלת המסכת — כנהוג ב"הדרן" לעתיד לבוא, „יום שכולו שבת ומנוחה

לקשר סיום המסכת עם התחלתה, על לחיי העולמים"^ב, מכיון שאז יהי' גילוי

יסוד הכלל ד"נעוץ סופן בתחלתן שם הוי' באופן נעלה יותר מהגילוי

ותחלתן בסופן"4י — „יציאות השבת בשבת בראשית^יז, כידוע4*) בענין „הוי'

הוא האלקים", שכאשר שם הוי' מתעלה

מרא זא ממר אר מ ממר רא ר

מ"מ, לעתיד לבוא יתגלה שם הוי'

ובסגנון דתורת החסידות — שביום דלעילא באופן נעלה יותר.

השבת נעשה עליית העולמות^עז, היינו, שבימי החול מאיר בחינת האלקות השייך לעולם, שם אלקים, „ולכן כתיב בכל ששת ימי בראשית ויאמר אלקים", וביום השבת מאיר בחינת האלקות של^עח ראה בארוכה „הדרן על הרמב"ם" דש"פ וארא (לעיל ע' 205 ואילך) ס"ו.

79) בראשית ב, ב.

80) שם, ד.

81) ד"ה באתי לגני בלקו"ת שה"ש (לב, א. שם,^פב תמיד בסופה.

83) שהרי, אלה תשלדות פרץ" (עד וישי הוליד את דוד") הוא באופז נעלה יותר מ"אלה תולדות השמים והארץ בהבראם ביום עשות הוי' גו'" (ראה שמו"ר פ"ל, ג).

84) ראה מ"ח (מס' יומא בסופה). פע"ח (שער יוהכ"פ בסופו). הובא ונת' בלקו"ת דרושים לש"ש סה, סע"ג ואילך. ובכ"מ.

85) ראה גם תו"א פרשתנו סא, סע"ד ואילך. ובארוכה — תו"ח שם רח, ב ואילך.

86) שהר" „הוי' הוא האלקים" אומרים 7 פעמים א) ראה הגסמן בהדרה 5א ארא בק"ש ה"' זה באופן של אמנה בלבד, כמבואר שם.

88) תו"א שמות מט, ד. ובכ"מ. וראה בארוכה „הדרן על הרמב"ם" הנ"ל ס"ז ואילך.236רשויות דשבת הם כנגד ד' אותיות שם ולהמשיך את הקדושה דרשות היחיד גם הוי', „וז"ס שתים שהן ארבע, שהן לרשות הרבים5"), ועד שהעולם כולו אותיות יו"ד ה"א^א, שהם ארבע יו"ד ה"א נעשה רשות אחת^צו, רשות היחיד, וא"ו ה"א, כי יו"ד ה"א גימטריא ד' ליחידו של עולם, היינו, שמתגלה בכל

העולם מהותו ועצמותו ית', ונעשה

דירה לעצמותו ית'.

ויש להוסיף ולהמתיק דיוק הלשון

„יציאות השבת", ולא „הוצאות השבת" יא. ובסיום המסכת מבואר אופן (אף שמדובר כאן אודות מלאכת הוצאה, העבודה שעל ידה פועלים הענין דשבת ולא אודות יציאה)^צב — לרמז לר"ת דשם (גילוי שם הוי' בעולם) — „פוקקין

ומודדין וקושרין בשבת".

וע"פ האמור לעיל שכללות ענין ובהקדים — דיוק הלשון „פוקקין השבת הוא גילוי שם הוי' בעולם, נמצא, וכו'" (ולא „מותר לפקוק כו'", וכיו"ב), שבמלאכת הוצאה שבהתחלת מסכת לשון הוה ופעולה וודאית, לרמז שכן

צריכים לעשות וכן עושים תמיד, היינו,

שזהו סדר העבודה.

89) יקוסי הש"ס להאריז"ל ריש מס' שבת. הובא וההסברה בזה — בעבודת האדם^נז: ) ערר ז ף מך ע 2"ה א שם בפני „קן' — סתימת החלוז שלא כנס עצמו', ה'ה גם מקצת שם הפורש" (ראה רמב"ם בו ענין בלתי־רצוי (היפך הטהרה) — הל' יסוה"ת פ"ו ה"ד).

91) אלא שאעפ"כ, השלימות דשם הוי', היא,

כאשר כל ד' האותיות הם בגילו" (לא רק כפי

93) ומטעם זה נשנית בתחלת המסכת — אף ולהעיר מהשייכות לפרשתנו — שסיומה וחותמה ש"דיני הוצאות שבת הי' לו לשנות גבי אבות כי יד על כס ה", איז שמו שלם ואין כסאו שלם מלאכות אחר פרק כלל גדול לקמן, דהתם קתני עד שימחה שמו של עמלק, וכשימחה שמו יהי' השם אבות מלאבות מ' חסר אחת, וקתני הוצאה לבסוף, שלם והכסא שלם" (פרש"י עה"פ), מכיון שענינו של והוה לי' להתחיל כסדר הדברים כו'" (תוד"ה יציאות עמלק להפריד, ח"ו, ביז י"ה לו"ה (ראה לקו"ש חכ"א — ריש שבת).

94) ראה תניא ספל"ג. ובכ"מ.

92) בתוס' שם: „הוצאות הוה לי' למיתני, אלא^צה וזהו גם התוכן דנתינת בעה"ב (הקב"ה) לעני נקס יציאות לישנא דקרא נקס, דכתיב (פרשתנו טז, שעומד בחוץ (אבל, באוסן המותר, מכיון שנעשה כט) אל יצא איש סמקומו, ודרשינן מינה (עירובין רשות אחת).

ספ"ק) הוצאה, אל יצא עם הכלי ללקט המן". אבל,^צו להעיר ממארז"ל (ב"ר פי"א, ה. וראה שמו"ר נוסף לכך שפשוטו של מקרא קאי על יציאה, ולא פ"ל, ט) ע"ד תשובתו של ר"ע למיז א' — „משל הוצאה, הרי, גם להלכה ילפינן מהפסוק „אל יצא מעירוב והוצאה, שברשות אחד אין צריך עירוב איש ממקומו' — איסור תחומין (עירובין שם. להוצאה, כך כל העולם שלו הוא כו'" (וראה לקו"ת רמב"ם הל' שבת רכ"ז) ואילו איסור הוצאה, ילפינן תזריע כא, ג. ובכ"מ — נתבאר בלקו"ש חי"א ע'^סח. ממ"ש רצו משה ויעבירו קול במחנה גו'" (שבת צו,^צז הביאור ע"פ נגלה — ראה לקו"ש חי"ד ע' ריש ע"ב. רמב"ם שם פי"ב ה"ח).

237קאי על כללות העבודה ד"סור מרע"2"),) ועפ"ז מובן הקשר והשייכות דהתחלת

וסיום המסכת — שגילוי שם הוי' בעולם

האלקות שלמעלה מהתחלקות, כאמור

ו"קושרין" — קאי על הענין ד"בקש לעיל (ס"ז) שכדי להמשיך בעולם דרגת

שלום"^קא, קו האמצעי, שלמעלה מב' האלקות שלמעלה מהתחלקות (שהעולם

הקוין דימין ושמאל, ולכן מחברס כולו נעשה רשות היחיד — למעלה

יחדיו^קב (שזוה"ע הקשירה), וענינו מאחד^קה — דירה לו יח'), יש צורך

בעבודה — לחבר ולקשור ב' הקוין בעבודה דוגמתה^קו, עבודה שלמעלה

דסור מרע ועשה טוב (מצוות עשה מהתחלקות לב' קוין'^י.

ומצוות לא תעשה) ע"י ועם נקודת האחדות שלמעלה מהתחלקות לב' קוין, „אחת דבר אלקים", ועד — רצון העצמי דהקב"ה (כנ"ל ס"ז)^קג. הענינים, שוקקח ומודדין וקושרין" הם ג' הדרגות שביום השבת, מעלי (ליל) שבתא, יומא דשבתא, ומנחת שבת (רעוא דרעוין): הגילוי דכחי' מלכות (כפי שהיא באצילות) — בליל שבת, הגילוי דבחי' ז"א — ביום השבת, וגילו' הבחי' שלמעלה מז"א ומלכות (בינה) שעל ידה נעשה היחוד שביניהם — ברעוא דרעין), והר' סור מרע', „עשה סוב' ובקש שלום" הם בג' הדרגות דמלכות, ז"א ובינה (לקו"ת שם, ב ואילך).

104) ורונמתם ברשויות דשבת: העבודה ברשות הרבים, טורי דפרודא, היא — סור מרע, והעבודה ברשות היחיד (יחידו של עולס), היא — עשה סוב. והממוצע ביניהם — הרשויות שביניהם, שע" עירובי חצירות וכיו"ב נעשות רשות היחיד, היא העבודה בעניני הרשות, ששלימותם (לא רק באוסז דקדש עצמך במותר לך', אלא אדרבה) היא באוסז ש"כל מעשיך יהיו לשם שמים", ובכל דרכיר דעהו", שעי"ז נעשים רשות היחיד, ליחידו של עולם.^קה ובהלכה — רשות של שבט אחד וכיו"ב — אף שמבא פר אחד (הוריות ד, סע"ב ואילך. רמב"ם א^א דז זראר (אם מר" ר אאמר לעיל ס"ד שביים השבת מתגלה האמת כו') החיבור והאחדות דבעה"ב ועני (במוסן המותר, מכיון שהכל רשות אחת).

107) להעיר שבלקו"ת שם, מבאר, שהתשובה

238לולא*113): „יוסף" — ע"ש „יוסף ה' לי בן ולכן, בעמדנו בהתוועדות של כו"כ אחר"^קיד, לעשות מ"אחר" „בן"^קטו, עשיריות מישראל, התוועדות הקשורה ו"יצחק" — ע"ש „כל השומע יצחק עם נשיא הדור, ביום הש"ק, שבת שירה, לי"^קטז, שמחה ותענוג, היינו, שהעבודה שבה מתחילים לקרוא גם פ' יתרו — לעשות מ"אחר" „בן" היא מתוך שמחה ענינים המדגישים את אחדותם של ותענוג, בסבר פנים יפות וכו', חדורה ישראל (כנ"ל בארוכה) — הרי זה זמן באהבת ישראל ואחדות ישראל (כמדובר מתאים ומסוגל ביותר לקבל החלטות כמ"פ בארוכה^קיז).

טובות (ולהתחיל לקיימן תיכף ומיד) —

להוסיף ביתר שאת וביתר עוז בעניני^קט אגה"ק שס (קמו, א).

110) וראה נם במכתב שנדפס — ע"פ פקודת

כ"ק מו"ח אדמו'ר" — בהוספה לקונסרס שיצא ובפרט בקשר ובשייכות ליום ההילולא לאור קראת ו"ד שבט התש".

דכ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו, שמידי^קיא כלל נדוי בתורה' (תו"כ ופרש"י קדושים שנה בשנה הולך וניתוסף בהעילוי ד"כל יט, יח), ויתירה מזה — כל התורה כולה, אידך מעשיו ותורתו ועבודתו אשר עבד כל פירושא הוא" (שבת לא, א), וכולל גם נינת־כח אר מראררה ממח רר אות ז אא מא מא מא מא אר ר בקרב הארץ"^קח, שלכן, יש להוסיף בכל יוסף, ולכמה דעות (כסדר ההקרבה בחודש ניסן) עניני עבודתו של בעל ההילולא, „כאשר כנגד שבס אשר (.ביום עשתי עשר יום נשא לבני

אשר"), שמן, ענין התענוג, הש"ך גם ליצחק (שמחה

ותענוג), ועל ידו נתגלה העצמיות דיוסף, כמ"ש דב' הבחינות סור מרע ועשה סוב" הם בבחי' ו"ה בפרשתנו (יס, יט) ויקח משה את עצמות יוסף עמו', דשם הוי', והתשובה דבקש שלוס"' היא בבחי' י"ה נשרח בת אשר היא . . שהראתה למשה היכן יוסף דשם הוי'. וע"פ האמור ש בקש שלום" כולל ומחבר קבור כו'" — ראה בארוכה לקו"ש חכ"ו ע' 316) ומאחד ב' הבחינות דסו"מ וע"ט, י"ל, שזהו דוגמת ואילך. וש"נ.

הענין דיציאות השבת שתים שהן ארבע" (י"ה ובחודש שבט עצמו — בעשירי שבו, מספר השלם הכולל ו"ה), אלא, שלאחרי שלימות העבודה (סיום (פרדס שער ב'. ראב"ע שמות ג, סו), להורות על המסכת). ישנם כל ד' האותיות בגלוי (לא רק „שתים שלימוח העבודה בענינים דיוסף" ו יצחק".

שהן ארבע" כבתחלת המסכת), היינו, שבחי' י"ה^קיד ויצא ל, כד.

115) ראה אוה"ת להצ"צ עה"פ. ועוד.

108) אגה"ק סז"ך וכ"ח. ובארוכה — סידור (עם^קטז וירא כא, ו.

117) בש"פ בא ש.ז. (לעיל ע' 224 ואילר). ועוד.

239ידוע פתגם ותורת בעל ההילולא, שכ־ ביותר להנהיג כן בכל מקום ומקום —

אשר שני יהודים נפגשים יחדיו, עליהם שכאשר יהודים נועדים יחדיו, ישתדלו

להשתדל שפגישתם תביא תועלת וטובה גם בטובתו של יהודי נוסף, החל ממצות

צדקה, עי"ז שנותנים איש לרעהו

כלומר, מלבד התועלת והסובה שליחות־מצוה לתת לצדקה, פעולה

שבעצם פגישתם של שני יהודים, הן המאחדת את שניהם במצות הצדקה.

מצד עצם הענין דאהבת ישראל ואחדות ובהדגשה יתירה בשנה זו, שנת הקהל

ישראל, והן מצד התועלת בעבודת ה', — כמדובר כמ"פ שיש להשתדל מזמן

כפתגם ותורת אדמו"ר האמצעי^קיט שכ־ לזמן להקהיל „האנשים והנשים (בנפרד,

אשר שני יהודים נפגשים יחדיו, ישנם כמובן) והטף" כדי להתחזק ולהוסיף

שתי נפשות אלקיות נגד נפש הבהמית בעניני תומ"צ, „ליראה את ה' אלקיכם

אחת^קכ — יש להשתדל שעי"ז תצמח כל הימים"^יב — לקשר הכינוס גם עם

טובה ליהודי נוסף.

וזהו א' הטעמים להנהוג לאחרונה שכאשר יהודים באים להפגש יחדיו, לבקש ברכה וכיו"ב, מקשרים זאת עם שליחות־מצוה בענין של צדקה^קכא — בהתאם להוראה הנ"ל שכאשר שני יהודים נפגשים יחדיו עליהם להשתדל בטובתו של יהודי נוסף, שנקל לקיימה ע"י שליחת־מצוה (פעולה המאחדת את מצות הצדקה^קכה.

132) ראה ב"ב נג, רע"א. וש"נ.241פירות . . מצוות"^קלח, „תולדותיהם של צדיקים מעשים טובים"^קלט.

ולכן, יש לנצל יום סגולה זה — להקהיל „האנשים והנשים והטף" כדי להוסיף עוד יותר בכל עניני תורה ומצוותי', כולל ובמיוחד — הוספה ושלימות בהליכה בדרכיו ואורחותיו של בעל ההילולא, החל מהענין דאהבת שונים וכו').

תנו עתה תיכף ומיד ממש.

147) פרשתנו טו, יז.

148) ויתירה מזה — מקדש העתיד שאנו מצפין —

(כבר) בנוי ומשוכלל", ומצפין רק ש"יגלה ויבוא מן

השמים' בארז הלזו הגשמית (פרש" ותוס — סוכה 151) ישעי' יא, יא.

152) שמו"ר פ"א, ה.

149) פרש"י עה"פ. וראה בארוכה לקו"ש153) תהלים קכו, ב.

154) ראה גם לעיל ע' 224 ואילך.

150) ועפ"ז יש לבאר גם השיכות לתוכן דפ' בא155) הל' תשובה פ"ז ה"ה.

(שבו חל העשירי בשכס) — ענין הגאולה, החל156) בהלכה ז.

מ החודש הזה לכם ראש חדשים גו'" (בא יב, ב), 157) ישעי' סה, כד.

„ראש חודש של גאולה שבו נגאלו . . ובו עתידיז158) בדוגמת העובר" — שהגלות נמשלה

לעיבור (כנ"ל הערה^נז — שאינו יכול לקרוא. ויומתק יותר ע"פ משנ"ת במק"א (לקו"ש חכ"ו ע' 159) מכילתא ופרש"י בא יב, מא.

3 1) ן ר מ ע דאמר רא 7ל^טז מרה ראה מה"ז ד הע 7

*

בחמשה עשר בשבט שהוא „ראש וענינו בעבודת האדם:

השנה לאילן" — „נוהגין^טז להרבות בו חטה ושעורה — רומזים על העבודה במיני פירות של אילנות"^יז, ובפרט מיני בקיום התומ"צ באופן המוכרח ע"פ פירות^יח שנשתבחה בהם ארץ ישראל — דין^כג, ואילו פירות האילן רומזים על „גפן ותאנה ורמון גו' זית שמן ודבש"^יט העבודה בקיום התומ"צ באופן נעלה

יותר מהמוכרח ע"פ דין — „ועשית והנה, העילוי המיוחד ד"אילן" לגבי הישר והסוב . . לפנים משורת הדין"^כד, „תבואה" („חטה ושעורה"^יט) — ש"תבו־ ועבודה מתוך תענוג.

אה" היא דבר המוכרח לקיומו של ומזה מובן, שעיקר ענינו של חמשה האדם, משא"כ „אילן" שמצמיח פירות עשר בשבט, „ראש השנה לאילן", הוא שאינם מוכרחים לקיומו של האדם, אלא — לא (כ"כ) בנוגע לעניני העבודה

המוכרחים ע"פ דין^כה, דמאי קמ"ל?! אלא

גם ובעיקר בנוגע לעניני העבודה שהם

באופן של הוספה על המוכרח ע"פ דין,

או באופן של תענוג.

ובשייכות לדורנו זה:

בדורנו זה נתגלה ענין מיוחד בחודש^טז מג"א או"ח סקל"א סקט"ז. השלמה לשו"ע שבט — שהעשירי שבו, „העשירי יהי' א*17) 7ש מביט ו(בפרס אאר הססרד"^ו מר קודש"^כד, הוא יום ההילולא (גמר ליקוסים מתנ"ך וזהר כו' (נדפסו בס' פרי עץ הדר

וניציאה, תפ"ח (וכמ"פ לאח)), המדגישים

העילוי דפירות האילז. וראה אנציק' תלמודית ערך^כב סור ושו"ע אדה"ז או"ח סו"ס רז.

23) כטלל גם הענינים ד"לפנים משורת הדין"^יח משא"כ חטה ושעורה" — תבואה, שראש שכבר נעשו דין בשולחן ־ערוך — ראה ב"מ ל, ב. השנה למעשר תבואה הוא (לא בחמשה עשר בשבט, וש"נ. וראה רמב"ם הל' דעות פ"א ה"ה. שו"ע אדה"ז כר"ה למעשר אילנות, אלא) באחד בתשרי (נסמן סקנ"ו ס"ג. ועוד.

24) ואתחנן ו, יח ובפרש"י.

25) „לצורך קיום חיותם, שא"א להם להתקיים

זולתם" — שהרי התומ"צ „הם חיינו ואורך ימינו'.^כא וגם למ"ד חטה מיז אילז היא" (ברכות מ,^כו ל' הכתוב — בחוקותי כז, לב. וראה בהנסמן סע"א) — ה"ה מוכרח לקיום האדם, ולא תענוג. בלקו"ש ח"ו ס"ע 20.245ד"ראש השנה לאילן") — כי^*:

המאמר שנתן בעל ההילולא ללמוד ביום ההילולא שלו, התחלתו וראשיתו — „באתי לגני^* , לגנוני^* , למקום שהי' עיקרי בתחילה, דעיקר שכינה בתחתונים היתה", היינו, שכללות העבודה להמשיך עיקר שכינה בתחתונים, היא (לא רק באופן של „דירה"^ל, כלשון הידוע^לא „דירה לו ית' בתחתונים", אלא יתירה מזה, גם) באופן של „גן" („לגני"), מקום שצומחים בו אילנות, ומטיילים בו לשם תענוג, היינו, מקום של תענוג אחד במיוחד, ולאחרי עשרים שנה, חוזרים ומתחילים עוה"פ מפרק ראשון. ועפ"ז, לומדים בשנה זו — שנת הל"ח — פרק י"ח (ח"י^לד) בפעם השני' („כפלים לתושי'").

ובפרק י"ח — הפרק השייך לשנה זו — מסיים וחותם בבחינת פנימיות הכתר, בחי' עתיק, בחי' שלמעלה מציור אדם, „לית שמאלא בהאי עתיקא"^לה, ודוגמתו בעבודת האדם — עבודה מתוך תענוג (פנימיות הכתר), שהיא למעלה ממדידה והגבלה ולמעלה משינויים (מכיון שקשורה עם בחינת „נצח ישראל"^לו).

246שבתורה.

בתורה גופא — יש ענינים המוכר־ ו. ובענין זה ניתוסף חידוש מיוחד חים שהם בדוגמת „לחם ובשר", „לידע ע"י בעל ההילולא דעשירי בשבט: האסור והמותר וכיוצא בהם משאר התאריך של יום ההילולא — עשירי המצוות"), ויש ענינים שהם באופן של בשבט — רומז שהסךהכל ד"כל מעשיו תענוג, בדוגמת פירות האילן — ובפרט ותורתו ועבודתו"^מג של בעל ההילולא, „לטייל^לח בפרדס"*2). ומכיון שחמשה הוא, השלימוח (עשירי, מספר השלם^מד) עשר בשבט הוא „ראש השנה לאילן", דשבט, אשר, „בעשתי עשר חודש גו' צריכה להיות הדגשה יתירה בנוגע הואיל משה באר את התורה"^מה, לבחינת התענוג שבתורה — פנימיות „בשבעים לשון"^מו, ודוגמתו אצל בעל התורה, כפי שבאה באופן של הבנה^מ ההילולא^מז — משה רבינו שבדורנו —

אשר, מהחידושים שלו בהפצת פנימיות ויש לקשר זה עם שיעור היומי התורה כפי שנתגלה בתורת החסידות, ברמב"ם — סוף הלכות תשובה (וספר הוא, „באר את התורה", „בשבעים לשון", מדע^מב) — „צריך האדם ליחד עצמו היינו, לגלות ולהפיץ עניני תורת החסי־

דות גם עבור אלה שאינם מבינים לעת־

עתה לשון הקודש, שלכן, יש צורך

לתרגם להם עניני התורה — גם בחינת^לז להעיר משיעור היומי בחומש — „בחודש התענוג שבתורה — בלשון עם ועם, מע מו מרת ר ר חזר מר ההר (חרר „בשבעם לשון"^ד.

וגם ענין זה מרומז בשיעור היומי^לט נוסף על לימוד הענינים המוכרחים לקיום ברמב"ם^מט — „כשמלמדין את הקטנים מצות אמונת ה', ידיעת ה', אהבתו ויראתו כו', שלכן,

הקדים הרמב"ם ענינים אלו בד' פרקים ראשונים

דהלכות יסודי התורה, להיותם ה.יסוד" ללימוד ועל פי הדעה תהי' האהבה", היינו, שבהמשך ל(ספר) „לידע האסור והמותר וכיוצא בהם משאר מצוות", מדע בא (ספר) אהנה.

ואין זה נכלל בלסייל בפרדס" (סיול של תענוג)^מג לשון אדה"ז באגה"ק סז"ך וביאורו. לאחרי ש.נתמלא כריסו לחם ובשר" (ראה בארוכה והמשך הל' אשר עבד כל ימי חייו" — שהם שבעיס לקו"ש חכ"ו ע' 122 ואילך. ועוד).

40) להעיר מעניז התגלות עתיק בבינה (לקו"ת^מד ראב"ע לשמות ג, טו. פרדס ש"ב.

דברים נז, א. ועוד).

41) להעיר שהנקודה העצמית דתורת החסידות^מו פרש"י עה".

היא — המשכת אור חדש מבחי' פנימיות הכתר, עד^מז ומרומז גם בשמו: „יוסף" — ע"ש „יוסף ה' לבחי' פנימיות עתיק כו' (ראה בארוכה קונסרס לי בן אחר", לעשות מ"אחר" בן", עי"ז שמגלים

עבורו (בהיותו עדין במעמד ומצב ד"אחר") את^מב והמשך השיעור — התחלת ספר אהבה. וי"ל בחינת התענוג — „יצחק" — שבתורה.

בביאור המשך הדברים — ע"פ מ"ש הרמב"ם בסוף^מח ראה גם לעיל ע' 158 ואילך. ועוד.

ספר מדע אינו אוהב הקב"ה אלא בדעת שידעהו,^מט שם הלכה ה.

247לפעולתו של בעל ההילולא בתורת ועצות בכל עניני עבודת ה' כפי שהם

החסידות — בהמשך להמדובר גם מוארים במאור שבתורה זוהי תורת

בהתוועדות דיום ההילולא^נ, אלא, החסידות, ובמילא, אין צורך לשאול

שחוזרים על הדברים עוד הפעם בענינים אלה, כי אם, לעיין ולהתעמק

בהזדמנות זו, כששומעים את הדברים בתורת החסידות שלו, שבה ימצא מרגוע

הנאמרים (ברגע כמימרא) גם במקומות לנפשו ועצה נכונה לכל דבר הקשה

נוספים, עד לקצוי תבל.

ובהקדמה:

בעל ההילולא מבאר בכמה ממאמריו ושיחותיו^נא, אשר, מלמד ומחנך ומורהדרך אמיתי^נב, הוא, שפועל שחושי התלמיד נעשים כחושי הרב, ועאכו"כ שמעשיו והנהגותיו של התלמיד הם כמעשיו והנהגותיו של הרב. עליו בעבודת ה'^נה, ובפרט כשמקיים גם הוראת המשנה^נו וציווי' „עשה לך רב", כי ה"רב" יעזור לו למצוא את התשובה והעצה הנכונה, ללא ה"שוחד" דאהבת עצמו כו'.

ואם הדברים אמורים בנוגע לשאלות בעניני עבודת ה' וגם ע"פ דרך החסידות, לפנים משורת הדין — בנוגע לענינים שנכללים בגדר החיוב שע"פ דין, לא רק מצד מדת ודרך החסידות, על אחת כמה וכמה שאין צורך לשאול אודותם, מכיון שניתן הכח לכאו"א למצוא המענה ב"תורה אור"^נז, כאמור, ובפרט ע"פ הדרכת ה"רב".

ועד"ז בנוגע לשאר השאלות שבהם ישנו מענה ברור ב"תורה אור", ולדוגמא: שאלות בעניני רפואה — ציווי6„ורפא ירפא, מכאן שניתנה רשות הדור, בלימוד תורתו ובמעשה בפועל (ונתינת־כח) לרופא לרפאות"^ס, ככל הליכה בדרכיו ואורחותיו כו', כדבעי פרטי הדינים שנתבארו בהלכות נזקי למיעבד^סז, והנשיא רק הוי' אלקיו עליו^מח גוף ונפש, והלכות שמירת גוף ונפש, — אזי, מלכתחילה אין צורך לילך „בלשון ברורה ודרך קצרה" — בספרו לרופאים, מכיון שאז הרפואה היא של הרמב"ם^סא, בשולחן־ערוך של הבית־ מהקב"ה בעצמו (שלא ע"י רופא בשר יוסף^סב, ומקצתם וחלקם^סא הגיעו לידינו ודם), וכש"אני ה' רופאך", אז, „כל גם בשו"ע אדה"ז; שאלות בעניני פרנסה המחלה גו' לא אשים עליך" (מלכתומסחר וכיו"ב^מד — ע"פ הוראת התורה חילה)^סט: ועד"ז בעניני פרנסה ומסחר „ותשועה ברוב יועץ"^סג, החל מהתייע־ וכיו"ב — אין צורך לחפש אחר ידידים צות עם ידידים מבינים. ועד"ז בשאר מבינים כדי להתייעץ עמהם, מכיון ענינים דוגמתם, כמדובר בפרטיות בהת־ שהקב"ה בעצמו נותן לו במחשבתו את וועדות דיום הש"ק ו„תן לחכם ויחכם הרעיון והעצה הנכונה.

ובנוגע לבקשות של ברכה, פדיונות

וכו' — חוזרים ומודיעים עוה"פ שבעני^נח ואתחנן ד, טו. וראה ברכות לב, סע"ב נים אלה הרי ישנה ה"חזקה"^כ שימשיכו

בעזה"י למלא את הבקשות כו' —^נט ומה סוב — רופא ידיד, שמתעניז בסובתו להביאם להציון דכ"ק מו"ח אדמו"ר,^ס ברכות 0, 0ע"א. וש"נ שו"ע ורד רסשלץ. אשר, נשיאי ישראל, „לא זו בלבד שלא^סא ויי נם — בספר המדע (שמסימים עתה יפרדו מעל צאן מרעיתם, הנה עוד בשיעור היומי), שבהלכות דעח שבו נתארה מתרפסים להדום כסא מרום להתייצב ההנהגה הראוי' לשמירת בריאות הגוף, עד כדי כך, לפני הוד א־ל רם ונשא, להגן על עם ש"כל המנהיג עצמו בדרכים אלו שהורינו, אני ערב ישורון"^עא, ובלשון חז"ל^עב „מה להלן אא מ אא א אא א ממ רות רער מר

מצוה להנהיג עצמו בהנהגה סובה לשמור מהקב"ה, מקור הברכות, בכל מילי בריאותו כ'" (מרמב"ם הל' דעות רפ"ד).

62) להעיר, שהשנה היא שנת החמש מאות

להולדתו (וראה גם לעיל ע' 189 ואילך. ועוד).

63) ולהעיר, אשר, העצם כשאתה תופס במקצתו^סז ראה כתובות סז, רע"א.

(אז „בחלקו") אתה חופס בכולו (כש"ס הוספות^סח ראה הוריות יו"ד, א — במשנה. רמב"ם הל'

שגגות פס"ו ה"ו.

64) וי"ל, שגם בנוגע לעניני הרשות יש הוראות^סט בשלח טו, כו.

בתורת החסידות דנשיא הדור, ובפרט ע"פ הידוע^ע כולל גם ה"חזקה" של „בית־הדואר" — שיש (ראה קונטרס ענינה של תורת החסידות ס"כ. וש"נ) לו התוקף ד"דינא דמלכותא" — שממלא את תפקידו שגילוי היחידה הוא בד' אמות שמחוץ להאדם, וו"א להביא את המכתבים כו'.

של אדם קונות לו בחפצי העולם (בירור עניני^עא אג"ק שלו ח"א ע' קמא.

72) סוסה יג, ב.

73) רמב"ם בהקדמתו לפיהמ"ש. וראה זח"א^סו שם ס, ט.

7דמיטב מנפש ועד בשר, כל אחד ואחת החסידות באופן ד"באר את התורה",

בכל המצטרך לו בכלל וכפרט, בגשמיות „בשבעים לשון", הוא מתקז ירידת הדו־

רות16, „אכשור דרי" (בתמי')7' — הרי,

א מא מז א אמא אא מא א

הפעולות טובות בהפצת היהדות ומהעצות לזה — עידוד להוציא־לאור

והמעיינות כו', וכל כיו"ב (הן אלה ולהדפיס קובצי חידושי תורה:

שהגיעו במשך ימי סגולה אלה, והן אלה בדורות שלפנינו נזהרו בנוגע

שהגיעו לפנ"ז) — אישור כללי (שיש בו לחידושי תורה (אפילו כשאינם בהלכה

עילוי לגבי אישור לכאו"א בפרטיות), למעשה, אלא בדרך פלפול בלבד), הן

ובמעמד הציבור, „ברוב עם", ובמקוס בנוגע לכתיבה, ועאכו"כ בנוגע לפירסום

קדוש, בית־כנסת ובית־מדרש, בית בדפוס, והתנהגו באופן ש"לא כל הרוצה

שמגדלין בו תורה ושמגדלין בו תפלה^*, כו' יטול"^עח, אא"כ לאחרי כו"כ תנאים

וכן צדקה וגמ"ח3*), ובפרט — בד' המוכיחים שחידושים אלה מכוונים

אמותיו של כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא לאמיתתה של תורה כו'"".

דורנו בעל ההילולא דעשירי בשבט. ועוד וג"ז עיקר — שאין צורך אפילו באישור כללי, מכיון שישנו כבר אישור בתוקף הכי גדול ונעלה, האישור דתורתנו, תורת־אמת ותורת־חיים — שהרי, ע"פ דין תורה יש לסמוך על ה"חזקה" שבית־הדואר שבהשגחת מלכות המדינה מביא המכתבים, וה"חזקה" שממלאים את הבקשות כו' שבמכתבים, כנ"ל (נוסף על המענה הכללי, ע"פ תורה, בכל הענינים האמורים לעיל).

89) פרש"י עה"פ. וראה מכילתא שם.

90) ויק"ר פ"ט, ט. דא"ז פ' השלום.

82) שבת כא, א. וש"נ.

83) ב"ב כא, סע"א. כב, רע"א.

) אה שיז ב, ע"אא מז"ג רבג, ב —^ד מער מף שר מרסב"ש דדרב ץ

בשבט — באותן הימים (ימות המשיח) תרבה

החכמה כו'" (הל' תשובה סס"ט).

9דאמר ר' חנינא הרבה למדתי מרבותי, חזקה שמערערת את חידושו של הרב,

ומחבירי יותר מרכותי ומתלמידי יותר ולרב אין תשובה על תשובת התלמיד —

מכולן"^ו.

ולכן, כאשר תלמיד שואל אצל רבו שאלה וקושיא על דבריו (כפשוט בלשון של כבוד, ככל פרטי ההלכות דכבוד רבו^צז), ע"פ הוראת חז"ל^צח „לא הביישן למד" — צריך גם הרב לקיים את המשך ההוראה^צח „לא הקפדן מלמד", היינו, לא לכעוס ולרגוז כו', אלא, לתרץ את השאלה והקושיא, ואם רואה שהתלמיד צודק בדבריו — עליו לחזור בו, ולהודות לו על שהעמידו על האמת.

ובפרטיות יותר:

כשהרב אומר דבתורה ושואלים אותו בזה או גם מקשים בזה — הוא עונה, ע"פ הוראת התורה^צט „דברי חכמים בנחת נשמעים", ומודיע מקור חידושו בתורה („מנא הני מילי")^ק, או אומר שענין זה הוא חידוש משלו, אין זו הדרך לדחותו בקש, ועאכו"כ שלא לרגוז עליו כו' ולגרשו מעל פניו, ח"ו,

[ואין צריך לשלול ענין של הרמת יד, רחמנא ליצלן, מצדם של תלמידים שירצו „להגן", כביכול, על כבוד רבם — שהרי, כבוד הרב אינו יכול להיות בדרך שהוא היפך התורה, רחמנא ליצלן, לנצל ענין של תורה (הדין דכבוד רבו) בתור „כלי זיין" להלחם בתורה, רח"ל היל"ת].

אלא אדרבה — כדרכם של גדולי ישראל, כפי שמצינו בפירוש רש"י, רבן של ישראל, שכותב בכ"מ בפירושו על התורה שהוא (גם) ל"בן חמש שנים למקרא"^קב — „לא ידעתי"^קג, ומביא בפירושו^קד שגם משה רבינו „הודה ולא בוש כו'", ולא עוד, אלא, להכיר טובה לתלמיד שהעמידו על האמת, וכפי שמצינו בתשובות הרמב"ם שהודה (תרתי משמע) לשואלים על פסקיהדינים שבספרו, „ודאי אמת כדבריכם10שימצא דבר ויודיעני טובה יחשב כו'"^קו. „האדם עץ השדה" — שלימות התשוובלשון המשנה (בסיום וחותם פרק בה^קיג, באופן דאתהפכא — „זדונות ראשון) דמסכת אבות^קז — „על שלשה נעשו לו כזכיות"^קיד, ועד לעבודת התדברים העולם עומד, על הדין ועל שובה דצדיקים^קטו — „משיח אתא האמת ועל השלום", ו"מעמידו על לאתבא צדיקייא בתיובתא"^קטז.

גדולם"^קל, ועד ש"מלאה^קלא הארץ דעה

את ה' כמים לים מכסים"^קלב.

121) להעיר, שתענוג פועל הרחבה („ירחיב גו'

אפילו ב"עצם" כו' — „שמועה סובה תדשן עצם"

(משלי סו, ל. גיסין נו. ב).

122) ישעי' ס, ט.

123) להעיר ששיעור היומי ברמב"ם — התחלת —

ספר אהבה — הוא במצות ק"ש, שענינה — אהבת

ה', השורש לכל רמ"ח מ"ע (תניא פ"^ז, כולל המ"ע^קכח שה"ש א, ב.

דיראת ה', שהיא שורש לכל שס"ה סל"ת (תניא שם).^קכט פרש" עה"פ.

124) אה רא " ישב " במר ב,^יג מר א, 4

132) סיום וחותם ספר הי"ד. וראה גם הל'

תשובה ספ"ס (סיום השיעור דערב ס"ז בשבס)^קכז מכילתא בשלח טו, א. תנחומא שם יו"ד. שנאמר ט מלאה הארץ דעה את ה', ונאמר ולא

ילמדו איש את אחיו ואיש את רעהו".

12אחר הסתלקות הרבנית הצדקנית מרת חי' מושקא נ"ע זי"ע

— יום ד' פ' משפטים, כ"ב שבט ה'תשמ"ח

דער דין איז אַז „אין המנחמים רשאים שאחר קבורת המת [גלייך לאחרי גמר לפתוח עד שיפתח האבל תחלה"^א: הקבורה] היו נעשים שורות שורות אע"פ וואָס יש נוהגים אַז ניחום אבלים ומנחמים האבל כמו שנזכר באבל רבתי^ח זאָל ניט זיין ביז יום שלישי (ווי גע־ ובפ' הי' קורא".

בראַכט אין אחרונים)^ב — שטייט אין ואע"פ אַז מ'קען מסביר זיין אַז דאָס גמרא אין כתובות^ג, אַז מ'האָט מנחם (דער כח צו מנחם זיין גלייך ביום

ראשון) איז מצד כח הרבים והציבור — און נאָכמער: דער רשב"ץ זאָגט^ד, אַז קומט אָבער דערפון אַרויס בנוגע ניחום אבלים איז אויך ביום ראשון, ווי לפועל, אַז אויך אין דעם איצטיקן מצב פאַרשטאַנדיק פון דברי המשנה^ה „אל ואופן^י, וואו עס געפינט זיך אַ רבים תנחמהו בשעה שמחו מוטל לפניו', וציבור, קען מען מנחם זיין (אויך ביום דוקא „בשעה שמתו מוטל לפניו"^ו, ראשון).

אָבער גלייך דערנאָך (אויך ביום ראשון) ועוד ונוסף על כולם:

רה ה א — מי מו מט א מגזר אז אבח.

ישראל, דער „כלל גדול בתורה" פון^א מו"ק כט, ב. רמב"ם הל' אכל פ"ג ה. „ואהבת לרעך כמוך"^יא — בכדי מבטל

זיין דעם ענין הגלות, וואָס איז געקו^ב ראה בהמובא בס' כי בו פרק ד ס"ב אות נ1 מען צוליב שנאת חנם^יב, כולל אויך — (ע 297). 0' נשר הח"ם ח"א פרק כ אות ה (ע' רט) מבטל זיין דעם ענין המיתה וואָס איז 0 דרכי חסד סמז כה אות ה. וש"נ. וראה מי ידי פאַרבונדן מיט שנאת חנם וגלות וכו',^ג מ ב ראה ג הר"ד הר' ששממת ביר כמובן מזה ואס בשעת הגאולה וועסט אליו לנחמו ביום השני".

4) הובא במדרש שמואל לאבות פ"ד מכ"ב. —

8) מס' שמחות פ"א ה"י,

5) אבות שם (במשניות שלפנינו ובסידור אדה"ז^ט ברכות טז, כ. וראה סנהדרין יט, א, רמב"ם

הל' אבל רפי"ג. וראה מו"ק כז, א במשנה. שם כד, ב.^ו אלא הרשב"ץ שם גריס ואל תנחמהו בשעת טויו"ד סשע"ו. ועוד.

אבלו". וכתב ש הגורסים בשעה שמתו מוסל לפניו^י ובמהרי"ל תשובה כג (בשם רשב"ם בב"כ ק, שינו הגרסא מפני שמצינו שאחר קבורת המת היו ב) ש"בחזרתם מן הקברות הולכין מעם ויושכים נעשים שורות שורות ומנחמיז האבל כו', אבל נראה לנחם את האבל . . וכך עושיז 7 פעמים", ובמהרי"ל שאין לשנות הגרסא מפני כך שלא אמר בימי אבלו שם, שבפעם הז' „הולכין עם האבל לביתו ויזשבין ולא בשעת אבילותו אלא בשעת אבלו, כלומר בשעה שמה". וראה סויו"ד סשע"ו (בשם הרמב"ן).

11) קדושים יט, יח ובתו"כ (ופרש") שם.^ז לשון הרשב"ץ שם.

13מבטל זיין סיבת הגלות והמיתה) איז ויש עוד להוסיף, אַז אבילות איז אויך

דורך ניחום אבלים — ווי דער רמב"ם פאַרבונדן מיט „והחי יתן אל לבו"^טו,

פסק'נט^יד, אַז ניחום אבלים (אע"פ וואָס וואָס דאָס איז אויך פון די ענינים פון

דאָס איז אַ מצוה מדבריהם) איז „בכלל ניחום אבלים.

ואהבת לרעך כמוך" (וואָס איז מן ובפרט ווען עס רעדט זיך וועגן אַ

התורה).

דעריבער איז איצטער נאָו

מענטש וואָס איר (ערשטער) נאָמען איז אָכמער נוגע — „חי'".14אדר, פרשת שקלים, און פרשת אדר איז ניט סתם אַ שמחה, נאָר דאָס

וואָס ס'איז נהפך געוואָרן „מיגון וויבאַלד אַז די דריי זאַכן קומען צוזא־לשמחה", איז די שמחה ביתר שאת מען אין דעם זעלבן שבת, און נאָכמער וביתר עוז.

— זיי קומען בהמשך אחד: בהמשך צו [וואָס דאָס איז פון די טעמים אויף קריאת פ' משפטים לייענט מען פ' דעם וואָס די שמחה פון פורים איז אַ סך שקלים, ובהמשך לזה — איז מען מברר גרעסער ווי די שמחה פון יעדער יו"ט, חודש אדר — איז פאַרשטאַנדיק, אַז זיי וואָס יעדער יו"ט איז די שמחה בהגבלה,

משא"כ שמחת פורים איז „עד דלא ב. שוין גערעדט כמה פעמים, אַז ידע"^ב — ווייל בשעת פון היפך השמחה וויבאַלד אַז יעדער חודש פון די י"ב ווערט נהפך צו שמחה, איז די שמחה חדשי השנה האָט אין זיך אַ ענין מיוחד מיט אַ יתרון.

— איז פאַרשטאַנדיק, אַז אויך די ברכת וכשם ווי דאָס איז בנוגע צו פורים, החודש, די ברכה מיט וועלכע דער עד"ז איז אויך בנוגע צו גאַנץ חודש חודש ווערט נתברך פון שבת מברכים, אדר^ג, כלשון הפסוק הנ"ל „החודש אשר איז בהתאם צו דעם חודש המתברך. נהפך להם מיגון לשמחה גו'"^ד].

ואע"פ אַז דער נוסח פון ברכת החודש וואָס פון דעם איז מובן, אַז בשעת איז בכל שבת מברכים בשוה — מען זאָגט בשבת מברכים אדר „יחדשהו „יחדשהו הקב"ה עלינו ועל כל עמו בית גו' לששון ולשמחה", מיינט מען דערישראל לחיים ולשלום לששון ולשמחה מיט אַ שמחה מיוחדת, די ספּעציעלע לישועה ולנחמה", יעדן חודש בענטשט

מען מיט די זעלבע זעקס לשונות — איז

אָבער יעדער איינער פון די זעקס לשו־) אסתר , כב

נות כולל אין זיך כמה וכמה פרטים^ב מגילה ז, ב.

ואופנים, און אין יעדער שבת מברכים^ג ולהעיר ממגילה יג, ב כיון שנפל פור בחודש איז די^* הדגשה אויף די פרטים און אדר . . אמרנפל לי פור בירח שמת בו משה ולא הי' אופנים (פון די זעקס לשונות) וועלכע ידע שבשבעה באדר מת משה ובשבעה באדר נולד'

רא גס כר הדזר ארא מרה ממר מראמהרא

4 בר הר — א ר דז אדר אר דער ענין המיוחד פון חודש אדר איז לקראת המגילה" ירושלמי מגילה פ"א ה"א. שו"ע

„החודש אשר נהפך להם מיגון או"ח סחרפ"ח ס").

15סאָרט שמחה וואָס איז בהתאם צו חודש גלייך ווי אידן האָבן דערהערט אַז ס'איז

אדר — די שמחה גדולה וואָס קומט פאַראן אַ קס"ד אויף „להשמיד להרוג

ארויס פון דעם וואָס „נהפך מיגון ולאבד את כל היהודים"^ו ר"ל, האָבן זיי

לשמחה".

ולהוסיף, אַז אע"פ וואָס בזמן שהיו מקדשין ע"פ הראי' האָט זיך דער ענין (פון „החודש אשר נהפך להם") אַנגעהויבן פון ראש חודש אדר — איז איצטער, בזמן הגלות, ווען קביעות החדשים איז ע"פ החשבון, און מ'ווייסס פאַראויס ווען וועט זיין ראש חודש, וואָס דעריבער איז מען אים מברך אין דעם שבת שלפניו — טוען זיך אויף די ענינים פון דעם חודש, נאָך אין שבת מברכים^ה. ובנוגע לעניננו — שבת מברכים אדר: אַז די מעלה מיוחדת פון „החודש אשר נהפך להם מיגון לשמחה", און דער נתינת כח אויף דעם, הויבס זיך שוין אַן אין דעם שבת וועלכן מ'בענטשט חודש אדר.

17„אתהפכא חשוכא לנהורא" זאָל זיין עבר עבירה מימיו און צוזאמען דער־

מערניט ווי באופן של „קס"ד", דאָס מיס די מעלה פון אתהפכא דתשובה —

וואָס ער געפינט זיך אין אזאַ וועלט שפיגלט זיך אָפּ אויך אין דער מצוה פון

וואָס איז שייך צו טאָן אַ ענין הפכי — מחצית השקל^ל.

דאָס אליין רופט באַ אים ארויס דעם ובהקדים, וואָס לכאורה איז ניט מובן:

„בחילא יתיר" פון תשובה (אע"פ אַז לא אלע זאָכן פון קדושה דארפן זיין

חטא מימיו), און ער שסייט מיט אזא בשלימות. כלי שרת מקדשין דוקא

תוקף, אז ניס נאר וואָס דער חושך כשהם מלאים ושלימים^לא; קרבנות

העולם איז אים ניס מונע פון זיין עבודה דאַרפן זיין תמימים און נקרב ווערן ע"י

דתומ"צ, נאר אדרבה ער איז אויך מהפך כהן תמים, וכיו"ב. איז פארוואָס בא־

דעם חושך העולם צו קדושה, אזוי אז שטייט די מצוה דוקא פון אַ נתינה פוז

ער האָט מלכתחילה^כז די מעלה ויתרון „מחצית השקל"?

איז דער ביאור בזה:

ניט די פרטי הדברים, כנ"ל), ווערן דורך און אין דעם ענין פון די צוויי חצאים,

דעם נהפך אַלע עניני העולם (אויך די זיינען פאראן צוויי ביאורים (בכללות):

פרסיות'דיקע העלמות והסתרים) צו א) אַז די צוויי חצאים זיינען מרמז

קדושה, וכפס"ד הרמב"םי^ב, אַז דורך אַ אויף דעם אויבערשטן מיט אידן^לב.

מצוה אחת פון איין אידן, איז ער מכריע וואָרום דער אויבערשטער און כנסת

עצמו וכל העולם כולו לכף זכות ומביא ישראל זיינען בדוגמת איש ואשה, וואָס

לו ולהם תשועה והצלה.

אין נפש הבהמית.

און די עלי' פון נפש הבהמית איז לפי^לד או"ת מה, 7 ואייך. הומה נתבארה באוה"ת אופן די ירידה פון נפש האלקית: וואָס לתהלים יהל אור) ע שנז אילך המשך תער"ב גרעסער עס איז די „ירידה", און די פשפ"ד אילך (ע' תשצ ואילך). ובנדו"ד — אוה"ת השגת אלקות און אהבה ויראה פון נפש

האלקית קומען „נידעריקער" (וואָס דאַן

ווערן זיי מער נרגש אין נפש הבהמית), ) ברז 2 הר מזה שישי אדם, אַלץ גרעסער איז די עלי' פון נסש התחתון, שכל א' מישראל (אפילו כשהוא בקדושה הבהמית^מב.

הכי נעלית) הוא כמו „חצי דבר", וזקוק לעוד א',

שעי"ז נעשה דבר שלם.

וגם זה מסייע לבירור נה"ב (ע"ד המבואר לקמן

ס"ו בנוגע להקב"ה ישראל) — כסתגם אדמו"ר^מ זח"ב קמז, א.

האמצעי („היום יום" כ"ף סבת. ובכ"מ) שבפגישת^מא ד"ה זה יתנו תרנ"ח (סה"ם תרנ"ח ע' קלג שני יהודים ישנם שני נפשות אלקיות נגד נפש ואילך). וראה גם אוה"ת תשא ע' אתתקז. אתתקלא. הבהמית אחת. ובפרט שפגישתם תביא תועלת וסובה^מב ראה תו"א בהוספות ס"פ תשא. ססהמ"צ ליהודי נוסף, כמתגם כ"ק מו"ח אדמו"ר (ראה לעיל להצ"צ מצות מחה"ש (סו, סע"ב). אלא ששם מדובר

(לא בענין הבירור דנפש הבהמית, אלא) בענין בירור

הניצוצות בכלל, עד להניצוצות שנפלו למטה ביותר^לט ראה תו"א תשא פו, ד. אוה"ת תשא ע' כמובן מזה שמביא בתו"א שם המשל דשועל ותאב

(סנהדרין לט, א ובפרש"י שם). עיי"ש.

261אין מחצית השקל זיינען שייך זה לזה: הדעתי^ד) בעולם^ד.

צורות:

כשם ווי בנוגע צום אויבערשטן שטייט „אני הוי' לא שניתי"^מא, אַז דאָס וואָס דער אויבערשטער איז יורד כביכול צו באַשאַפן און מחי' זיין אַלע עולמות ביז דעם עוה"ז הגשמי פועל'ט עס ניט קיין שינוי ח"ו אין אים — עד"ז איז אויך בנוגע די נשמה פון אַ אידן, וואָס זי איז איין זאַך מיטן אויבערשטן, ביז אַז „בל אחד בעצמו אינו רק חצי צורה"^לו, אַז די ירידה פון דער נשמה אין נפש הבהמית, פועל'ט ניט קיין שינוי אין איר עצם מהות, און דערפאַר, איז אויך ווען די כחות פון נה"א זיינען במצב של ירידה, פועל'ן זיי אן עלי' אין דעם נפש הבהמית.

מז החושך.

און די כוונה פון „ואלה המשפסים י. ויש להוסיף, אַז דאָס איז אויך אשר תשים לפניהם"^נג איז בכדי מ'זאָל דער תוכן פון „ואלה המשפטים" וויסן ווי איינער וואָס איז דורכגעפאַלן בפנימיות הענינים:

אין די ענינים זאָל דאָס קענען מתקן זיין אין זהר ריש פרשתנו^נה שסייט אַז ביז מהפך זיין, און דורך דעם באַקומט „ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם"

(וואָס מיינט אין תרגום „ואלין דיניא ועוד ועיקר — די כוונה אין דעם איז דתסדר קדמיהון") „אלין אינון סדורין נאָך אַ סיפערע: בשעת מ'לערנט וועגן דגלגולא דינין דנשמתין כו'", און דער־

נאָך איז ער מבאר בארוכה ווי די פסו־

קים בריש פרשתנו רעדן וועגן עליית

הנשמות לאחרי סיום עבודתם והסתל^נ ונוסף על זה: מהשקלים נעשו אדני (יסוד קותם מעלמא דין.

גלוי) המשכן (ובזמז המקדש — קנו בהם קרבנות

ציבור, העבודה עיקרית במקדש, „בית מוכן להקריב

בו קרבנות" — רמב"ם הל' ביהב"ח בתחלתן) —

ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", השראת השכינה למאורעות* כאלו שמדובר בפרשת משססים, ולכן בעוה"ז הגשמי. וראה המשך ההילולא דבאתי לנני, ש"ד קס"ד שבהדינים דסרשת משטסים לא ישנו שהמשכת עיקר שכינה למטה בהמשכן נעשית ע" העילוי (.חירות") דסיני': ועל זה באַ הלימוד שאף

אלו מסיני' — דזה מה שהתורה מדברת בענינים

כאלו הוא בכדי שגם הם יהפכו לקדושה, אתהסכא

חשוכא לנהורא, שעי"ז נעשה הוססה ויתרון בהאור

„אלה תוסיף על הראשונים".

54) ויש לומר שענין זה מרומז גם בואלה^נה זד, א ואילך.

המשסים", כפרש" „אלה מוסיף על הראשונים,

מה הראשונים מסיני אף אלו מסיני": מצד הענין *) משא"כ לא יהו' לך אלקים אחרים ונו' לא ד"סיני", נתינת הלוחות שעל ידם נעשה „זירות תרצח ונו'" שבעשרח הדברות הם רק ציווי, ולא ממלאך המות" (שמו"ר פמ"א, ז), אין מקום שאירע כן.

263דער אויבערשטער אַליין פאַרנעמט זיך במל"ת, ברירא בלימוד התורה"^סז,

מיט דער עלי' פון דער נשמה.

ולהוסיף, אַז אויך ביי אַזאַ נשמה (פון אַ צדיק וצדקנית) איז דאָ די מעלה פון אתהפכא — ווייל די נשמה האָט יורד געווען אין בי"ע, ביז אין אַ גוף גשמי בעולם העשי' התחתון שאין תחתון למטה ממנו, און האָט דאָרסן עובד געווען עבודתה בבירור גשמיות העולם, וואָס דאָס האָט אויפגעטאָן אַן עלי' אין דער נשמה (העכער ווי די נשמה איז מצ"ע במלכות דאצילות) — דער יתרון האור מן החושך וואָס קומט צו דורך דער עבודה פון אַ נשמה בגוף אין עוה"ז התחתון. און דורך דער עבודה פון אַ נשמה בגוף למטה קומט צו דערנאָך (אויך) דער עילוי — אַז בשעת די נשמה איז עולה צוריק אין אצילות איז „אז קב"ה אנהיר לה בכמה נהורין, מפני שעסקה במצות ותורה שנר^סח מצוה ותורה אור"^סה.264ציעלן נתינת כח אַז געפינענדיק זיך בגופים אין תורה ומצוות („זכייא נקיי' בעוה"ז הגשמי וואָס איז מלא קליפות ברירה"), איז פאַרשטאַנדיק די מעלה איז וסט"א (היפך החיים), זאָל מען בלייבן דער התעוררות פון כמה וכמה צו אויפשטין אין אַ דרגא פון אַ צדיק (שלאַ שטעלן מוסדות דעניני תומ"צ — בתיעובר עבירה) און צוזאַמען דערמיט זאָל ספר ומוסדות חינוך לבנות, ספריות מען מהפך זיין דעם חושך העולם „מיגון תורניות (ביבליאטעקן), קרנות גמילותלשמחה ומאבל ליום טוב", און מאַכן חסדים, וכיו"ב — בקשר מיט די דאָרט אַ דירה בתחתונים.

עאכו"כ אַז אויב מ'האָט אַן ענין כידוע אַז צווישן די ענינים וועלכע וועלכע פאָדערט תיקון, איז זעלבסט־ מ'טוט (ע"פ מנהג ישראל תורה הוא1י) פאַרשטענדלעך, אַז אין דעם דאַרף זיין בקשר ובשייכות צו אַ הסתלקות^ב די עבודה דהוה „זהיר טפי"^סט, צו דאָס

מהפך זיין לטוב. ובפשטות — דורך המצוות — נעשה גם הגילוי מלמעלה, מציץ מן דעם וואָס מ'איז מוסיף ביתר שאת החרכים", אנהיר לה בכמה נהורין'.

ועי"ז פועלים שהקב"ה יקיים מצות ציצית (ראה ובפריות ותר: בא יעדער איד, אלס מז ן יס") ר אבע ת ארך (רא אַ נשמה בגוף, דאַרף זיין די עבודה פון ישעי א, יכ) — „לא יכנף עוד מוריך (שם ל, כ. „זכייא נקיי' ברירה", אַ חיזוק ביותר אין וראה אוה"ת שלח ע' תקסג ואילך).

קיום והידור במצות עשה, מצות לא ויש לומר, שעד"ז הוא בנוגע למצות נר של שבת תעשה, און לימוד התורה, דורך שלימות ויו"ט — שניתנה במיוחד לנשי ובנות ישראל — *) אין מחשבה דיבור ומעשה, אוז אויך איז הרא , גם ב) מזוה בר מה חם דער עבודה מיט זיין גוף (כלי), און (ראה רש" שבת כנ, ב ד"ה בנים)

דורך דעם עסק אין „נר מצוה ותורה^עא שו"ע אדה"ז או"ח סו"ס קפ. סתצ"ד סס"ז. אור" איז „קב"ה אנהיר לה בכמה מנהגים ישנים מדורא ע' 153. ועוד.

נהורין" — די המשכה פון דעם^עב להעיר מהמבואר בהמשר ההילולא יו'") „מחצית" שלמעלה, גילוי אלקות שב^* הש"ת הניז 7אסחלק יקרא דקב"ה בכולהו

*) להעיר, שמאמר זה ניתן ע"י בעל ההילולא

דעשירי בשבס עבור יצט כבוד אמו זקנתו

הרבנית הצדקנית מרת רכקה נ" זי־", בו־ שב

והמשכו — ־ה היושבת בננים — עבור יצ־

כבוד אתז הרבנית הצדקנית מרת שטערנא שרה נ־ע^ע ויש לקשר זה עם שיעור היומי ברמב"ם זי־ע־ בי־ג שבט, שההסתלקות שלהם — כ"ק תו"ח (בהל' ציצית): ציצית הוא על שם וראיתם אותו מל' אדמו"ר נשיא דורנו, אמו, וזקנתו — היתה בחודש מציץ מן החרכים (פרש"י שלח טו, לח). וע"י קיום שכט, בעשירי כי־ג בו (וע"ז הסתלקותה של בתו מצות ציצית, שראיית הציצית מביאה לזכירת כל הרבנית — בכ־ב כו).

265צו אויפשטעלן מוסדות דעניני תומ"צ הויבן די פעולות נאָך פאָר סיום השבעה,

לעילוי ונחת רוח לנשמה, לזכרון" וכו'. און ניט נאָר דורך אַננעמען החלטות

אין דעם גופא איז כדאי מעורר זיין, סובות בזה, נאָר אַנהויבן טאָן אַ פעולה

אויף די ענינים דלהלן.

יב, ב) ורבים מישני אדמת עפר יעצו ובו'.

84) מכילתא בשלח טו, א. הובא בתוד"ה ה"ג

ונאמר — פסחים קטז, ב.

78) לשון הרמב"ם — הל' תשובה ס"ח ה"ב.^פה מגילה ו, סע"ב.

267חודש אדר, נאָר אין דעם שבת גופא, אַ אידן דאַ למסה,

„מיד" — „הן נגאלין"^ו, גאולה און דעמולט סאַנצן אַלע אידן גלייך

האמיתית והשלימה, און גלייך — תחיית אַריין, צוזאַמען מיט די „שוכני עפר",

„וארו עם ענני שמיא"^פח — אין ארץ

ובפרט אַז אידן שרייען דערצו „עד הקודש, ירושלים עיר הקודש, ביהמ"ק

מתי", באופן אַז דאָס נעמט זיי דורך השלישי, „ועשו לי מקדש ושכנתי

אינגאַנצן, נוסף לזה וואָס די נשמות בתוכם"" (ווי מ'גייט באַלד לייענען

למעלה שרייען „עד מתי", וויפל איז בתפלת מנחה), ושמחת עולם על

דער שיעור, זיי זיינען דאָך ניס ראשם^צ. צח, א.

268ע"ד הקמת מוסדות ע"ש הרבנית הצדקנית מרת חי' מושקא נ"ע זי"ע

269במשך השלושים, וכל י"ב חודש כו', עדי ועד"ז בנוגע למוסד השייך לכמה

קיום היעוד „הקיצו ורננו שוכני עפר"^ח. שכונות וערים, או אפילו לכמה מדינות

אמרא א אאר אא מר מר אר אר מא מר א מא

מוסד באותו מקום, ובמילא, יש כאן (א) ולהוסיף ולהבהיר, שמפני צורך הזרי־

פעולה מיותרת, שהרי אין צורך לכפול זות שבדבר, אין ענין לשאול שאלות

דבר אחד, ובפרט בה בשעה שיכולים (ועאכו"כ — להרבות ספקות) (ע"ד סוג

להוסיף בענינים שאינם קיימים עדיין, המוסדות, אופן הקמתם, וכיו"ב) לכאן,

(ב) ועוד ועיקר — חשש של השגת גבול כ"א להחליט על אתר באופן הנ"ל, ול־

וכיו"ב וכו'.

ופשוט, שמלבד גודל הזהירות וחומר הענין דהשגת גבול בכלל, צריכה להיות זהירות כפולה ומכופלת בפעולות שנעשים לזכרון, לנח"ר ולעילוי נשמה שנמצאת בעלמא דקשוט, ש"לא יארע בו מן הדברים שמארעין לגופות בעולם הזה"^ט שיש בהם חשש לענין בלתי־רצוי, ח"ו, היפך הוראת התורה (ובמילא — היפך הנח"ר כו').

ולכן, כל אלה שמתכוננים להקים מוסדות הנ"ל — יתדברו בהקדם עם רב מורה־הוראה בעיר או בשכונה (שבה רוצים להקים המוסד), שמכיר המצב על אתר כו', כדי לברר בוודאות שבפעולה זו אין חשש של השגת גבול וכיו"ב, ויקבלו מהרב אישור בכתב ע"ד הקמת מוסד פלוני בשם פלוני, ובמילא, לא אח"ז — להודיע ע"ד הקמת המוסדות ופעולותיהם כו' (לאחרי ההתדברות עם הרב, כנ"ל).

17) רמב"ם הל' תשובה פ"ז ה"ה.

15) אסתר ט, כב. וראה ירושלמי מגילה פ"א^יח שהרי צדיקים קמים לחחי' מיד — ראה זח"א ה"א. שו"ע או"ח סתרפ"ח ס"ז וברמ"א. — נתבאר קמ, א. ומפורש גם בגמרא — „לעתיד לבוא

לכשיבואו אהרן ובניו ומשה עמהם" (יומא ה, ב).

(*

271מרת חי' מושקא נ"ע זי"ע

תקופה אדער אַ נייער ענין וכיו"ב — כמה וכמה האָבן מוסיף געווען נאָך

זאָגט אַן תורה אַז עס דאַרף זיין „פותחין לשונות של ברכה [לויט די פאַרשידע־

בברכה"^א [ווי עס שטייט, און אַזוי איז נע מנהגים, נהרא נהרא ופשטי'^ז] —

אא מ מז א א אארא מא אר א אא)

„הרבנים שי' בני הגאון המחבר ז"ל נ"ע" ענטפערן מיט א ברכה) — בדוגמא ווי

ם מת תם אז א"ז אד א

על אחת כמה וכמה ווען די נייע גריסט דעם צווייטן בברכת „שלום

תקופה איז לאחרי וואָס עס האָט זיך עליכם", ענטפערט ער אים מיט אַ ברכה

פארענדיקט שבעה^ב, און מכאן ולהבא „עליכם שלום"). און דער חיוב צו

„לא יוסיפו לדאבה עוד"^ב און ס'איז נאָר ענספערן שלום איז עד כדי כך, ביז אַז

דאַ ענין הנחמה, „אך סוב וחסד"^ד בטוב די גמרא זאָגט^י אַז „אם נתן לו (שלום)

ולא החזיר נקרא גזלן שנאמר^יא ואתם

ובפרט אַז כמה וכמה פון „עשרה בערתם הכרם גזלת העני בבתיכם".

מר מממה מר שראר רה א אז בבד מר אז א "ז א מד

(דער סיום פון) ניחום אבלים איז אַ נוסח של ברכה, „המקום^ו ינחם אתכם בתוך בשעת איינער קומט דעם צווייטן אַ חוב און ער צאָלט אים ניט אָפּ, הייסט עס ניס קיין גזילה. דער לשון גזילה פאָסט אויף אַ זאַך וואָס איז שוין געווען באַ יענעם בפועל^יב.

272העיקר"^כ. וואָס אויך דער „עיקר" [די ג. ע"פ כל הנ"ל איז מובן בנוגע ברכת הקב"ה צו די מברכים לויט לעניננו — דער ענטפערן מיט אַ ברכה „העיקר", לויט זייערע ברכות, ובפרט אַז צו די אַלע מנחמים ומברכים — אַז דאָס די ברכות זיינען געווען זיכער מקרב דאַרף געטאָן ווערן בהקדם האפשרי. נפש ולב עמוק] איז אַ ריבוי גדול, ביז אַז וואָס די ערשטע מעגלעכקייט צו דאָס תורת אמת רופט עס אָן בשם „עיקר" — טאָן באופן כללי וכו' — איז גלייך וויאון צו דעם קומט נאָך צו אַ תוספות, עס ענדיקט זיך די תקופה פון שבעה, וואָס איז „מרובה על העיקר" — ריבוי און עס פאַנגט זיך אָן די תקופה שלאחרי בכמות, און אויך (ובעיקר) — ריבוי

באיכות, ביז ריבוי שלא בערך.

וואָס דעריבער נוצט מען אויס די גע־ולהוסיף, אַז בברכתו של הקב"ה קומט לעגנהייט צו ענטפערן און מברך זיין די צו אַ מעלה נפלאה: וויבאַלד אַז

„אלקיכם כהן הוא"^כא, און „כהנים זריזין און אויך מודיע זיין — „הנותן מתנה

לחבירו צריך להודיעו"^יד — אַז זייענדיק

15) סוטה יג, סע"ב בנוגע למשה רבינו. וכן הוא שלוה ממנו מעות שהיו ברשותו — הרי מלוה בנוגע לכל נשיא הדור, אתפשטותי' דמשה שבכל להוצאה ניתנה, ולאח"ז נשאר רק חוב בלבד. דרא ודרא (כדלקמן ס"ז).

ויתירה מזו: גם כשמעכב חפץ של חבירו שבא^טז ראה אגרות קודש אדמו"ר מהוריי"צ ח"א ע' אליו בשכירות (שגם עכשיו החפז הוא של הבעלים), קמא.

מ"מ, מכיון שבתחילה בא החפץ לידו ברצון^יז לך יב, ג.

הבעלים, אין זה גזילה אלא עושק. ונפק"מ לדינא^יח ראה סוסה לח, ב. ירושלמי ברכות ספ"ח, לגבי עכו"ם (ראה רמב"ם הל' גזילה ואבידה פ"א הובא בתוד"ה ואברכה — חולין מט, א.

ה"ד ובכס"מ שם ה"ב. שו"ע אדה"ז חו"מ הל' גזילה^יט ברכה השלישית דברכת המזון. וי"ל כנגד ד'

אותיות דשם הוי' (ראה גם לקו"ש ח"כ ע' 576 הערה^יג ראה יעב"־ז לברכות שם. עז יוסף לעיז יעקב^כ.

20) ב"ר פס"א, ד. דב"ר פ"א, יג.

21) סנהדרין לס, א.

273הקב"ה צו כל אחד ואחת פון די מנחמים צו אַלע מנחמים און מברכים — סיי אין

ומברכים, וועלן מקויים ווערן גלייך, די ברכות גופא, סיי אין די זריזות פון

ובגילוי, אַז מ'זאַָל עס זען בעיני בשר, קיום הברכות,

ביז אין אַן אופן פון „מראה באצבעו סיי אין די ענינים הפרטים פון כל

ואומר זה"^כד.

ע' 127. סה"ם תשי"א ע' 154. ובכ"מ.

30) שיחת ג' תמוז תרס"ז — נדפסה בסה"מ^לז בדור אדמו'ר הצ"צ. ולהעיר שבדור אדמו"ר

מ) 7 נר מחר — אר" (הם^לב להעיר מזה שבזהר שם „גופא דילהון^לח ובתור רמז עכ"פ ש"חמש" הוא ר"ת של שם קדישא" בא לפני נסשא דילהוז קדישא"

39) עדיות פ"ב מ".

275וועט זיין (נוסף צו דער נחמה דורך די הראשונות באַ מתן תורה, נאָר) אַז עס

נביאים, „נחמו נחמו עמי"^מא, אויך ווערט ניתוסף אַ ריבוי מופלג, „הלכות

ובעיקר) דורך דעם אויבערשטן אַליין^מב מדרשות ואגדות", ביז „תעלומות

— „אנכי אנכי הוא מנחמכם"^מא, און אין חכמה", ריבוי מופלג שבאין ערוך^מט.

דעם גופא — „אנכי אנכי" צוויי מאָל, און דורך די דברי נחמה וואָס דער

נאך העכער ווי ס'איז געווען בא מתן אויבערשטער האָט געזאָגט משה רבינו,

תורה, וואו עס שטייט^מד „אנכי" נאָר איין ווערט עס נמשך אויך צו „אתפשטותי'

דמשה בכל דרא ודרא"^נ, צו די נשיאי

און וויבאַלד אַז תוספתו של הקב"ה ישראל שבכל דור ודור ביז צו נשיא

איז מרובה על העיקר, ביז מרובה באין דורנו, כ"ק מו"ח אדמו"ר,

ערוך (כנ"ל) — איז מובן, אַז די הוספה און דורך די נשיאים — אויך צו אַלע

וואָס באַ דער נחמה לע"ל שטייט צוויי אידן [וואָס נוסף צו דעם וואָס „כל נפש

מאָל אנכי', איז באופן וואָס איז העכער ונפש מבית ישראל יש בה מבחי'

באין ערוך פון דעם גילוי פון „אנכי" משרע"ה"^נא, איז דורך די נשיאי ישראל

פעם אחת וואָס איז געווען באַ מתן ווערט עס נמשך ונתגלה צו זיי נאָכ־

מער^נב],

וכמובן אויך פון דער נחמה וואָס דער אויבערשטער האָט געטרייסט משה רבינו אויף שבירת הלוחות^מו, „אל^מז תצטער בלוחות הראשונות שלא היו276ובנידון דידן, אַז בקרוב ממש איז נוסף אידן, „אבל לימות המשיח יהיו נשואין". אַז עס וועט בטל ווערן דער ענין פון ועפ"ז יש לומר, אַז דאָס וואָס דער היפך החיים, איז אדרבה, עס וועט זייז רמב"ם איז מרמז אַז נאָך שבעת ימי „הקיצו ורננו שוכני עפר", עס וועט נאך אבלות קומט שבעת ימי המשתה

ניתוסף ווערן שמחה,

את א מא מא א מאא אאז מאמז מז אא א. אדרבה — „והפכתי אבלם לשמחה"^לג, פון דעם אויבערשטן מיט אידן וואָס

וועט זין לע"ל, וכמובן אויך פון דעם ח. ויש לומר, אַז ענין הנ"ל איז וואָס אין דעם נוסח השבע הברכות מרומז אויך בלשון הרמב"םי^ה: „משה (וואָס מ'זאָגט בשבעת ימי המשתה) רבינו תקן להם לישראל שבעת ימי רעדט זיך וועגן די „חמשה קולות' וואָס אבלות ושבעת ימי המשתה" — אַז גלייך וועלן זיין לע"ל^סב —

נאָך די שבעת ימי אבלות (די תקופהאַז די נחמה עיקרית אויף (שבעת ימי) וואָס מ'האָט איצטער מסיים געווען) אבלות איז — די נשואין דהקב"ה קומט „שבעת ימי המשתה", ענינים של וישראל וואָס וועט זיין לע"ל, וואָס דאַן שמחה, אוו ניט סתם שמחה, נאָר שמחת וועט זיין „הקיצו ורננו שוכני עפר",

כולל זה שעליו מתנחמין.

53) שוו הכתוב — שע" 71,).

נשואין איז, אַז דער קשר פון חתן^נה מ 3 , ב ראה רשות ב"א חריט וכלה ווערט אַ קשר נצחי, בניז עדי עד עה"פ, שהפכת מספדי" הי' בפורים, שאז נעשה

אתהפכא חשוכא לנהורא, החודש אשר נהפך להם^נח ראה המשך שמח תשמח תרנ"ז — ע' רעט מיגון לשמחה" (וראה בארוכה לעיל ע' 256 ואילך. ואילך.

וראה גם ע' 270), שזה נמשך מבחי' עתיק, דלית^נט ברכות ו, ב.

שמאלא בהאי עתישא (ראה במרוכה ד"ה באתי לגני^ס תענית כו, ב (במשנה). וראה במדב"ר פי"ב, דש"פ בשלח, י"א שבט שנה זו (סה"מ — מלוקט ח"ב ח (בסופו).

ע' רנה ואילך). וש"^א, ועיקר הגילוי יהי' לע"ל, דאז^סא שמו"ר ססס"ו. במדב"ר שם. וראה לקו"ת אהפוך גו' (צפני' ג, ס).

57) ריש הל' אבל. מירושלמי כתובות פ"א ה"א.^סב ראה חדא"ג מהרש"א כתובות ח, א.

277און דאָס איז דער קשר פון „הקיצו אין תחיית המתים^סט וכו' — ווי כמה

ורננו שוכני עפר" מיט ענין הנשואין: וכמה זיינען זיך נוהג צו זאָגן בדיבור

דאָס וואָס איצטער קען זיין אַ מציאות בגלוי „אני מאמין כו'", און אויך די וואָס

פון היפך החיות — אע"פ אַז (וויבאַלד) זאָגן דאָס ניט בדיבור, טראַכט מען וועגן

„ואתם הדבקים בה' אלקיכם (איז) חיים דעם בכל יום ויום, ובהדגשה — אין

כולכם היום"^סה — איז עס מצד דעם ברכת „את צמח דוד עבדך מהרה

וואָס די דביקות והתקשרות איצטער איז תצמיח" און „לישועתך קוינו כל היום",

ניט בגלוי (וי"ל אַז דאָס וואָס הי' אפשרי אַז במשך כל היום האַלט מען אין איין

להתעלם — איז ווייל עס איז געווען וואַרטן אויף דער ישועה, און אויך

נאָר באופן של אירוסין); משא"כ לע"ל בשבת ויום סוב — בעט מען און מער

(וואָס דאַן וועט זיין די נשואין) — איז נאָך פון שלשה פעמים „ותחזינה עינינו

ניט נאָר וואָס די חיים פון אידן דעמולט בשובך לציון ברחמים",

א א א אר אא א אד א

ווען מערניס ווי לפי שעה, און מערניט ממש („ולא עכבן אפילו כהרף עין"⁰)

ווי בחיצוניות^סו.

ויש להוסיף: דער פירוש פון „והיו לבשר אחד" איז, אַז דאָס וואָס ישראל (דורך אורייתא) וקוב"ה כולא חד^סז, איז ניט נאָר מצד הנשמה נאָר אויך מצד הגוף והבשר. און ווי געבראַכט פריער וואָס מ'זאָגט אין „מענה לשון", „גופא דילהון קדישא".

און דעריבער, בשעת עס וועט נתגלה ווערן דער ענין הנשואין פון דעם אויבערשטן מיט אידן, דער „והיו לבשר זאָל קומען משיח, ותיכף ומיד ממש^עא — הקיצו ורננו שוכני עפר, והוא (בעל הציון) וכל בני ביתו בראשם,278הקודש, „קרית מלך רב"^עד, און דאָרטן צדקה שמקרבת את הגאולה" וואָס דאַן גופא — בהר הקודש, און בבית המקדש וועט זיין הקיצו ורננו שוכני עפר. השלישי, „מקדש אד' כוננו ידיך"^עה, אַ דאָס הייסט, אַז תמורת זה וואָס

„צדקה עשה הקב"ה עם ישראל שפיזרן ושם נעשה לפניך כמצוך רצונךיי — לבין האומות"^יא, וועט זיין די צדקה סיי די עבודת הקרבנות, סיי עבודת נצחית, וואָס דער אויבערשטער נעמט התפלה, וואָס תפלה איז ניט נאָר במקום אַרויס אידן פון גלות,

קרבנות^עח, נאָר אויך בשעת מ'האָט ובפרט אַז אידן בעטן אויף דער מקריב געוועז קרבנות איז געווען די גאולה, און ניט נאָר זיי בעטן נאָר זיי תפלה פון די אנשי משמר (מעמד) „על שרייען „עד מתי", גם בתוכן של תביעה

כביכול, איז דאָס מחייב (כביכול) דעם ויש לומר אַז אין „אחיהם" ווערן נכלל אויבערשטן — און ניט באופן של חיוב

ח"ו, נאָר דער אויבערשטער איז דער־

פון צופרידן, כמאחז"ל^פד הקב"ה „חייך כאון קורין את שמע וכל שאר ברכות ואמר נאחוני בני נצחוני" — אַז ער אָל

ענטפערן אידן,

81) ב"ב י, א. וראה תניא ספל"ז.

82) משלי י, ב. יא, ד. וראה ב"ב שם.

75) בשלח סו, יז ובפרש".

76) זח"ג רכא, א.

85) סנהדרין צז, ב.

86) בשם זקנו אדמו"ר מהר"ש — לקו"ד ח"ד

תשכ, סע"א. אגרות קודש שלו ח"ג ס"ע תקנא.

87) שיחת שמחת תורה תרפ"ט.279ומובן בפשטות, אַז וויבאַלד ס'איז שוין ביז אויך „כל אחד ואחד מראה באצבעו, עטלעכע און דרייסיק יאָר וואָס מ'פּוצט שנאמר^צג ואמר ביום ההוא הנה אלקינו די קנעפּלעך, איז זיכער אַז זיי זיינען זה קוינו לו ויושיענו זה ה' קוינו לו שוין אויסגעפוצט בתכלית השלימות. נגילה ונשמחה בישועתו"^צב — צוויי ובפרט אַז מ'געפינט זיך אין אַ יאָר מאָל זה"^ד, כפלים לחושי".

וואָס איז „שנת הקהל האנשים והנשים ויהי רצון, אַז כל הנ"ל זאָל זיין בפועל והטף" און „שנת תשמח" און „תשמח" ממש, און תיכף ומיד ממש — „לא עכבן — איז דאָך דער זמן איצט נאָך מער אפילו כהרף עין", ובגילוי לעיני בשר מסוגל אַז עס זאָל זיין דער אמת'ער ממש, באופן אַז „מראה באצבעו ואומר הקהל, „קהל גדול ישובו הנה"⁰, און זה".

דער אמת'ער „תשמח", „שמחת עולם [כ"ק אדמו"ר שליט"א נתן לכאו"א

שסר של דולר, על מנת לתת אותו (או

חילופו) לצדקה, „ומה טוב בהוספה^פח לשון הכתוב — במדבר א, ג. מח. פינחס כו,

89) הושע יב, ו. עמוס ג, יג. שם ו, יד. וראה —

לקו"ש ח"כ ס"ע 446 ואילך. וש"נ.

93) ישעי' כה, ס.

91) ישעי' לה, י. נא, יא.

*280ואף שלא ראינו בחב"ד הנהגות מיו־ הקהל, ושנת תשמח, הרי בודאי שיש חדות ביום זה באופן של פירסום כו'^ה — לנצל כל הזדמנות וכל ענין כדי להתלא בנוגע לענין של תענית, וגם לא אסף יחדיו, „הקהל את העם האנשים והבנוגע לענין של שמחה (ע"ד המנהג נשים והטף גו'"^ז, להוסיף בכל עניני בכמה חוגים שב"יארצייט" עושים ענין תורה ומצוותי', ומתוך שמחה („תשמח"), של שמחה בתור „תיקון" להנשמה)^ו — שמחה של תורה ושמחה של מצוה. מדר על ום רה כדבעד, ברבש ב ועוד עילר:

דקדושה, להוסיף בעניני שמחה של שנה זו היא שנת שלשת אלפים ושלש

מאות ליציאת מצרים ומתן תורה (ב'

אלפים תמ"ח^ח — ה' אלפים תשמ"ח) —

מספר שיש בו תוכן ועילוי מיוחד.

והביאור בתוכן ומעלת מספר זה —

שכולל ל"ג פעמים מאה שנה:

3) אה בר ר" מדיז סדר מוז הים העילוי דמאה שנה — מובו ע"פ לפי מנהג חסידים ואנשי מעשה'. ועוד. ולהעיר גם המבואר בדרושי חסידות^ט בפירוש דברי מהמנהגים המיוחדים דחברא קדישא בכמה ק"ק — הזהר^י על הפסוק^יא „ויהיו חיי שרה ראה גשר החיים פל"^* ג ס"ג (ע' שנב). דרכי חסד מאה שנה וגו'" — בקשר להסתלקות

צדקנית בישראל^יב, שרה אמנו, הרא^ה א' זשאר מ"ד א הז ארט תוז שונה מד' האמרות דכאו"א מישראל — חב"ד ראה (עז ט"ז ( 35 זרה 7

6) וגם — השמחה הקשורה עם יום ההולדת^ז וילך לא, יב.

(ביום הוולדו דהיינו בז' אדר שמחו שמחה גדולה*8) ראה סדה"ד במקומו.

(תוד"ה אמר כמשה — נזיר יד, א)), ולא עוד, אלא,^ט ראה ד"ה ויהיו חיי שרה תשמ"א (סה"מ שגוברת על היפך השמחה דיום המיתה — „כדאי מלוקס ח"ב ע' קמה ואילך) פ"ז. וש"נ.

הוא יום הלידה שיכפר על המיתה" (פרש"י מגילה^י ח"א קכב, סע"ב ואילך.

שם. נתבאר בארוכה בלקו"ש חכ"ו ע' 1 ואילך).^יא ר"פ חיי שרה.

וראה לקו"ש חט"ז ע' 343 ואילך — הסעם בדא"פ^יב ודוגמתו בנוגע להסתלקות דכל צדקנית ששבעה באדר לא נקבע ליום שמחה, עיי"ש.

281„מאה שנה כללא דכלא", עשר (שלימות רבינו, שעל ידו היו המאורעות דיצי"מ

המספר^יג) פעמים עשר, עד לבחי' הכתר, ובכתר גופא — בחי' היחידה, שמאיר בה בחי' יחיד, בחי' עתיק (כנאמר „מאה שנה" — לשון יחיד). והעילוי דמספר ל"ג — מובן ע"פ המבואר בדרושי חסידות^כד בענין ל"ג בעומר, יום ההילולא דרשב"י^טו, ומבואר גם בארוכה במכתביו של אאמו"ר ז"ל^טז. ומובן, שע"י צירוף שניהם יחדיו ניתוסף עילוי גדול ביותר, כלומר, העילוי דמאה שנה נכפל ל"ג פעמים, ולאידך, העילוי דמספר ל"ג נכפל מאה פעמים^יז. ויש להאריך בביאור העילוי דמספר זה, ו"תן לחכם ויחכם עוד"^יח. ומכיון ששנה זו היא שנת שלשת אלפים ושלש מאות ליציאת מצרים ומתן תורה — מובן, שניתוסף בה עילוי מיוחד בהענין דיצי"מ ומ"ת, ולכן, יש להתחיל את ה"רעש" בענין זה משך זמן לפני חמשה עשר בניסן (יצי"מ) וששה בסיון (מ"ת) — ובפרט החל משבעה באדר, יום הולדתו ויום מיתתו של משה ומ"ת.

אלא בשנה אחת — יש להוסיף ול־ להתחיל את ה"רעש" ע"ד מספר שלשת

התאים החשבון דג' אלפים וג' מאות אלפים ושלש מאות בהזדמנות הרא־

בנוגע לשנה זו, שנת ה'תשמ"ח ליצירה: החשבון ג' אלפים וג' מאות שנה מיצי"מ ומ"ת בדיוק — יהי' בניסן וסיון דשנת ה'תשמ"ט, שאז יושלמו ג' אלפים וג' מאות שנה מיצי"מ ומ"ת (משנת ב'תמ"ט ליצירה עד שנת ה'תשמ"ט ליצירה);

אבל אעפ"כ, בניסן וסיון השתא — ה'תשמ"ח — נכנסים כבר לשנת ג' אלפים וג' מאות ליצי"מ ומ"ת (אלא שיושלמו בסיומה של השנה — ניסן וסיון דשנת ה'תשמ"ט).

וענין זה — שבט"ו ניסן השתא מתחיל שנת שלשת אלפים ושלש מאות ליצי"מ ומ"ת — פועל כבר מהתחלת השנה^לג, ע"ד שמצינו (לאידך גיסא) ב"הקהל", שקיום מצות הקהל בחג הסוכות פועל גם על המשך ועד סיום השנה, שהשנה כולה נקראת בפי בנ"י „שנת הקהל"^לד. ויש להוסיף ולבאר הטעם שמשתדלים לקשר ענין הנ"ל לשנה זו דוקא — שסימנה מסתיים באות ח' (ה'תשמ"ח) — ע"פ המבואר בספרים שכו"כ שונה.

וי"ל ע"ד הצחות — שע"פ הכלל^לז ספיקא דאורייתא לחומרא, הרי, בכל0העילוי המיוחד דשלשת אלפים ושלש השיעור בתושבע"פ, „משנה תורה", מאות שנה ליצי"מ ומ"ת — יש תורת משה בן מיימון, כהמנהג שנתממא בב ממת ררא נבר מבר ה ממר בה אמרא רער

בלימוד ג' פרקים ליום^מד —

ובפשטות — שבשבעה באדר השתא

מתחילים כבר להוסיף ביתר שאת וביתר ולבאר הקשר והשייכות לענינא דיומא עוז בלימוד התורה ובקיום המצוות (יום הולדתו ויום מיתתו של משה רבינו)

— עיקר חידושו של משה רבינו — מתן

תורה, שנקראת על שמו^מה, אשר, שנה זו החל מהתוועדות דכו"כ מישראל — היא, כאמור, התחלת שלשת אלפים באהבת אחים, אהבת ישראל ואחדות ושלש מאות שנה למתן־תורה (לאחרי ישראל, הקשורה גם עם אהבת הקב"ה ההקדמה דיצי"מ^מו), כדלקמן.

— „אוהב^לט מה שהאהוב אוהב"^מ,

ונתחיל בשיעור היומי ברמב"ם — ובפרטיות יותר — ג' אהבות, אהבת מכיון שמצינו בו דבר נפלא בנוגע ה' אהבת התורה ואהבת ישראל, דכולא לכללות הענין ד"לתקן הדעות"^מז

(שכותבו הרמב"ם בנוגע ל"כל דיני

התורה") — שבהלכה זו מודגש ובולט

הענין ד"לתקן הדעות" ב"לשון ברורה ז. ויש להוסיף ולקשר עם השי־ ודרך קצרה"^מד, „לשון צח וקצר"^מ, עד עורים בתורה^מב — שכו"כ קיבלו ע"ע — כדי כך, שי"ל שיש צורך „להזכיר" השייכים לשבעה באדר בקביעות שנה שמדובר גם אודות ענין של הלכה!^לח להעיר מהידוע שססק" בנימסריא „עמלק*

(כש"ס הוספות סצ"ג. ובכ"מ). והרי, שבת זו היא^מג כמו בתושב"כ, תורת משה בן עמרם — שבת פ' זכור — „תמחה את זכר עמלק" (ס"פ תצא). ש המנהג הפשוט בכל ישראל שמשלימין את התורה

בשנת אחת" (רמב"ם הל' תפלה רפי"ג).

40) ולהעיר גם ממאמר הזהר (ח"ג קכח, א.^מד להעיר מהעילוי דמספר ג' — בתלת זימני וראה לקוטי לוי"צ לשם) אנן בחביבותא תליא הוי חזקה", ובהדגשה יתירה בנוגע לתורה — מילתא, דכתיב ואהבת את ה' אלקיך, וכתיב מאהבת אוריאן תליתאי לעם תליתאי על ידי תליתאי כו'" ה' אתכם, וכתיב אהבתי אתכם" (אלא, שהפסוק (שבת פח, א).

הראשון מדבר באהבת ישראל להקב"ה, וב' פסוקים^מה שמו"ר פ"ל, ד. וש"נ.

46) כמ"ש בהוציאך את העם ממצרים תעבדון

את האלקום על ההר הזה" (שמות ג, יב ובפרש"י).^מב כפתגם רבינו הזקן („היום יום" ב' חשון)^מז ראה רמב"ם הל' תמורה בסוסן.

ש"צריכים לחיות עם הזמן" — שיעורי התורה^מח לשון הרמב"ם בהקדמתו לספר הי"ד.

49) לשוז הכס"מ בהקדמתו לספר הי"ד.

0מ רא ר ר מא מאז מא א אא מר

פרק ט"ו — מספר י"ה, ב' אותיות חדש במ"ת) — „בלשון ברורה ודרך

ראשונות דשם הוי', שלמעלה מב' קצרה", כדלקמן.

אותיות אחרונות, ו"ה^נב, וענינו של משה רבינו — שע"י מלחמתו בעמלק^נג [בכחו של משה רבינו דוקא — „והי' כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל"^נד, ועד שמלחמה זו הוצרכה להיות ע"י „אנשי משה" דוקא^נה] מבטל את הניגוד דעמלק להמשכה וגילוי דשם י"ה שיומשך ויתגלה גם בו"ה, ועי"ז נעשה „השם שלם"^נו.

ופרק י"^* ז — בגימטריא „טוב", הקשור למשה רבינו ולמ"ת — כמרז"ל^נז „יבוא טוב ויקבל טוב . . יבוא טוב זה משה, דכתיב^נח (בלידת משה בשבעה באדר) ותרא אותו כי טוב, ויקבל טוב זה תורה, דכתיב^נט כי לקח טוב נתתי לכם". ט. „עומד אדם ברשות הרבים ומטלטל ברשות היחיד כולה"^*:

מקומו ועמידתו של „אדם" — „אתם^ס קרויין אדם", ע"ש „אדמה^סא לעליון"^סב, כפי שנברא לשמש את קונו^סג בהיותו נשמה בגוף בעוה"ז הגשמי^סד — הוא: „ברשות הרבים", עלמא דפרודא^סה. ועי"ז „מטלטל ברשות היחיד כולה" — שפועל גם ב"רשות היחיד", יחידו של עולם^סה, כתורת המגיד^מו בפירוש המשנה^סז „דע מה למעלה ממך", „דע כל0תהי' ע"י עבודת האדם התחתון דוקא ה"שכר"^עה — ש"עומד ברשות היחיד" („למעשה ידיך תכסוף"^*), אשר, ע"י (דיחידו של עולם), ולא רק שהוא עמידתו ועבודתו „ברשות הרבים" (האדם) עומד ברה"י, אלא עוד זאת, שב(ב"חפצים" הנמצאים ברשות הרבים), כחו לפעול גם ברשות הרבים —

„מטלטל ברשות הרבים", ועד לעשותה ומדייק „ברשות היחיד כולה" — שאין דירה לו ית' בתחתונים^עו.

לך מקום ב"רשות היחיד" (דיחידו של אבל, „ובלבד שלא יוציא חוץ לד' עולם) שאינו נכלל כתורת המגיד „דע אמות" — דמכיון שעדיין לא נשלמה מה למעלה ממך", ש"הכל הוא ממך", העבודה לעשות לו ית' דירה בתחשע"י עבודתו ברה"ר ה"ה „מטלטל תונים, ועדיין לא נתקיים היעוד^עז „את

רוח הסומאה אעביר מן הארץ", הרי, והמשך ההלכה — „ועומד ברה"י עבודתו היא רק בד' אמותיו, ד' אמות ומטלטל ברה"ר, ובלבד שלא יוציא חוץ של אדם קונות לו8"), „ובלבד שלא יוציא

חוץ לד' אמות", מחוץ לגבול הקדושה^עט. אמרו חז"ל^עא ש"אין הקב"ה מקפח ויש להוסיף ולרמז הטעם שענין זה שכר כל ברי'", ועאכו"כ בנוגע לכללות נתבאר בהלכות שבת — כי, ביום השבת הירידה ל"רשות הרבים", ירידה גדולה מודגשת פעולתו של האדם במציאות ביותר, מאיגרא רמה לבירא עמיקתא^עב הבריאה, כמארז"ל^פ „כל המתפלל בערב

שהיא צורך עלי', כמ"ש „והרוח שבת ואומר ויכולו מעלה עליו הכתוב

כאילו נעשה שותף להקב"ה במעשה^סח ובמכ"ש וק"ו — שהרי אפילו ב"עלמא

דפרודא", ברשות הרבים" כפשוטה, איז דיז רה"ר

למעלה מעשרה טפחים (רמב"ם הל' שבת פי"ד ה'ג־

73) קהלת ז, יב. וראה לקו"ת ר"פ האזינו. ובכ"מ.^סט איוב יד, טו. וראה של"ה כס, ב ואילך

70) ואולי י"ל הסעם שעבודת האדם נקראת^עה להעיר ש"שכר מצוה מצוה, פי' שמשכרה בשס טלטול („מטטל"), שתוכנו שינוי מקום בלבד נדע מהותה" (תניא פל"ס (נג, א)).

(סלסול חפץ ממקום למקום וכיו"ב), ולא חידוש^עו ראה תנחומא נשא סז. ועוד. תניא פל"ו. ממש — אף שהפעולה בעולם (וכן למעלה — ובכ"מ.

ש"הכל הוא ממך") היא בבחי' התחדשות גמורה^עז זכרי' יג, ב.

כחידוש יש מאין" (המשך תרס"ו ע' שנד) — כי,^עח ב"מ יו"ד, א. וראה קונטרס ענינה של תורת חידוש זה נעשה בכח העצמות שביכלתו להוות יש החסידות ס"כ. וש"נ.

מאין (המשך הנ"ל שם ואילך. וראה גם לקו"ש ח"ו ע'^עט להעיר שד' אמותיו של אדם (.אדמה

לעליון") הם כנגד ד' אותיות שם הוי' (ראה אוה"ת^עא ב"ק לח, ב. וש"נ. מכילתא ופרש"י משפטים בלק ע' תתקלה).

80) שבת קיס, ריש ע"ב. סור ושו"ע אדה"ז או"ח^עב ע"פ ל' חז"ל — חגיגה ה, ב.

0ד"אלה תולדות השמים והארץ בהבר־ בנ"י) . . לבחי' (אתה של) משה"^פט.

מא א אא אא מ מא א אז מאא

0העולם, הן ע"י העבודה דקיום המצוות „כל דברים הטהורים ומותרים שבהם

בדברים גשמיים, והן ע"י העבודה נעשית המצוה מעשיית . . כמאמר

בעניני הרשות, „כל מעשיך יהיו לשם רז"ל^ק לא הוכשר למלאכת שמים אלא

שמים" ו"בכל דרכיך דעהו"^*. ויתירה טהורים ומותרים בפיך, וכן אתרוג

מזה — „כל הנוגע במזבח יקדש", שאינו ערלה, ומעות הצדקה שאינן גזל,

שכאשר עניני העולם^קה „נוגעים" ביהודי וכיוצא בהם",

(ע"י מעשה, דיבור או מחשבה), אפילו ובלשון דשיעור הרמב"ם — „ובלבד

באופן של „נגיעה" בלבד, נעשים שלא יוציא חוץ לארבע אמות", שפעו־

הענינים בבחינת „קודש"^קו, „קדש מלה לתו של יהודי היא ב"מעשיך" וב"דרכיך"

בגרמי'"^קז — „יקדש", „רשות היחיד", — בד' אמותיו, בגבול הקדושה.

דיחידו של עולם.

אמנם, בענין ד"כל הנוגע במזבח יקדש" — יש הגבלה:

פירוש הכתוב ד"כל הנוגע במזבח יקדש", הוא — כפירוש רש"י (פשוטו של מקרא) — .אפילו קרבן פסול שעלה עליו קדשו המזבח להכשירו לא ירד", וממשיך רש"י, „מתוך שנאמר כל הנוגע במזבח יקדש שומע אני בין ראוי בין שאינו ראוי, כגון דבר שלא הי' פסולו בקודש . . ת"ל וזה אשר תעשה, הסמוך אחריו, מה עולה ראוי אף כל ראוי כו'". ותוכנו בעבודת האדם — שפעולתו של יהודי לפעול קדושה בעניני העולם ש"נוגעים" בו, היא, רק בדבר הראוי לקדושה, דבר שיש לו שייכות לגבול הקדושה, משא"כ דבר שהוא מחוץ לגבול הקדושה,

***

(הראשון) „חי'".

123) ב"ר סי"ד, ט. דב"ר פ"ב, לז.

124) נוסח הושענות דיום ג' דסוכות.

125) ראה רמ"ז לזח"ג רס, ב (נדפס במק"מ קצ,

ב). ל"ת להאריז"ל בראשית עה"פ (ה, כב) ויתהלך^קיז ע"ד ל' הכתוב — ויקהל לו, ז.

118) זח"ב פח, סע"ב. וראה המשך תרס"ו בסופו.^קכו ראה לקו"ש ח"ש ס"ע 292 ואילך. וש"נ.

127) ב"ב יו"ד, א. וראה תניא פל"ז (מח, ב).^קכ מכילתא ופרש"י בא יב, מא.

0ובארץ ישראל עצמה — לירושלים שטר של דולר — לתת אותו (או חילופו)

עיר הקודש, להר הבית, „הר הקודש"^קלא, לצדקה, בהוספה מדילי'].

ו, יז ובפרש".0דעם יום טוב אין זיין באַשטימטער צייט, בימי אחשורוש" (מדעתם וברצונם). ביז אַנטהאַלט דער יום טוב (און זיינע אַז עס שטייט^ו „וקבל היהודים את אשר מצוות) אויך אַלגעמיינע אפּלערנונגען החלו לעשות", אַז דער גילוי און און אָנווייזונגען וועלכע דאַרפן ווירקן שטורעם באַ מתן תורה ווערט אַנגעאין די טעג נאָך דערויף^א, אַז דער טאָג רופן „החלו", אַ „התחלה", לגבי די טעגלעכער לעבן פון אַ אידן אין אַלע קבלה גמורה וועלכע איז געווען בימי טעג פון יאָר זאָל זיין דורכגענומען מיט הפורים^ז.

דער לעבעדיקייט און דעם גייסט פון (ב) דער ענין פון אחדות. כמבואר אין

ספרים^*, אַז די טענה וקטרוג (פון המן) ווי ספּעציעל אונטערשטראָכן בנוגע איז געווען אַז „ישנו עם אחד מפוזר צו די טעג פון פורים — „הימים האלה ומפורד בין העמים"^ט, אידן וואָס זיינען נזכרים ונעשים"^ב — אַז „ימי הפורים אַן עם אחד זיינען מפורד איינער פון האלה לא יעברו מתוך היהודים וזכרם דעם צווייטן. און דערפאַר איז דער לא יסוף מזרעם"^ב. וואָס יש לומר, אַז תיקון אויף דעם געווען — „לך כנוס את נוסף צום פירוש הפשוט אַז מ'זאָל כל היהודים"^י, צוזאַמענקלייבן אַלע פּראַווען פורים „בכל שנה ושנה גו' בכל אידן. און דעריבער האָט מען אויך מתקן דור ודור"^ג, זאָל מען אויך געדענקען די געווען די מצוות פון „משלוח מנות איש לימודים פון פורים אַלע טעג פון יאָר. לרעהו ומתנות לאביונים"^יא — בכדי ררת זז ור ם ור וו אתאררו ארע) (א) דעמולט איז געווען דער גמר פון

מתן תורה וקבלת התורה, ווי חז"ל^ד זאָגן

אויפן פסוק^ה „קיימו וקבלו היהודים" —

„קימו מה שקבלו כבר", אז די מודעא^ז א לת אסחר רד"ה באו בוש מכתח. רבה לאורייתא" (שקבלוה באונס בעל (, א) ד'ה וקבל היהודים (צו, ג. ז, א. שם,^ז ד"ה

חייב אינש (צח, א. צס, סע"ב). ועוד. שערי אורה

ד"ה וקבל היהודים. אדה"ת שם ע' בשמו ואילך.^א ראה לקו"ת ברכה צח, ב. לקו"ש ח"ד ע' 1297.^ח מנות הלוי לר"ש אלקבז על מגילת אסתר ד,

9) אסתר ג, ח.

4) שבת פח, א.

5) אסתר שם, כז.

1מה עקבלו כר' בטעת מתן תורהמ, אוז בכדי צו וקומעז או אס דעם

דד "ם את אר רר (מ מ א מ מרה אא א6

לשון יחיד^טו.

פון יחידה שבנפש^לד:

וכשם ווי דאָס איז בנוגע דעם אויפטו דער ענין פון יוהכ"פ — „אחת פון די מס"נ פון אידן בפורים לגבי די בשנה"^לה — איז די עבודה מצד יחידה^לו מס"נ באַ מ"ת, אַזוי איז אויך דער אויפטו

פון דער אחדות פון פורים לגבי די

אחדות באַ מתן תורה (וואָס קומט מצד

די מס"נ וביטול כנ"ל) — אז בימי זה "כ ע" אתעול"ע של0נ"ז שא אחכם על הפורים איז די אחדות געקומען מצד כנפ נשרים גו'" (יתרו 0, ד), ובכלל הנסים וגילויים עבודת האדם מצד עצמו (און ניט דורך (גילוי האהבה) דיי"מ וקרי"ס כ', וע"ד משנ"ת אַ התעוררות מלמעלה)". און דעריבער ממי ע6 ר מ, מם 'ז איל. מעח

ונשמע שהי' גם לסני כסה עליהם הר כגיגית.^כו היינו לא רק מחשבה אסורה או בטלה, אלא^לב ראה תו"א בהוספות קיח, ג, שבמ"ת הי' אפילו מחשבה סובה אבל שבערך לבחי' יחידה הביסול בעיקר בנשמותיהן, אבל בזמן אחשורוש

שעמדו על נפשם למסור גוסם להריגה על אחדות^כז תו"א צז, א. בהוספות קכ, סע"ד. שערי אורה ה', הי' להם ביסול בתבלית מכל וכל, גם בגופים

שלהם. וראה גם אוה"ת שם ע' ב'שמו. סד"ה וקבל^כח שערי אורה שם.

33) תכ"א (נז, ב).

34) תו"א צב, ד. צה, ד. בהוספות קכא, א. ועוד.^לא דאף שגם ויחן שם ישראל' (בר"ח סיון) הי'^לה ס"פ תצוה, אחר" טז, לד.

לפני גילוי האהבה ד"כפה עליהם הר כגיגית" — הי'^לו ראה תוד"ה עד אחת — מנחות יח, א.

3שבנפש^לז, און ווי יחידה נעמט דורך „לחיותם" דעמולט איז דוקא „ברעב"^מג.

אַלע פרטי הענינים פון עולם שנה נפש:אָבער פורים קומט צו נאך 8 גרעסע־

„אחת בשנה" — יחידה בזמז: און די רער עילוי (דערפאר איז יום הכפורים

עבודה דעמולט איז אין „אחת" במקום נאָר כפורים)^מד, ווייל דער ביטול ומס"נ

— קודש הקדשים; און דורך דעם (וואָס איז געקומען מצד עבודת האדם

„אחת" פון אידן — דער כהן גדול, מעצמו) נעמט דורך כל מציאות האדם^מה,

יחידה שבנפש^כח. ועד"ז בעבודת כאו"א אויך זיינע גשמיות — דערפאר האָט

— אַז איז זיז מקום (זיינע 7' אמות) מען בפורים דעם חיוב משתה ושמחה,

וזמן מאכט ער קודש הקדשים דורך „ח"ב איניש לבסומי בפוריא עד דלא

דעם וואָס ער פארבינדס זיך מיט דעם ידע"^מד, ד. ה. אַז די מס"נ שבפורים —

אויבערשטן דורך זיז יחידה שבנפש. „לא ידע" — איז פארבונדן מיט

אזוי אויך בפורים איז די עבודה פון „לבסומי' (שתיית ין) און אכילה סעודה

מס"נ מצד יחידה שבנפש שלמעלה גשמית (בשר ולחם^מז) וואָס ברענגס

מסעם ודעת, כנ"ל — בחי' „(עד ד)לא הנאה צו דעם גוף, אַז אויך די ענינים

גשמיים זיינען דורכגענומען מיס די

מרא ם ה אמד ד אע א ממ זא אא ו

„אחים ממש", „שכולם מתאימות ואב א'^מד בפרשות ותר, ביוהכ"פ הי' מ"ת דיוחות

לכולנה", „רק שהגופים מחולקים"^מ. האחרונות (משנה תענית כו, ב ובסרש"), שהי' ע־

אמ ארת ד ט א ר ממא זא מא מ א

ביטול ומס"נ דורך הפשטת ובסול הגוף דפורים לנב מ"ת (וראה וה"ח מנ"א ס"ע בשמו

והגשמיות, דורך די חמשה עינויים א"לך. סה"ש תרכ"ח ס"ע קט. ועוד): אבי עיקר

(ועניחם את נשתיכם")) אוז דער מ ע ממ מ" מר ע מ

4) אר ר ארה שם א"א שר" המ"א ובימול בימי פורים זט לב' ענינים להיות מתנלה בהם מבחינת מהותו ועצמותו כ' ולהיות האור מתישב בכלים שלהם כ', עיי"ש. וראה תו"א בהוספות קכא, סע"ד ואילך.

46) מגילה ז, ב (כנירסת המאור הקסז על הרי"ף. שער הכונות בסוו. של"ה פ' תצות וכ"ה א"ת (הום בב" או"ח סי' תרצה). שו"ע או"ח סתרצ"ה^מז ראה "ש ח"א 7 33 זרה 5 ש"נ)^מח וע"ד כי מסא למודים מנפשי' כרע (ירושלמי ברכות "ב סו' ה"ד. תוד"ה עיון — שבת קיח, ב).4לאביונים", וואָס פאראיינציקט אידן נותנים לו", אָן קיין נפק"מ ודקדוק ווער וועלכע זיינען „מפוזר ומפורד ביז דאָס איז^נג. וואָרום בפורים לייכט די

דרגא פון „לא ידע" פון עצמותו ית', ויש לומר, אַז וויבאַלד דער ביטול וואָס איז משוה קטן וגדול^נד.

ואחדות בפורים (וואָס נעמט דורך אויך

גשמיות האדם) דערלאַנגט העכער

למעלה (ווי דער ביטול ומס"נ דיוהכ"פ), ה. ע"פ הנ"ל וועט מען אויך פאַרדעריבער איז אויך די אחדות למטה אַ שטיין די ספּעציעלע שייכות פון פורים סיפערע — וואָרום די אחדות וואָס מיט נשי ישראל — אַז „עיקר הנס הי' ווערט דורך משלוח מנות איש לרעהו על ידן, בפורים על ידי אסתר"^נה, ביז אַז ומתנות לאביונים איז ניט דורך אָפּ־ די גאַנצע מגילה ווערט אָנגערופן על זונדערן זיך פון די דברים גשמיים וואָס שם אסתר — „מגילת אסתר"^נו (אָדער^נז טיילן פאַנאנדער איש מרעהו, עשיר „אסתר")^נח.

ואביון וכו', נאָר דאָס נעמט דורך אויך וואָס אע"פ וואָס דער טעם לזה די מציאות פון יעדער איד באַזונדער, אַז בפשטות איז, ווייל אסתר איז געווען די ווי אידן שטייען פאַנאַנדערגעטיילט וואָס האָט געבעטן באַ סנהדרין „קבעוני ווערט דער עשיר פאַראיינציקט אפילו לדורות כו' כתבוני לדורות"^נט, דעמיט אַן אביון, וואָס האָט גאָר גאָר ריבער איז די מגילה נקראת על שמה^מ דאף שבידיעתו והרגשתו „לא ידע" שאמרו מודים^נ ויק"ר פל"ד, ו. מדרש משלי כב. פרש"י ראה הרי מצד הביסול של גוף הגשמי שלו לאלקות טו, ד.

(שלא יכרע ולא ישתחוה לעניני העולם), „מנפשי'^נא ראה לקו"ש ח"ד ס"ע 1288.

כרע", כי נעשה חד עם בחי' „לא ידע" של הקב"ה,^נב רמב"ם הל' מגילה פ"ב הט"ז. סושו"ע או"ח ובמילא כל דבר שעשה, אפילו בלי ידיעתו, ה"ז רצון סתרצ"ד ס"ב.

53) ראה פע"ח שער הפורים פ"ו.

ועפ"ז יש לבאר הסיפור דאדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע^נד ראה לקוטי לוי"צ אגרות ע' רסז־ח

(לקו"ד ח"ב עדר, א), שאמר בנוגע להנהגתו^נה תוד"ה שאף הן — מגילה ד, אַ (בשם מסויימת, שאף שבשעת מעשה „לא ידע" הטעם הרשב"ם).

להנהגתו, הי' בסוח שכן הוא ע"פ הוראת התורה, כי^נו ב"ב יד, ב. רמב"ם סוף הל' מגילה. טושו"ע הרגיל הגוף שלו להתנהג ע"פ הוראות התורה יו"ד סו"ס רפג.

57) מגילה ז, א.

49) ויש לומר, שהכוונה עליונה בזה ש"ישנו עם^נח ועד"ז — תענית אסתר. הסעם לזה — ראה אחד מפוזר ומפורד בין העמים" (שהרי כן הוא לקו"ש ח"ו ע' 372 בהערה. וראה שם ע' 373 בהערה המציאות ע"פ רצון העליון, כי לא ברצוננו הלכנו — שקו"ס בזה.

בגלות כו' — שיחת ג' תמוז תרפ"ז) היא, בכדי^נט מגילה שם.

שיתגלה האחדות („עם אחד") של יהודים גם במקום^ס ע"ד מחז"ל בנוגע לתורה, שנקראת על שם הפיזור ופירוד ביז העמים (בעוה"ז הגשמי), שעי"ז משה לפי שמשה נתן נפשו על' (מדרש תהלים א, ב.

מכילתא בשלח טו, א. שמו"ר פ"ל, ד. ועוד).

5וי"ל דעם ביאור בזה: דער אונטער־ גו'"^סז — דער ענין התורה, און אין

שייד צווישן אַן איש און אַן אשה איז — תורה גופא — שלימות בתורה, די

אַז אַן איש איז בעיקר אַ משפיע, און אַן לוחות שניות, וואָס זיינען געווען אין אַן

אשה — בעיקר אַ מקבל. וואָס בשרש אופן פון „כפליים לתושי'"^מד (לגבי די

הענינים גייט איש אויף דעם אויבערשטן (כביכול) און אשה אויף אידן, וועלכע זיינען מקבל פון דעם אויבערשטן. און דעריבער שטייט בהדגשה אין פורים מעלת האשה (אסתר), אַז „עיקר הנס הי' על ידן" — ווייל עיקר מעלת נס פורים איז פאַרבונדן מיט עבודת המקבל (האשה), מלמטה למעלה — דער „קיימו מה שקבלו כבר" (באַ מ"ת) וואָס איז געקומען דורך די מס"נ פון אידן מצד עצמס, וואָס דאָס דערלאַנגט און איז ממשיך פון גאָר הויך, אשת^סב חיל עטרת בעלה^מג.

** 64) ומה סוב — ג' פרקים ליום, באופן שמסיימים הספר בכל שנה בערך (ע"ד שמסיימים קריאת תושב"כ בכל שנה (ראה רמב"ם הל' תפלה רפי"ג)). ואח"כ מתחילים הספר מחדש — בלימוד חדש שלא בערך, ע"ד עליית ר' זירא מלימוד תלמוד בבלי לתלמוד ירושלמי (ב"מ פה, א. וראה תו"א סט, ג. ועוד).

65) כמ"ש הרמב"ם בהקדמתו: קראתי שם חיבור זה משנה תורה לפי שאדם קורא בתורה שבכתב תחלה ואחר כך קורא בזה ויודע ממנו תורה שבעל פה כטלה ב'.

66) השייכות דפוררם לכללות פ' תשא את ראש גו' זה יתנו מחצית השקל — מובנת ע"פ מאחח"ל (מגילה יג, סע"ב) ש"גלוי וידוע לפני מי שאמר והי' העולם שעתיד המן לשעל שקלים על ישראל לסיכך הקדים שקליהן לשקליו". וביאור השייכות: ענינו של מחצית השקל היא — אחדות ישראל, שכל ישראל בס"ע הוא כמו „חצי דבר", וזקוק לעוד א', שעי"ז נעשה דבר שלם. וזהו מענינו של פורים — אחדות ישראל, שעי"ז ביטלו הקסרוג של המן („שקיו") ישנו עם אחד מפוזר ומפורד", כנ"ל ס"ב. וראה בארוכה קונסרס משיחת ש"פ משפסים תשמ"ז.^סז פרשתנו לד, א.

68) שמרר פמ"ו, א.6אין תפלה עצמה — שלימות התפלה, קומט דורך עבודת האדם מצד עצמו „נתעטף הקב"ה כשליח ציבור והראה (מלמטה), דערפאר ווערס ער דערמיט כו' סדר תפלה כו' י"ג מדות (הרחמים) נתאחד, און דאָס נעמט דורך זיין

מציאות^כו, אויך זיין גוף הגשמי, כנ"ל.

ביז אַז דאָס קומט אויך אַראָפּ אין וואס די צוויי ענינים, תורה ותפלה, גשמיות העולם — כסיום השיעורי' — זיינען כולל גאַנץ עבודת האדם איז „ונחלתנו", וכפירוש תרגום יונתן: גאנץ סדר השתלשלות, כידוע אז תורה „ותחסניננא ית ארעא דקיימית און תפלה זיינען בכללות די צווי' אופני לאבהתנא", די נחלה פון ארץ ישראל, ב" ה מעה ממה ר7 א רמנא א). תורה — וואס "מן השמים השמיעך את אוחרן"י.

קולו"^עד, און הליכה מלמטה למעלה

76) ראה שערי אורה שבהערה 45.

72) בחוקותי כו, יב.

73) ראה מאמרי אדה"ז הנחות הר"פ ע' קנז.^עח וראה אוה"ת פרשתנו (כרך ח') ע' ג'קיח. פרשיות ח"ב ע' תרג ואילך. אמרי בינה שער הק"ש^עט ולהעיר שי"ג הוא בגימטריא אח־ד, שזה סס"ד ואילך. אוה"ת ויקרא ע' תרמ ואילך. ד"ה לך מורה על אחדות ישראל.

80) אסתר ח, יא. ט, ב. שם, טז.

74) והתחנז ד, לו.

75) ראה גם לקו"ת בשלח ב, ב. ועוד.

7משה ניט זען. ובפרט אַז דער אויבער־ ווען עס רעדט זיך וועגן צוויי זאַכן וואָס

בר א כר רת " ז וא (גא א בא ח ז

האָט אים דער אויבערשטער מוסיף גע־ — האָט ניס קיין אָרט צו שולל זיין די

סברא פון מישוש און זאָגן אַז מצד די

איידלקייט פון די סברא קען מען איר

תפלת משה „הראני נא את כבודך" ניט טאפן מיט די הענט^ז.

איז געווען אַז דער אויבערשטער זאָל וואָס עד"ז (און נאָך מערער, ביז

אים ווייזן אויך „פניו", ובלשון ה־ כביכול) איז בנוגע צו „פניו" של הקב"ה

רמב"ם^*3 „ביקש לידע אמיתת המצאו מיט שכל האדם — אַז היות ווי שכל

של הקב"ה . . כמו ידיעת אחד מן האדם מיט „פניו" של הקב"ה האָבן

האנשים שראה פניו". און וויבאַלד אַז די צווישן זיך ניט קיין שייכות^מח, פאַסט ניט

תפלה פון אַ צדיק איז ניט חוזרת ריקם צו זאָגן אַז די בחינה פון „פניו" קען אַ

ח"ו^מד — איז מסתבר לומר, אַז דער מענטשלעכער שכל ניט באַגרייפן.

אויבערשטער האָט ממלא געווען און אין דעם באַשטייט דער חידוש פון

במקצת עכ"ט^ט משה'ס בקשה אייך „ופני לא יראו": אַז ס'איז געוואָרן 8

שייכות צווישן די ידיעה (ראי') פון

און דער פירוש פון „וראית את אחורי משה'ן אויך מיט „פניו" פון אויבערשטן.

ופני לא יראו' איז כולל אין זיך — אַז עס איז נאָר וואָס די שייכות מיט „פני'

דער וואָרט „ופני" קומט בהמשך ניט איז אין אַן אופן פון שלילה — „ופני לא

נאָר צו די ווערטער שלאחריו „לא יראו" נאָר אויך צו די ווערטער שלפניו „וראית את אחורי" (מקרא נדרש לפניו ולאחריו^מו): „וראית את אחורי ופני" — אַז משה וועט זען סיי „אחורי" סיי „פני", נאָר די ראי' אין „פני" וועט זיין אין אַן אופן פון „לא יראו'. יראו".

[וע"פ המבואר בלקו"ת* פון מורה נבוכים בענין השגת החיוב והשגת השלילה — יש לומר אַז די ידיעה פון משה אין דער בחינה פון „אחורי" איז געווען באופן פון השגת החיוב —8דער בחינה פון „פני' איז געווען באופן מצד עצמן פאנאַנדערגעסיילט, און פון השגת השלילה^צא — „ופני לא מ'איז זיי מאחד דורך אן ענין פון אכילה יראו"].

ויש לומר, אַז וויבאַלד אַז משה איז וואָס דאָס איז דער תוכן פון פורים^ה דער רעיא מהימנא פון אַלע אידן — אחדות וואָס קומט אַרויס (אויך) אין שבמשך כל הדורות — האָט זיין תפלה אַ סעודה גשמית, אכילה ושתי', כנ"ל. „הראני נא את כבודך" אויסגעסאן אויךויש להוסיף, אַז נאָך דעם שיעור בנוגע צו יעדער אידן (ובפרט מצד רמב"ם פון פורים (בהל' עירובין) לערנט בחינת משה שבו2י)), אַז יעדער איד זאָל מען גלייך מאַָרגן, שושן פורים, הל' זיך קענען פאַרבינדן^כא אויך מיס דער שביתת עשור, די דינים פון יום

הכפורים. ויש לומר ע"ד הרמז, אַז וויועפ"ז וועט מען סאַרשסיין די שייכות באַלד יום הכפורים איז „כ־פורים" (כנ"ל פון דעם שיעור חומש מיט פורים — ס"ד), דערפאַר קומט דער לימוד בהל' ווייל דער אופן ווי אַ איד ווערט פאַר־ שביתת עשור גלייך (און) נאָך פורים בונדן מיט בחי' „פני (לא יראו)", איז [בערי הפרזות — רוב תפוצות ישראל], דורך ביסול ומס"נ באופן פון „לא ידע", ווייל בכדי מ'זאָל וויסן אין וואָס באַוואָס דורך דעם ווערט ער נתאחד מיט שטייס די עבודה פון יוהכ"פ, דאַרף מען „לא ידע שלמעלה, ווי ס'איז געווען פריער וויסן דעם עניז פון פורים (כולל בימי הפורים אַז דורך זייער ביטול — הל' עירובין), כדי מ'זאָל דערנאָך (מלמטה למעלה) באופן פון „לא ידע" לערנען כדבעי^ח" די דינים פון „כ— „זכו לגילוי אור א"ס דכתיב בו כי לא פורים".

באשלמותא — למחרתו בשושן פורים.

9קער אונטערשטראָכן דעם יאָר, ווען עסאון נוסף צו דער עבודה מיט זיך אַליין,

הויבט זיך אַן דריי און דרייסיק (מאָל) איז מען זיך אויך משתדל מגלה זיין

הונדערט יאָר זינט זמן מתן תורתנו, דעם כח המס"נ (גילוי יחידה) ביי

אַנדערע אידן, ביז אַז מ'איז דורך דעם

דאַרף מען נעמען פון די ימי הפורים מאחד אַלע אידן מיט וועמען מ'קומט

אַ תוספת חיזוק וקיום אין לימוד התורה אין פארבינדונג — דורך „כנוס את כל

— נגלה דתורה און פנימיות התורה, היהודים", כאטש אַז מצ"ע געפינט מען

ובמיוחד — ווי מ'לערנט זיי אָלס אַ זיך „מפוזר ומפורד בין העמים".

תורה אחת9" (נשמתא דאורייתא וגופא ובהדגשה מיוחדת — שטייענדיק אין 8ַ

דאורייתא^ק), באופן פון „מחצתי ואני שנת הקהל, „הקהל את העם האנשים

והנשים והסף גו' למען ילמדו ויראו את

ה' אלקיכם ושמרו לעשות את כל דברי

און אַז דער לימוד התורה זאל זין התורה הזאת ג' כל הימים אשר אתם

בהקדמת עבודת התפלה^קב — דער חיים על האדמה'^קד.

חיבור פון ביידע קוים, תורה ועבודה (כנ"ל ס"ו).

ובפשטות, מוסיף זיין אין לימוד התורה, סיי בכמות און סיי באיכות (מיט אַ נייעם חיות וכו'), ביז מתוך מסירת נפש פון „לא ידע", וביחד עם זה — באופן אַז דאָס נעמט דורך דעם ביז — אויך טאָן די עבודה בחלקו בעולם, צו מקבץ זיין ומאחד זיין אַלע ניצוצי קדושה וועלכע געפינען זיך „מפוזר ומפורד בין העמים", און מגלה זיין אין סבע העולם — דעם יחידו של עולם, ע"ד ווי בימי הפורים איז נתגלה געוואָרן ווי טבע העולם ווערט אַנגעפירט דורך דעם אויבערשטן, ביז אַז אפילו באַ מלך אחשורוש — איז נהפך געוואָרן דעתו לטוב, אַז „אותו הפה עצמו שאמר והעם לעשות בו כטוב בעיניך, הוא עצמו אמר ואתם כתבו על היהודים כטוב בעיניכם"^קה.

וואָס דאָס איז אויך די נתינת כח אויף דער כללות העבודה בזמן הזה פון משפיע זיין אויף אומות העולם אַז זיי10לי הונא בר נתן זימנא חדא הוה דאמינא אַז זיי במיוחד דאַרפן זיך אָפלערנען קמי' דאיזדגר מלכא (כך שמו ומלך פון אסתר המלכה, און זיך שטאַרקן מיט פרס*10) הי'^קי) והוה מדלי לי המיינאי א השתדלות יתירה, ומתוך מסירת נפש ותיתי' ניהלי' (אבנטו הי' גבוה חגור באופן פון „לא ידע", צו מעורר זיין אַלע מלמעלה כנגד אצילי ידיו והפשיטו אידן אויף „לך כנוס את כל היהודים", למעלה כדי לנאותו^קי), ואמר לי ממלכת אחדות ישראל.

כהנים וגוי קדוש כתיב בכו^קיא (וצריכים און אַזוי אויך — צו צוגעבן חיזוק אין אתם לנהוג עצמכם בתפארת של כהנים זייער עיקר־שליחות: חינוך בני ובנות דכתיב בהו^קיב לא יחגרו ביזע^קי) כו' ישראל, וואָס איז ספעציעל פאַרטרויט

געוואָרן צו נשי ובנות ישראל, נוסף צו וואָס אויב דאָס איז אַזוי אפילו בנוגע דער הדגשה אויף חינוך הטף אין ימי צו מקום האבנט, וואָס איז אַ הכשר הפורים בכלל^קטו — „וזכרם לא יסוף והכנה אַז ער זאָל דערנאָך קענען מזרעם", וואָס דורך די תינוקות איז מתפלל זיין כדבעי^קיג — על אחת כמה נתבטל געוואָרן די גזירה, כמבואר וכמה אַז ניט־אידן העלפן אַרויס אידן במדחז"ל^קטז.

אא א א א מ'האָט זיי אַריינגעשטעלס אין שו"ע,

זיינען זיי געוואָרן אַ חיוב מן הדין פאַר

יעדער איד^קיד].

בין העמים, הוא בכדי שיהי' עלי' ע" גילוי האחדות

גם במקום הפירוד. וי"ל שזהו פירוש הפנימי

במאחז"ל שצדקה עשה הקב"ה עם ישראל שפיזרן

לבין האומות (פסחים סז, ב), בכדי שיהי' עי"ז

ה"רכוש גדול", שעל מנת כן ירדו בגלות (ראה לך^קט להעיר מהשיכות למלך אחשורוש, מלך סו, יד. ברכות ט, ריש ע"ב).

115) וכמנהג ישראל, שמנצלים ימי הפורים

להוסיף בחינוך התינוקות. וגם משתדלים שישתתפו

במצוות פורים: שולחים על יים משלוח מנות; בעת

מקרא מגילה נוהגין תינוקות לקחת אבנים חלוקים

ולכתוב עליהם המן, וכשמזכיר הקורא את המגלה^קיד והטעם וההכרח על זה יש לומר: כדי לבטל המן הם מקישים זו על זו למחוק את שמו (אבודרהם ההוספה מדור לדור בצד דלעו"ז (ראה סוטה (מט, חסלת פורים): ועוד.

א) אין לך יום כ^ז, צריכים הוספה באור וקדושה כו'.^קטז אסת"ר פ"ט, ד. יל"ש אסתר רמז תתרנ־ח. וראה לעיל הערה 49, שהירידה דמפוזר ומפורד וראה ד"ה וקבל היהודים תרפ"ז.

11(כנוס את כל היהודים), מנער ועד זקן *) אף לאחר שחרב בהמ"ק כו', ובדורות

טף ונשים [כמובן — די אנשים בעזרת הללו שאין החכם שונה לתלמידיו

אנשים, די נשים — בעזרת נשים, און הלכות כו' מצוה על כאו"א שילמוד

סף — אין ביידע ערטער],

און דערנאָך זאָל די שמחה ואחדות נמשך ווערן אויך אין שושן פורים, און דערנאך — אין דעם שבת (פ' תשא) וואָס קומט גלייך נאָך פורים ושושן פורים.

„וימי הפורים האלה לא יעברו מתוך היהודים וזכרם לא יסוף מזרעם" — די ימי הפורים דאַרפן משפיע זיין אויף דער עבודה אין די אַלע טעג נאָך דעם, ובדיוק — „משפיע זיין", ניט בלויז מאיר זיין, וואָס אור האָט ניט קיין ממשות בגשמיות, נאָר משפיע זיין, וואָס שפע איז אַ דבר שיש בו ממש^קיח,

אַז אַלע קומענדיקע טעג זאָלן זייז דורכגענומען מיט די אחדות ומס"נ פון פורים, און ניט בלויז באוסן אַז זיי זיינען מקבל אַ הארה פון די ימי הפורים, נאָר אַז זיי אַליין האָבן אור און אַ השפעה ממשית פון די עניני פורים.

134) אסתר ב, ז.

129) ל' הכתוב — נחום א, ס (וראה לקו"ש חכ"ג^קלה פיוט בתפלת מוסף דיוהכ"פ. וראה תו"א ע' 306 הערה^נה. וכדברי האדהאמ"צ (שערי תשובה בהוספות קסז, ג.

ח"א ה, א) „ולא יהי' עוד".305אפילו ווי נתינה קומט דורך סדר און פון סעודת פורים זה קומט מען השתלשלות וואו ס'איז כסף וזהב גשמי צו דער סעודה דלע"ל, פון לויתן ושור

הבר^קמ, ויין המשומר^קמא, און „כוסי פשיטות, „הפושט יד") — ווערט איין אותי'"^יד,

זאַך מיט פשיטות האמיתית פון „אמיתת בגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח המצאו". במילא איז דער „נותנים לו" צדקנו, למטה מעשרה סספחים, בפרטים לפי הישג יד עצמות ומהות — למעלה ובפרטי פרטים, ובקרוב ממש ממש^קמה. מכל הגדרים וכו'.

וביחד עם זה — שלימות לפי השגת

כלי המקבל וקבלתו, רוב טובה און

באופן אַז יכולין לקבל, בטוב הנראה

והנגלה לויט גדרי הנבראים.

140) ב"ב עד, ב ואילך. פסחים קיס, ב.

141) ברכות לד, ב. וראה פסחים שם.

142) תהלים כג, ה. יומא עו, א.

143) סנהדרין צז, סע"א.

139) שיחת י"ב תמוז תש"ז ס"ג (לקו"ד ח"ג תצא,^קמד ירמי' לא, לג.

145) ע"ד מאד מאד (לקו"ת שלח לז, א ואילך).

*306א. בכללות הענין ד והחי יתן אל לתקופה דתוך שלושים בלבד (כמו ענין לבו"^א (בקשר עם ענין של פטירה והס־הבכי)^ד, ונתינת־כח להענינים השייכים תלקות ל"ע) ישנם כמה חילוקים — במשך כל י"ב חודש (אמירת קדיש, בהתאם לחילוקי הדינים באופן האבלות לימוד משניות, ומעשים טובים לזכר ולע"פ שינויי הזמנים (שלשה, שבעה, שלו־עילוי הנשמה וכו').

ועוד ועיקר — להדגיש שכל ענין ובנדו"ד — בעמדנו בסיומה של שאינו טוב הנראה והנגלה, אינו אלא תקופת השלושים, והתחלת התקופה לרגע בלבד, ותכליתו — ירידה צורך די"ב חודש — יש להדגיש עוד הפעם עלי', שעי"ז יתוסף עילוי גדול יותר, עד את הענין ד"והחי יתן אל לבו" באופן לעילוי שבאין־ערוך, שיומשך בטוב השייך ומתאים לתקופה זו^ג, ובשני הנראה והנגלה לנשמות בגופים^ה, ובהקצוות — שלילת הענינים השייכים נדו"ד — הענין דתחיית המתים, „הקיצו

ורננו שוכני עפר"^ו, שאז, לא זו בלבד

שיבטל הצער, „ומחה ה' אלקים דמעה

מעל כל פנים"^ז, אלא יתירה מזה, שיא רבר) אר (אם 7 (אר רת ב) תוסף גם בעניז השמחה — הקינ נ1.^א לשון כוב — קהלת ז, ב. (ראה רמב"ם הל' שוכני עפר", „רננו' דייקא, עד לשלימות

השמחה — „שמחת עולם על ראשם"^ח. ז אך מז) בבר בר בעלם שמד רא ב. ובהקדמה — שגם מאורע דאיש או שומע יש האראה בעבודתו יקנו — ואולי י"ל פרטי קשור ונוגע (לא רק להקרובים ששייר (מיוסד) על מחז"ל (אבות ס"ו) כל מה אליו, אלא) גם לכל ישראל, שלכן, שברא הקב"ה בעולמו לא בראו אלא לכבודו",

ועאכו"כ בנדו"ד — „והחי יתן אל לבו" — פסוק

מפורש שאמרו שלמה המלך, החכם מכל האדם

4) ראה רמב"ם הל' אכל פי"ג ה'י: אין בוכין על^ב ראה מו"ק כא, ב. רמב"ם הל' אבל פ"ה ואילך. המת יתר משלשה ימים, ואין מספידין יתר משבעה

תלמידי חכמים . . אין בוכין עליהם יותר^ג ופשוט, שהדיבור בהתחלת התקופה צ"ל משלושים יום, שאיז לנו גדול ממשה רבינו וכתיב באוסן דפעולה נמשכת על כל התקופה. ודוגמתו ויתמו ימי בכי אבל משה".

בהלכה — ברכת שהחינו, שאף שאמירת הברכה^ה ע"ד כללות העניז דירידת הנשמה בנוף, עד (בדיבור) אינה אלא פעם אחת, בהתחלת החג, ה"ז לירידה דגלות, ששלימות העלי' ושלימות השכר הא באופן דסעולה נמשכת על כל ימי החג (ראה שו"ע — לנשמות בנוסים בעוה"ז הגשמי דוקא, ובאופן של

סובה גשמית, החל מביסול שעבוד מלכיות, ועד

שהטובה תהי' מושפעת הרבה וכל המעדנים מצויין

כעפר" (רמב"ם סוף הל' מלכים).

0) ע"ש שקיהל חכמות הרבה . . וי"א שהי'^ו ישעי' כו, יט.

אומר כל דבר בהקהל־ (פרש"י). ולהעיר מהשייכות^ז שם כה, ח. משנה סוף מו"ק.

(דפי' הב') לשנה זו — שנת הקהל.

307כל נשמות ישראל — „ששים ריבוא ומובן גם מהענין דאמירת קדיש:

נשמות פרטיות . . וכל שרש מתחלק ובהקדמה — שבקדיש ישנם ב' או־

לששים ריבוא ניצוצות"), עד ל"ניצו־פנים (כלליים): (א) קדיש דרבנן, שאומ־

צות אין מספר"^י — כלולות בנשמת רים אחר הלימוד בתורה או באגדה

יעקב אבינו, „נשמת ישראל סבא" בעשרה (עדה קדושה^טו), (ב) קדיש יתום,

ש"כלולה מכל הנשמות שבישראל הקשור עם עליית הנשמה כו'.

מעולם ועד עולם", „עד ביאת המשיח ובשניהם מודגש שענין הקדיש שייך

ועד בכלל"^י, היינו, שכולן מציאות לכאו"א מישראל, עד לפשוט שבפשו־

אחת, קומה אחת שלימה^יא. ומזה מובן, טים וקטן שבקטנים:

למורת דנשמה פר"ת וגע וש"ך גם בקדיש דרנז — א רק אחר ימוד

פלפולא דאורייתא או הלכות התורה,

וענין זה מודגש ביותר בקשר לפ־אלא גם אחר לימוד האגדה, כמו לימוד

טירה והסתלקות — כדאיתא בגמרא^יב „עין יעקב"^טז, ע"י אנשים פשוטים^יז

(בנוגע למספר המלווים) „נטילתה^יג שאינם שייכים ללימוד דף היומי, הלכה

יומית, וכיו"ב^יח (כולל גם עניית „אמן",

9) תניא פל"ז (מח, א).

10) אגה"ק ס"ז.

11) לקו"ת ר"פ נצבים. וראה תניא פל"ב: כולז מתאימות ואב א' לכולנה כו'. וראה גם לעיל ע' 229 ואילך

12) כתובות יז, סע"א.

13) בפרש"י שם: „נטילתה של תורה ממנו נסילתה היינו כשמת ותלמודו בטל", וכהמשך דברי הגמרא .וה"מ למאז דקר' וחני'*. ולהעיר גם מהדין ד העומד על המת בשעת יציאת נשמה חייב לקרוע, למה זה דומה לספר תורה שנשרף" (שבת קה, ב. מו"ק כה, א) — שדין זה הוא לא רק למאן דקרי ותני", אלא גם בכל אדם כשר („שאינו חשוד על שום עבירה כו' ואין שמועתו רעה" (שו"ע יו"ד סש"מ ס")) .: אע"פ שאינו חכם" (רמב"ם שם ס"ס הי"א), ועד „שאין לך ריק בישראל שאין בו תורה ומצות" (פרש"י שבת שם). ומאה אבר עד"ז א אה תרמרדא אבר מאז דמתני (לאחרים) לית לי שיעורא" (כתובות שם. רמב"ם הל' אבל פי"ד הי"א. שו"ע יו"ד סשס"א ס"א).^טו ראה ברכות כא, ב. אגה"ק סכ"ג. ועוד.^טז להעיר, שכ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו (וכן רבותינו נשיאינו שלפניו) הדגיש כו"כ פעמים ע"ד מעלת הלימוד דעין יעקב — ואולי י"ל, על יסוד דברי רבינו הזקן באגה"ק (סכ"ג) בין מנחה למעריב כל ימות החול ללמוד בעשרה סנימיות התורה שהיא אגדה שבס' עיז יעקב שרוב סודות התורה גנודיז^יז להעיר מהמתגם הידוע שפשיסות העצמות מתגלה בהפשיטות דאיש פשוט (לקו"ד ח"ג תצא, ריש ע"ב).

18) ומסעם זה אומרים הקדיש בלשון ארמית שהיו רגילין לומר קדיש אחר הדרשה, ושם היו עמי הארצות ולא היו מבינים כולם לשון הקודש, וכך תקגוהו בלשון תרגום שהיו הכל מבינים שזה הי' לשונם" (תוד"ה ועוניז — ברכות ג, א).308ובקדיש יתום — שאמירתו אחר ויש להוסיף, שמצינו מעין ודוגמא כאו"א מישראל (לאחרי אריכות ימים לזה (לא רק בענינים מיוחדים מזמן ושנים טובות), לא רק גדול בישראל, או לזמן, אלא) גם בחיי היום־יום:

אפילו בינוני שבישראל, אלא גם מי של־במצוות ציצית — השקולה כנגד כל מטה אפילו מפשוט שבישראל [כמודגש המצוות^כה — כאשר איש פרטי מישבסיפור חז"ל^י אודות רבי עקיבא ע"ד ראל, אפילו קטן^כו שהגיע לחינוך^כז, גודל הסעולה דאמירת קדיש בנוגע לבי־ לובש טלית קטן, הרי, מקרא מלא דבר טול עניני עונש כו' אצל אחד שהי' בתכ־

לית הירידה כו'], ואמירתו *) ע"י כאו"א

23) וי"ל — בפרסיות יותר: יתגדל' — בעניז א אר " מת אמאז א מ מד אא ר הקדיש (אחר וע"י כאו"א מישראל) — ההשתלשלות), אלא יתירה מזה — תוספת גדלות נעשה עילוי גדול ביותר הנוגע לכללות וקדושה בשמי' רא", נשמו הגדל^**

ישראל (ולכל העולם כולו^כא, כל סדר^כד שהרי, הלשון יתגדל ויתקדש שמ' רכא" ההשתלשלות) — „יתגדל^כב ויתקדש הוא (לא רק לשוז של תסלה ובקשה, אלא) גם לשון

של הבטחה (ע"ד ב' הפירושים בואהבת" — תו"א

תשא פו, ג. ובכ"מ), ועד — לשון של סיפור דברים.

25) נדרים כה, א. ספרי עה"פ חכרתם את כל

מצות ה' (שלח טו, לט). ובפרש" שלח שם: שמניז

גימסריא של ציצית שש מאות ושמונה חוטין וחמשה^יט ראה הנסמן בס' הקדיש (להרב אסף — קשרים הרי תרי'נ.

26) שיש לו מעשה (חולין יב, ב ואילך. רמב"ם^כ ואדרבה — עיקר הענין דאמירת קדיש יתום הל' סומאת אוכלין פי"ד ה"ב. הל' כלים רס"ב). הוא בשביל קטניס (ל"ע), משא"כ גדולים, שסעולתם^כז ראה מכתב כ"ק מו"ח אדמו"ר (הועתק לעילוי נשמת הנססר יכולה וצריכה להיות גם ב"היום יום' ד' אייר. ועד"ז באגרות־קודש שלו ח"ח (ובע"קר) ע" לימוד התורה, נתינת צדקה, וכיו"ב. ע' תקנח): מיום הנזיזה והנחת פיאות הראש נהנו^כא ראה סוטה מט, א: עלמא אמאי קא מקיים להדר להרגיל את התינוק בענין נשיאת סלית קטז כו' שמי' רבא דאגדתא" (יהא שמי' רבא מברך וכ'. וראה גם צוואת כ"ק אדמו'ר (מהורש"ב) נ"ע שעונין אחר אגדה). וראה המשך מצה זו תר"ם לזוגתו ע"ד בנם כ"ק מו"ח אדמו"ר („בחלק הנוואה

. . הנהנה וחינוך לילד משנולד בפרט"): וכשיתחיל^כב ראה טואו"ח ר"ס נו: יתגדל ויתקדש הוסד לילך ברגליו להלבישו ביצית (אגרות־קודש שלו ארר דז מארור ממת מג ר רג אז זגדל א 7 ממ

שמו של הקב"ה, דכתיב (זכרי' יד, ט) ביום ההוא יהי'

ה' אחד ושמו אחד". וראה ספר הפרדס לרש"י ז"ל^* להעיר מב' הפירושיס בניהא שמי' רבא כו'": (ע' שכג בהוצאת עהרנרייך): יתגדל, לשון הפסוק (א) יהא שמי־ה שם י"ה, רבא, כלומר, שאנו מתפלליו דכתיב והתגדלתי והתקדשתי ונודעתי לעיני גוים שיהא שמו גדול ושלם, (ב) שמי' רבא תרגוס של רבים וידעו כי אני ה' . . וכן הוא משמעו יתגדל שמו הגדול, כלומר, יהא שמו הגדול מבורך (חוס ויתקדש שמו של הקב"ה לעתיד לבוא . . לפי ברכות שם. טואו"ח שם). ולפי' הב' (שכך פוסק שעכשיו לא כשהוא נכתב הוא נקרא . . ובעולם הבא אדה"1 בשו"ע שלו (או"ח שם ס"ג^א — הפעולה היא יקרא ככתיבתו.

309ציצית דקטן מזכירה (לא רק מצות רות^לג עד סוף כל הדורות), ולכל העולם

הציצית דגדול, אלא יתירה מזה — כולו, כל סדר ההשתלשלות, וגם לה־

שמזכירה) ומביאה לידי קיום ד"כל שכינה, כביכול, „ושב ה' אלקיך את

מצוות ה'"^כט, גם לכאו"א מישראל שבותך"^כד, „כלומר^לה, עם שבותך, וכ־

שרואה^ל את הציצית (גם דהקטן)^לא. מאמר רז"ל^כו והשיב לא נאמר וכו'".

וכל זה — נוסף על פס"ד הרמב"ם^לב ג. ולאחרי הקדמה זו (שגם מאורע

שע"י „מצוה אחת הכריע את עצמו ואת דאיש פרטי הו"ע כללי הנוגע ושייך לכל

כל העולם כולו לכף זכות וגרם לו ולהם ישראל) — בא הדיבור בהענין ד"והחי

תשועה והצלה", היינו, שפעולה אחת יתן אל לבו", כאמור, באופן השייך לה־

(מעשה אחד, דיבור אחד או אפילו תקופה שלאחרי סיום השלושים,

מחשבה אחת) דאיש פרטי בישראל החל מעניני התורה שייכים (בהש־

28) שלח טו, לט.

29) וע"ד החסידות: „וזכרתם את כל מצוות ה' ועשיתם אותם" — „שתעשו את המצוות להיותן בבחי' זכרים המשפיעים כו' שבכם ועל ידכם תהיינה המצוות נקראים בשם כלים ואברים דמלכא להיות נמשך בהם אור א"ס ב"ה" (לקו"ת שלח מה, ארב), ויתירה מזה — „למען תזכרו ועשיתם את כל מצוותי", היינו, שפועלים לא רק ב"מצוות הוי'", אלא גם ב"מצוות" שלמעלה ממצוות הוי" (לקו"ת במדבר ט, ג. ובכ"מ), ועד — ועשיתם אתם" (חסר כתיב), מעלה אני עליכם סאילו עשאוני (ראה זח"ג קיג, א. ויק"ר פל"ה, ז. לקו"ת שלח שם).

30) „וראיתם אותו" — מעלת הראי', שעל ידה מתאמת אצלו הדבר שרואה („מצוות ה'") בתכלית ההתאמתות, יותר משמיעה, שהרי אינה דומה שמיעה לראי (ראה מכילתא יתרז יט, ט. וראה תו"א ר"פ משססים. המשך וכבה תרל"ז סל"ג ופנ"ז. ועוד).^לא וסיום הפרשה — אני ה' אלקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים" (יצי"מ, שהיא התחלת ושורש כל הגאולות), היינו, שמצות ביצית* קשורה ומביאה את הגאולה האמיתית והשלימה, „כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות" (מיכה ז, סד).^לב הל' תשובה פ"ג ה"ד. גחה פרסית) ליום זה, כ"א אדר, שקביעותו בשנה זו ביום חמישי^לז — „קמי שבתא"^לח — דשבת פ' ויקהל־פקודי, פ' פרה, מבה"ח ניסן,

ולכל לראש — הענין דפ' פרה, שבו מודגש בגלוי הקשר והשייכות לכללות הענין דפטירה והסתלקות (כדלקמן), וכן בנוגע לפרשת השבוע — הן כללות הפרשה, והן חלק הפרשה השייך ליום זה, השיעור דחמישי עד ששי (כשהן מחוברין),

310משה רבינו ושלמה המלך: „על כל דבר התוכן דפרשת פרה הוא — הסהרה ודבר שהי' אומר הקב"ה למשה אומר לו ומובן, שהטהרה דפרה אדומה פועלת הקב"ה . . זו טהרתו, ולקחו^מב לטמא שינוי לא רק בנוגע לאכילת קדשים, מעפר שרפת החטאת"^מג, „לך (למשה כניסה לביהמ"ק, וכיו"ב, אלא גם בנוגע דוקא) אני מגלה טעם פרה, אבל לאחר לענינים גופניים כו' — „גופא דלהון חוקה"^מד. וכן שלמה המלך — „אמר קדישא"^לט — שלא ישאר רושם מהענין שלמה על כל אלה עמדתי ופרשה של

פרה אדומה חקרתי ושאלתי ופשפשתי, וזהו הלימוד וההוראה מהקביעות אמרתי^מה אחכמה והיא רחוקה ממני"^מו. דיום השלושים „קמי שבתא" דפ' פרהומכיון שכן, איך יתכן שענין נפלא זה — גם בזמן הזה, שאין לנו אפר הפרה, (ביטול הרושם אפילו דענין המיתה) — עד שיבוא משיח צדקנו ויעשה פרה שאפילו משה רבינו הוצרך לגילוי מיוחד העשירית⁰ — נתינת־כח, עידוד וחי־ ע"י הקב"ה^מז, „לך אני מגלה טעם פרה", זוק, לשנות את המצב שנעשה כתוצאה ועד שנם לאחרי שנתגלה למשה, אמר מהעדר החיים, שיחזור לקדמותו כו', עד שלמה „אמרתי אחכמה והיא רחוקה

ממני" — יתקבל אצל כאו"א מישראל, ובפרט לאחרי ביאור הענין בתורת שיוכל לפעול בעצמו ביטול הרושם חסידות חב"ד, באופן ד"יתפרנסון"^מא, שנעשה אצלו כתוצאה מענין המיתה?! הבנה והשגה בחב"ד שבנפש (ועד וי"ל הביאור בזה:

לחב"ד דנפש הבהמית), כפי שיכולים

לבאר ולהסביר גם לקטן שבישראל מהענינים העיקריים דתורה — לא רק א מ א א א א מ מ מא החיים.

42) חוקת יט, יז.

43) במדב"ר פי"ט, ד. קה"ר פ"ח, א (ה).

44) במדב"ר שם, ו.

39) זח"ג ע, ריש ע"ב.

40) רמב"ם הל' פרה אדומה ספ"נ.

41) תקו"ז ת"ו בסופו. וראה לקו"ש חכ"ד ע' 136 47) ולא הי' יכול ללמדו בעצמו ע"פ י"ג מדות

שהתורה נדרשת בהם, וכיו"ב.

311אורים וההסברים קשה ביותר לבטל את רגש הלב (להיות בעה"ב על רגש הלב)

התמיהה „במה תהא טהרתו" — לבטל היא עבודה נעלית ביותר — בכל העני־

את הפעולה והרושם דהעדר החיים נים, ועאכו"כ בנדו"ד, שהתורה עצמה

ברגש הלב, עד כדי כך, שלא ישאר ספק מדגישה שזהו"ע של „חוקה"].

ברגש הלב כו', כמו בענין שהוא טוב ולכן, אל יפול לבו בקרבו בראותו

הנראה והנגלה שנותן הקב"ה (עצם שגם לאחרי שהתורה מסבירה לו החי־

הסוב^מא) מידו) המלאה הפתוחה הקדו־ לוק שבין שלושים לי"ב חודש (ולפנ"ז

שה והרחבה . . .

ומזה מובן, שגם לאחרי שהקב"ה גילה בתורה פרשת פרה אדומה, ולאחרי כל הביאורים וההסברים כו' בתורת חסידות חב"ד — נשאר הדבר בגדר „חוקה", ועאכו"כ ביחס לשלימות ההבנה וההשגה — שיחדור גם ברגש הלב. [ולהעיר גם מסתגם רבינו הזקן^נ על הפסוק^נא „והסירותי את לב האבן מבשרכם גו'"^נב (בהפטרה דפ' פרה), „לב (האבן)" דייקא, ולא מוח — כי, בנוגע להבנה והשגה במוח צריך כאו"א להשתדל בעצמו, ועי"ז יקויים בו „והסירותי את לב האבן", שלימות הפעולה גם בנוגע לרגש הלב, ע"י הקב"ה, „והסי— החילוק שבין שלשה לשבעה, ובין שבעה לשלושים), צריך להשתדלות יתירה לפעול שיונח אצלו, ועאכו"כ שיחדור גם ברגש הלב — מכיון שסוכ"ס ה"ז ענין של „חוקה".

ובכל אופן, לא מבעי שבנוגע למעשה בפועל נעשה שינוי באופן ההנהגה לאחרי שלושים (ובפרט לאחרי שמתבונן ומבין בשכלו כו'), הן בנוגע לעבודת עצמו, והן — ועאכו"כ — בנוגע לעבודה עם הזולת (שאינו יכול להמתין עד שהמשפיע שלו יפעל בעצמו שההבנה וההשגה שבמוחו תחדור ותפעל גם ברגש הלב), אלא עוד זאת, שיש להשתדל לעשות כל התלוי בו כדי לפעול גם בנוגע לרגש הלב, וכשעושה כל התלוי בו, חשיב עבודה אמיתית, גם אם אינה אמת לאמיתו ממש^נג.

59) יחזקאל לו, כה.

54) להעיר מהעילוי המיוחד דשמיעה (אפילו^ס שם, כז.

לגבי ראי') — כמובן מהדין ד חרשו נותן לו דמי^סא ירושלמי מגילה פ"ג ה"ה. רמב"ם הל' תפלה כולו" (ב"ק פה, ב), „חרשו" דייקא, משא"כ סמאו, פי"ג הכ"א.

שאינו נותן לו אלא דמי עינו בלבד, שמזה מובן,^סב בא יב, ב.

שחוש השמיעה קשור ונוגע לכללות מציאות האדם,^סג שמו"ר פס"ו, יא.

יותר מאשר חוש הראי' (נתבאר באוה"ת עקב ס"ע^סד ראה גם מדרש לקח סוב עה"פ בא שם. תרכא ואילך. נ"ך כרך ב' ס"ע תתקא ואילך. ועוד).^סה ראה ברכות נז, רע"א ובחדא"ג מהרש"א שם.^נה והמשך לשון הרמב"ם — פס"ד להלכה —^סו מיכה ז, טו.

„מהרה יגלה אכיר" (נתבאר בלקו"ש חוקת תשמ"ו).^סז נסלאות" גם בערך הנסים דיצי"מ (ראה^נו פרה פ"ג מ"ה. רמב"ם הל' פרה אדומה שם. זח"א רסא, ב. סע"ח שער חג המצות פ"ו. אוה"ת נ"ך

כרך א ע' תפז. וש"נ).

58) כמ"ש (בראשית ב, יז) ומעץ הדעת גו' לא וי"ל שענין זה מרומז גם בשם ניסן" (.„נסי נסים") תאכל ממנו כי ביום אכלך ממנו מות תמות. נתבאר — משמות החדשים שעלו עמהם מבבל (ירושלמי בד"ה בלע המות לנצח תשכ"ה (סה"ם — מלוקט ר"ה ס"א ה"ב) — שהגאולה העתידה (לאחרי גלות ח"ב ע' רעז ואילך). וראה גם פרש"י ב"ב יז, א. בבל כו') תהי' בחודש „ניסן" (כי בעת הגאולה

313הגאולה (כולל גם תחיית המתים כו') — וענין זה מודגש בגאולה העתידה —

גם מצד פרשת השבוע, „ויקהל־פקודי": שתהי' באופן שאפילו יהודי אחד לא

בפ' ויקהל־פקודי מרומז אופן הג־ ישאר בגלות^עו, „ויקהל" שלאחרי

אולה: „ויקהל" — כמ"ש^סח „קהל גדול ישובו הנה", ו"פקודי" — מלשון מנין^סט, עד למנין העשירי (כמו פרה העשירית) דלעתיד לבוא^ע, כמ"ש^עא „עוד תעבורנה הצאן על ידי מונה", ע"י הקב"ה בעצמו — „אני אספור אתכם"^עב.

ועוד ענין בזה — החיבור ד"ויקהלפקודי":

ב"ויקהל" — מודגשת מציאות של „קהל", כלל (לא צירוף פרטים), ואילו ב"פקודי" מודגשת מציאות הפרט, שהרי, המנין הוא באופן שמונין כאו"א בפ"ע.

ועפ"ז, תוכן החיבור דויקהל־פקודי" הוא3י — ששלימות הכלל („ויקהל"^* קשורה ותלוי' בשלימות הפרט („פקודי"), כלומר, הענין ד"ויקהל" („קהל גדול") לאמיתתו, הוא, לאחרי שישנו הענין ד"פקודי", המנין דכאו"א מישראל בפרטיות, מתחילת כל הדורות (מכיון ש"הקיצו ורננו שוכני עפר") עד סוף כל הדורות, באופן ש"לא נפקד „פקודי".

ויש להוסיף ולהעיר, שגם בענין זה מודגשת הנקודה האמורה לעיל (ס"ב) שגם מאורע דאיש פרטי בישראל הו"ע כללי הנוגע לכללות ישראל, כי, שלימות הכלל („ויקהל") קשורה ותלוי' בשלימותו של כל פרט ופרט בפ"ע (פקודי").

וההוראה מזה בעבודת האדם — שכאו"א מישראל צריך להשתדל בהענין ד"ויקהל"^עז, לאסוף ולהקהיל את כל הענינים הפרטיים ("פקודי"), החל מעבודתו בעצמו, כחות נפשו, ניצוצות הקדושה השייכים אליו כו', ועד לויקהל" כפשוטו — להקהיל אחרים. ובהדגשה יתירה בשנה זו: שנת הקהל — „הקהל את העם האנשים והנשים והטף גו'"^עח, ושנת תשמח שמחה שפורצת גדר^ז, כולל — ביטול החילוקים שבין אדם לחבירו, עי"ז שמשתף אחרים314הפרשה דיום חמישי — מחמישי עד ונמצא, שהאפוד והחושן כוללים שני

קצוות: מהחלק הכי תחתון וחיצוני את א בת אא ד"ר רה חראר בבדת

האדם — שגם הענינים הכי תחתונים

וחיצוניים שבו („אחוריו . . עד עקביו"),

צריך לחברם עם הענינים הכי נעלים^פ ראה סז, יד. רמב"ס הל' יו"ט פ"ו הי"ח. שו"ע ופנימיים שבו („לבו מלפניו"), ולא עוד, אא) ער משער חוד אהגמ"א מהקמר אלא שהחיבור הוא באופן ש"לא וח^א "־. וראה גם קונטרס העבודה פ"ו) שלא מספיק ודוגמתו גם בכללות ישראל, שהם התבוננות כללית, אלא צ"ל גם התבוננות פרטית כו'. קומה אחת שלימה (כנ"ל ס"ב) —^פב לא רק ציווי ה' למשה ועשו את האפוד נו'", החיבור דבחי' אחוריים וחיצוניות עם אא ו ע מן ב ב תט בחי' הפנים, עד לפנימיות הלב כו' כאו"א מישראל, האנשים והנשים והסף (שגם הם — היינו, שגם הדרגא הכי תחתונה שבהטף — השתתפו בנדבת המשכן (אדר"נ פי"א)).

83) לט, ב.

84) שם, ח.

(שם, יד), אשר, על ידם „ונשא אהרן את שמות בני^*פו ככל עניני התורה — מלשון הוראה (ראה ישראל . . בבואו אל הקודש לזכרון לפני ה' תמיד" רד"ק לתהלים יט, ח. ספר השרשים שלו ערך ירה. (תצוה כח, כט), היינו, שבהאפוד והחושן מודגשת וראה זח"ג נג, ב). ובלשון הרמב"ם (סוף הל' תמורה) בגלוי המציאות דכל ישראל.

„רוב דיני התורה אינן אלא . . לתקן הדעות^פט פרש"י תצוה שם, ו.

90) ונכלל במנין הלאוין (סהמ"צ להרמב"ם^פז להעיר ממארז"ל (סוטה ט, א) שמעשה ידי מל"ת פ^א, „המזיח חושן מעל האפוד . . לוקהמשה (כולל בגדי כהונה, ובנדו"ד, האפוד והחושן) (רמב"ם הל' כלי המקדש פ"ט ה"י).

הם נצחיים, שקיימים גם עתה, ולכן, גם בהלימוד^צא ראה גם סעמי המצוות להרח"ו פ' תצוה וההוראה מודנש תוקף הנצחיות — נוסף לכך שכל (מצות אפוד וחושן): האפוד נגד האספקלריא שאינה

מאירה וחושן אספקלריא המאירה דא אחור ודא^פח ובהדגשה יתירה בהאפוד והחושן — „וישם פנים . . וע"כ אמר הכתוב לא יזח החושן מעל אותם („אבני השהם . . מפותחות פתוחי חותם על האפוד כי לעולם הם שם מחוברים למעלה וכו', שמוח בני ישראל") על כתפות האפוד אבני זכרון עיי"ש ההמשך. וראה מאמרי אדה"ז: על פרשיות לבני ישדאל" (לט, ו־ז), וכן בחושן, „והאבנים על התורה ח"א ע' שנה: תקס"ז ס"ע קצז ואילך. וראה שמות בני ישראל הנה שתים עשרה על שמותם" גם אוה"ת תצוה ע' א'תרמב ואילך.315עליונה שבישראל.

106) אבות פ"א מ"ו. שם מט"ז.

107) משלי יא, יד. שם כד, ו.

108) ואתחנן ד, טו. וראה ברכות לב, סע"ב

ובחדא"ג מהרש"א שם. רמב"ם הל' רוצח פי"א ה"ד.

שו"ע אדה"ז הל' שמירת גוף ונפש ס"ג. תוד"ה^קא רמב"ס סוף הל' מלכים.

109) ראה רמב"ם הל' דעות פ"ד ה"כ. שו"ע^קג בש"פ בשלח, ובט"ו בשבט — נדפס לעיל אדה"ז או"ח סקנ"ה ס"א. וראה אוה"ת עקב ס"ע

תקיא ואילך. סה"מ תרנ"ד ע שכא. עת"ר ע' רסח (ע'^קד ראה סד"ה ויאמר משה עסרת סד"ה פדה שלד — בהוצאת קה"ת, תשמ"ה).

בשלום תרח"ץ. וראה תו"א שמות נב, כ. תו"ח שמות^קי משפטים כא, יט.

111) ברכות ס, סע"א. וש"נ.

317רק בעתיד, עתיד הרחוק או אפילו עתיד חבה, דרך חירות^קיח. ועד"ז בנוגע לשאר

הקרוב, אלא תיכף ומיד ממש) יקויים צרכי החג — יין לד' כוסות, וכל שאר

היעוד^קיב „ואשיבה שופטיך כבראשונה צרכי האכילה ושתי', כולל גם הענינים

ויועציך כבתחלה", סנהדרין גדולה הקשורים לשמחת יו"ט אצל הקטנים וה־

בלשכת הגזית^קיג שבביהמ"ק השלישי. נשים^* — „הקטנים נותן להם קליות

מרר ר ממר מר7 ר ממום (הם בדם וכ

בלימוד התורה (כהכנה ל"אותן הימים" יד. כדי להתחיל תיכף ומיד בענין

שבהם „תרבה הדעה והחכמה"), מתוך של מעשה בפועל — אתן שליחות־

מנוחת הנפש ומנוחת הגוף — שעי"ז מצוה^קכא לצדקה (כנהוג בכגון־דא),

ניתוסף גם בבריאות הגוף כפשוטו, מצוה כללית השקולה כנגד כל

לאורך ימים ושנים טובות — כדי לקרב המצוות^קכב ומקרבת את הגאולה^קכג, ומה

ולזרז עוד יותר את הגאולה האמיתית טוב — עבור „מעות חטים".

והשלימה ע"י משיח צדקנו.

*

134) ויק"ר פ"א, ט.

135) המשך תער"ב שם (ע' תתקיח ואילך).

136) ראה לקו"ת פינחס פ, ב.

137) ראה ספר הפרדס (שבהערה^כב ע' שכו:^קכד יחזקאל לו, כד — הססרת פ' פרה.

—^קלח ראה יל"ש ישעי' רמז תכט: הקב"ה יושב^קכו ישעי' כז, יב. וראה פרש"" נצבים ל, ג. ודורש תורה חדשה שעתיד ליתן ע"י המשיח, וכיון^קכז עוד לפני שני בניסן שבו נשרפה הפרה שמסייס ההגדה, עומד זרובבל בן שאלתיאל על הראשונה שעשה משה רבינו (גיטין ס, ריש ע"ב רגליו, ואומר יתגדל ויתקדש, וקולו הולך מסוף בפרש"י. ירושלמי מגילה פ"ג ה"ה. הובא בפרש"י העולם עד סופו, וכל באי עולם כולם עונים אמן.

139) ישעי' נז, סו.

140) ב"ר פס"ז, ג. תנחומא צו יג. ספרי דברים

א, ז. פרש"י: לך טו, יח. בהעלותך יב, ח. דברים שם.^קל מ"ב כה, ט. מגילה כז, א.

319כ"א אדר

תיכף ומיד — „לא עיכבן כהרף עין" — לבית המקדש („משכן העדות"^קמד) —

„מקדש אדנ־י כוננו ידיך"^קמה.

ובפשטות — גאולה האמיתית ועוד והוא העיקר — קיום כל ענינים והשלימה לכל בנ"י, בנערינו ובזקנינו אלו בפשטות ממש, נשמות בגופים, גו' בבנינו ובבנותינו"^קמב, האנשים וה־ למטה מעשרה טפחים, תיכף ומיד ממש נשים והטף, שבאים לארצנו הקדושה, ממש^קמו.

„ארץ אשר גו' תמיד עיני ה' אלקיך בה

מרשית השנה ועד אחרית שנה"^קמג,

לירושלים עיר הקודש, להר הקודש,

144) פרשתנו (פקודי) לז, כא.

145) בשלח סו, יז ובפרש".

146) ב"פ, ע"ד מאד מאד' (ראה לקו"ת שלח לז,

א ואילך). וכפל — ה"ז ענין הגאולה (יל"ש לך לך

רמז סד. וראה רד"ה לך לך תרכ"ז. תר"ל. ובכ"מ).320מדרגה עונה מכח' התלכשותה ויש להוסיף, שואח חולת התורה" במדרגת אותיות הכתב . . וזהו זאת ענין הגילוי, מראה באצבעו ואומר זאת' חוקת התורה . . בחי' אותיות החקיקה — מודגש ביותר בספר תורה שנכתב של התורה להיות משם ממש יורד ע"י בנ"י, כי, הס"ת שכתב משה רבינו, ונמשך בבחי' אותיות הכתב, דהיינו ועאכו"כ הלוחות (אותיות החקיקה)

עצמם, נמצאים בארון שבקדש הקדשים,

ולא רואים אותם בגלוי, אבל הס"ת ויש לקשר לענין זה — הסיום דכ־ שכותבים בנ"י היא על מנת ובאופן תיבת והשלמת הספר־תורה ע"י שיכולים להראות באצבע ולומר „זאת השלוחים שיחיו ביום חמישי זה^ג, „קמי חוקת התורה", הנה התורה כפי שנמשך שבתא"^ד דפ' „זאת חוקת התורה" — ע"פ בה מבחי' „חוקת התורה", אותיות הידוע^ה שכאשר מסיימים ספר תורה החקיקה).

חדש, ניתוסף (עוד ס"ת על ספרי התורה

6) בתוך הארון, או מצד הארוז (כב' הדעות

ב"ב יד, א ואילך. פרש"י וילך לא, כו).

7) ראה תענית בסופה. שמו"ר ספכ"ג. פרש"י^א ר"פ חוקח.

2) לקו"ת ר"פ חוקת. וראה גם שם ר"פ בחוקותי.^ח בלקו"ת חוקת שם: „ומתושב"כ יומשך גילוי

זה בתושבע"פ". וי"ל, שגם הגילוי וההמשכה^ג יום א"ך (טוב וחסד) אדר, יום השלושים לחושבע"־פ שייך למצות כתיבת ספר תורה — ע"פ להסתלקות הרבנית הצדקנית נ"ע. ולהעיר מהקשר מ"ש (רא"ש הלכות קסנות ריש הל' ס"ת. וראה שו"ע והשייכות דהסתלקות לעניז של ספר תורה — ע"פ יו"ד הל' ס"ת סע"ר ס"ב) ש האידנא . . מצות עשה מארז"ל דומה לספר תורה שנשרף) (מו"ק כה, א), . . לכתוב חומשי תורה ומשנה וגמרא ופירושיהן . . ועאכו"כ בנוגע לתלמיד חכם (ועד"ז אשה נדקנית) כי מצות כתיבת התורה היא ללמוד בה, כדכתיב .נסילתה כנתינתה, מה נתינתה בששים ריבטא, (וילך לא, יט) ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם, אף נטילתה בששים ריא"^* (כתובות יז, א). ולהעיר וע"י הגמרא והפי' ידע פי' המצוות והדינים על גם מהקשר והשייכות לפ' פרה — „למה נסמכה בוריים, לכן הם הם הספרים שאדם מצווה לכותבםמיתת מרים לפ' פרה אדומה, לומר לך, מה פרה (וראה גם לעיל ע' 184 ואילך. וש"נ), ולכן, צ"ל גילוי אדומה מכפרת אף מיתתן של צדיקים מכפרת" והמשכת בחי' החקיקה גם בתושבע"פ, מכיון שעיקר (מו"ק כח, רע"א. הוםא בפרש"י חוקת כ, א. וראה לימוד התורה (לא רק מראה באצבע ואומר זאת,

אלא לימוד בפועל, לדעת את המעשה אשר יעשון)

הוא מתוך ספרים שאין בהם קדושת הס"ת,^ה ראה גם לעיל ע' 24 ואילך.

321חוקת התורה" השייך לסיום כל ס"ת — ישראל חסרים אפילו אחד כו'"^טו.

יש להתעכב ולהדגיש את הענין המיוחד וענין זה (אחדותם של ישראל) הוא

השייך לסיום כתיבת ס"ת ע"י השלוחים בהדגשה יתירה בכתיבת ס"ת ע"י השלו־

שיחיו.

ובהקדים — גודל העילוי דכתיבת ס"ת ע"י כמה וכמה מישראל^ט, „ברוב עם הדרת מלך"^י, הוא גם שעי"ז ניתוסף באחדותם של ישראל^יא ע"י ספר תורה שמודגש בו ענין האחדות, דעם היות שיש בו ריבוי אותיות, וכל אות צריכה להיות מוקפת גויל בפ"ע^יב, מ"מ, מתאחדים כל ריבוי האותיות למציאות אחת, „תורה אחת", ובאופן ששלימותה של כל אות ואות נוגעת לשלימות הספר תורה כולו^יג. ודוגמתו בישראל — ר"ת יש ששים ריבוא אותיות לתורה^יד — שלמרות ההתחלקות שביניהם מתאחדים ולאחדים ממש, ובאופן ששלימותו של כאו"א מישראל נוגעת לשלימות דכלל חים שיחיו — מכיון שבכתיבתו השתתפו שלוחים מכל המדינות בכל קצוי תבל, בתור באי־כחם של כל בנ"י שבכל מדינות אלו, ואמרו חז"ל ורז"ל זכין לאדם שלא בפניו^טז.

ובלשון הכתוב במגילת אסתר — שקראנו בימי הפורים דאזלינן מינייהו — „כל היהודים אשר בכל מדינות המלך"^יז, „מדינה ומדינה ועיר ועיר"^יח, שכולם מתאחדים יחדיו ע"י כתיבת ס"ת ובהדגשה יתירה בשנה זו, שנת הקהל^יט „הקהל את העם האנשים והנשים והסף גו' למען ישמעו ולמען ילמדו גו' את כל דברי התורה הזאת"^כ, אחדותם של כל ישראל ע"י „התורה הזאת".

צפע"נ עה"ת ס"פ שוססים. וש"נ). ואכ"מ.

26) ראה תנחומא נשא טז. ועוד. תניא פל"ו.^לב יומא שם. קידושין סב, א — במשנה.

33) תנחומא וארא טו. שמו"ר פי"ב, ג.

323איתא בגמרא^לד „בשעה שעלה משה ה"מודעא רבה לאורייתא", מכיון

למרום אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה ש"הדור קבלוה בימי אחשורוש"י^ב.

אבות?!

ועכצ"ל, שדרגת התורה שנתגלתה לפני מ"ת היא שלא בערך לדרגת התורה שנתגלתה במ"ת, כי במ"ת נתגלתה דרגת התורה כפי שהיא „חמודה גנוזה שגנוזה לך" דוקא.

וב' קצוות אלו — ההמשכה למטה דוקא מחד גיסא, והגילוי ד"חמודה גנוזה שגנוזה לך" דוקא לאידך גיסא — תלויים זה בזה, כי, כדי שיקויים זה ש"נתאווה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים", דירה לעצמותו, הוצרך (כביכול) לגלות דרגת התורה כפי שהיא „חמודה (מלשון חמדה ותאוה) גנוזה שגנוזה לך". ובסגנון דלעיל — שגם הדרגא הכי נעלית שבתורה תהי' במצב של „שליחות", לירד למטה דוקא, כדי לעשות לו ית' דירה בתחתונים.

הקדושה^נו.

ונמצא, שבפרה אדומה מודגש ענין ולכן, בפרה אדומה מתגלה הענין ה"שליחות" יותר מברובם ככולם של ד"חוקת התורה" גם בנוגע לכללות שאר עניני התורה — שכן, עם היותה התורה — שגם בחי' החקיקה שבתורה, קרבן חטאת (קודש), „שולחים" אותה שלמעלה מעלה מהחכמה, תומשך „אל מחוץ למחנה", חוץ לג' מחנות, ותתגלה בבחי' אותיות הכתב דתושב"כ, מחוץ לגבול הקדושה^נא, כדי לפעול בחי' החכמה^נז.

הבירור והטהרה במקום הכי תחתון

שאין למטה ממנו, משא"כ שאר עניני^נב במדב"ר פי"ט, ג (בספו). תנחומא חוקת^מה תשא לד, א ואילך. וראה לעיל שם ע' 298 53) קהלת ז, כג.

54) במדב"ר שם, ד. תנחומא שם (בסופו).

55) זהר ח"ב סב, א. פה, א. ח"ג קסב, א.

והדיוק בזה: נפקת ט' (לקו"ת ויקרא ה, ב. ועוד).^מח ראה בארוכה לקו"ת ר"פ חוקת.

49) חולין יא, סע"א. ומעלות יתירות בפרה^נז ראה לקו"ת שם נט, ד: ולזה אמר עלי' שלמה אדומה לגבי חטאת סתם וקודש בכלל (חגיגה יח, ב). המלך ע"ה אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני, שהיא

למעלה רחוק מן החכמה דאצילות, אלא שעי"ז^נא ולכן יש צורך ב"שליח" — מכיון שהמשלח נמשך המשכת אור עתיק וא"א בחו"ב, וזהו ג"כ פי' „לא נמצא" שם, כביכול, דבמקום המשלח איז מקום חוקת התורה, שיהי' נמשך התורה משרשה ומקורה לעניז השליחות, שהרי מצוה בו יותר מבשלוחו שבבחי' גליף גליפו בטהירו עילאה, להתלבש

ולהתגלות בתושב"כ שהן חו"ב דאצילות.

325לכאו"א מישראל, שנשמתו ירדה אחשורוש", „הוא אחשורוש גו'"^סא, „הוא

מאיגרא רמה לבירא עמיקתא כדי למלא ברשעו מתחלתו ועד סופו"^סב — על מנת

שליחותו של הקב"ה לעשות לו ית' לעסוק בהפצת התורה והיהדות

דירה בתחתונים, מודגש הדבר וביותר^נח והמעיינות, עד שעושים „בכל מדינות

אצל אלה שנבחרו — בהשגחה פרטית המלך אחשורוש" מקום של תורה

— להיות „שלוחים" של נשיא דורנו, וקדושה, דירה לו ית', בדוגמת המשכן

כ"ק מו"ח אדמו"ר, למלא את השליחות ומקדש (שע"ד עשייתו מסופר בארוכה

שהוטלה עליו, לעסוק בהפצת התורה ובפרטיות בפרשת השבוע^סג), „ועשו לי

והיהדות והפצת המעיינות חוצה „בכל מקדש ושכנתי בתוכם"^סד (כמדובר כו"כ

מדינות המלך", „שבע^נט ועשרים ומאה פעמים בארוכה).

מדינה"^ס, „הקרובים והרחוקים". ולא עוד, אלא, שפעולתם של ה"שלוחים" היא גם עם יהודים הנמצאים „מחוץ למחנה", רחמנא ליצלן, יהודים שנמצאים במצב דהיפך הטהרה באופן הכי חמור, טומאת מת, היפך המצב ד"אתם הדבקים בה' אלקיכם חיים"^סה — לפעול גם אצלם ענין הטהרה והחיים, בכחו של נשיא הדור^סו, אשר, על ידו נעשה גילוי „חוקת התורה", „המשכת מים חיים מבחינת עץ החיים מהכתר"^לו, המעיינות דפנימיות התורה, מבחי' הכתר (עד לפנימיות הכתר) שבתורה^סז (למעלה מהחכמה)^סח. — ובפרט באופן326המיוחדת בהתאחדותם של השלוחים והצער כו' הכרוך בעבודת השליחות — אשר בכל מדינות המלך בסיום כתיבת מסבירים לו שע"י הקושי והצער באים ספר תורה⁰, ובשבוע דפ' „זאת חוקת לעילוי גדול יותר^כד, ע"ד האמור לעיל התורה"^עא — שעי"ז ניתוסף ביתר שאת בנוגע לתורה, שדוקא ע"י ה"שליחות" וביתר עוז בכל הפעולות דהשליחות. דתורה לירד למטה (ענין של צער כו')

מתגלה בחי' נעלית יותר בתורה, וככל ח. והנה, בהאמור לעיל יש גם לימוד שתגדל הירידה למטה ניתוסף בגילוי והוראה בנוגע לעבודתם של השלוחים בחי' נעלית עוד יותר בתורה.

ויש להוסיף, שבענין זה מצינו דבר

פלא:

כאשר נמצאים בשליחות במקום רחוק

כו' יכולים להיות וישנם קשיים מיוח־בנוגע למנין שבס לוי שמספרם הי' דים שאינם קיימים אצל אלה הנמצאים מועט משאר השבטים — כותב הרמבד' אמות של קדושה — נוסף על ב"ן^עג „תמי' איך לא יהיו עבדיו ברוכי ה' הקושי והצער שבכללות השליחות דבנ"י כשאר כל העם"? ומתרץ, „כי שבטו של

לוי לא הי' בשעבוד מלאכת מצרים וב־

עבודת פרך, והנה ישראל אשר מררו

המצריים את חייהם בעבודה קשה כדי ברשר דתחת ר תרות רבות עז למעסם, הר' הקב"ה מרבה אותם כננד קדשים . . ודעת זה סדר טהרות, כי להיות הטמא

נעשה טהור זהו ע"י הדעת שהוא ממשיך מהכתר . .^עב וי"ל בביאור הדיוק ד"שולחן אביהם" וזהו מי יתן טהור מטמא לא אחד, יחידו של עולם, מכיון ש"שולחן" (סעודה) מורה על עיקר קביעותו שהוא כתר הנק' יחיד, משם דוקא נמשך בח' זו". של האדם, כמודגש בהלכות עירובין — שע"י הנחת^סט תקו"ז ת"ו בסופו. וראה לקו"ש חכ"ד ע' 136 מזון קובע שביתתו, „לפי שדעתו של אדם ודירתו

במקום מזונותיו הוא" (שו"ע אדה"ז או"ח סת"ח),^ע להעיר, שלשון הכתוב בציווי דכתיבת ספר וי"ל שלכן, עיקר צער הגלות מודגש בכך ש.גלו תורה הוא — „ועתה כתבו לכם את השירה", מעל שולחן אביהם".

ואמרז"ל „אין ועתה אלא תשובה, שנאמר ועתה^עג ברכות ג, סע"א.

ישראל מה ה' אלקיך וגו'" (כ"ר פכ"א, ו), אף^עד להעיר גם מזהר פרשתנו (קצח, סע"א שתורה־ ותשובה" הם ב' ענינים (כדמוכח גם ואילך) אשרי שא־ל יעקב בעזרו שברו על ה' אלקיו ממארז"ל (יל"ש תהלים רמז תשב) שאלו לתורה כו' . . שברו, ולא אמר תקוותו ולא בחונו אלא שברו, שאלו להקב"ה כו' יעשה חש1בה") — כי, לאחרי אל תקרי שברו (בשי"ן שמאלית) אלא שברו (בשי"ן לוחות שניות ניתוסף בתורה גם מעלת התשובה ימנית), דניחא להו לצדיק"א לתברא גרמייהו (כנ"ל ס"ה). וענין זה מודגש גם בכתיבת ס"ת ולאתברא תבירו על תבירו וכלא על ה' אלקיו . . דהשלוחים — מכיון שעבודתם ופעולתם במקום ובגין כך זכו לפורקנין ולנסין ולאתוון סגיאין". רחוק דוקא, עד „מחוץ למחנה", ע"י עבודת ומסים: „ואתון קדישין עליונין דסבלין תבירו דגופא

מאתר לאתר על קוב"ה, עאכ"ו דזכאין אתוז למעבד^עא ובפרט כשמקשרים זה עם ענין דהסתלקות לכו נסין ופורקנין ותזכון לחיי עלמא דאתי". וראה (יום השלושים) — שהרי מיחת צדיקים מכפרת כמו גם לקוטי לוי"צ לשם (ע' קנג ואילך).

פרה אדומה, כנ"ל הערה 3.

327ועד"ז מובן בנוגע לשלוחים — עבודה בשמחה וסוב לבב בזמן ומצב

שדוקא ע"י הקושי כו' נעשה העילוי של צער כו' — הו"ע של חיבור הפכים.

דויעצמו מאד", „וירבו ויעצמו במאד אבל, מכיון שהקב"ה הוא „נמנע הנמ־

מאד^* (ב"ם מאד)"י), כפי שרואים אצל נעות"^ד, לכן, תובע מיהודי (לאחרי

השלוחים בפועל ממש.

וענין זה מוסיף עידוד וזירוז בעבודתם של השלוחים במקום רחוק כו', „בכל מסעיהם"^פ (וכן בכללות עבודת השליחות ד"מעשינו ועבודתינו"^פא בזמן הגלות) — שתהי' מתוך שמחה וטוב לבב (ובהדגשה יתירה בשנה זו — שנת תשמ"ח, תשמח ותשמח — תי"ו בחיריק, תי"ו בשבא),

ובלשון הרמב"ם^ב (פס"ד להלכה) בשיעור היומי — „השמחה שישמח אדם בעשיית המצוה כו' עבודה גדולה היא", וביחד עם זה, ניתן הכח לכאו"א מישראל („איני מבקש כו' אלא לפי כחן"^מג) לקיים מ"ש^פד „עבדת את ה' אלקיך בשמחה ובטוב לבב", ועד לדרגת השמחה דדוד המלך — כהמשך ההלכה „וכן דוד מלך ישראל אמר כו' שנאמר^פה והמלך דוד מפזז ומכרכר לפני ה' וגו'", שנותן לו כח) שגם עבודתו תהי' באופן של חיבור הפכים, בכח התורה שיש בה חיבור הפכים, כמודגש בארון — שבו נמצאים הלוחות, אותיות החקיקה, „חוקת התורה"^פז — ש"מקום ארון אינו מן המדה"^פח, כלומר, עם היות שהארון צ"ל מדוד ומוגבל דוקא, „אמתיים וחצי ארכו ואמה וחצי רחבו גו'"249), מ"מ, „מקום ארון אינו מן המדה"0'). ועד"ז בתורה בכללותה — שאף שמספר אותיותי' הוא במדידה והגבלה בתכלית הדיוק1"), לא פחות ולא יותר, מ"מ, „ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים"^צב, ועד בלי גבול^צג.328קריאת פרשת פרה היא הקדמה לפר־ חים — כאמור לעיל (ס"ז) שעבודתם שת החודש שבה מדובר אודות קרבן היא ע"ד ובדוגמת הענין דפרה, לטהר פסח — „להזהיר את ישראל לטהר גם יהודים שנמצאים במצב דהיפך

הטהרה באופן הכי חמור, היפך הענין וכאן מצינו חידוש לגבי שאר הפר־ ד"אתם הדבקים בה' אלקיכם חיים", שיות — שבנוגע לשאר הפרשיות, ולכן, מעבודה זו באים תיכף ומיד („אין „פעמים תהי' הפסקה בין שבת ראשונה מפסיקין") לפ' החודש, גאולה האמיתית (פ' שקלים) ושני' (פ' זכור), או בין שני' והשלימה ע"י משיח צדקנו.

ושלישית (פ' פרה), ופעמים יהיו שתי י. ובאותיות פשוטות:

הפסקות בין ראשונה לשני' ובין שני'

לשלישית (כבקביעות שנה זו), אבל בין לאחרי ריבוי שנים דעבודתם של שלישית לרביעית (פרה והחודש) אין השלוחים בכל מדינות המלך, בכל קצוי מפסיקין"^צו, „סימניהון דאילין פרשתא תבל, בהפצת התורה והיהדות והבין הכוסות הללו . . בין השלישי מעיינות חוצה, כדי לפעול ענין הטהרה

גם אצל אלו שהיו „מחוץ למחנה" —

בודאי שכבר נסתיימה העבודה^ק, ותוכן הענין — שמהעבודה דפ' פרה, ובמילא, באה הגאולה האמיתית והענין הטהרה, עבודת התשובה, באים שלימה ע"י משיח צדקנו תיכף ומיד תיכף ומיד — „אין מפסיקין" — לפ' ממש.

החודש, שתוכנה — ענין הגאולה,

„החודש הזה לכם . . ראש חודש של ובפרט ע"פ דברי כ"ק מו"ח אדמו"ר

נשיא דורנו^קא — לפני כמה עשרות^צד להעיר, שבשניהם (פרה והחודש) מודגש שנים — שנשאר רק „לצחצח את הכפהענין ד חוקת", כמארז"ל (שמו"ר פי"ט, ב) בחקיך תורים", ובימינו אלה, סיימו כבר גם (לשון רבים), זה חוקת הפסח וחוקת פרה אדומה, „צחצוח הכפתורים".

בה מאמר אח ז מרהא ממד א אחר ובלשון הגמרא^י — כלו כל הקריודע איזו חוקה גדולה מזו, משל לב' מסרונות

דומות וכו', מי גדולה, הפרה, שאוכלי פסח צריכין^צח שמו"ר פס"ו, יא.

לה כו'" (נתבאר בד"ה זאת חוקת התורה תרכ"ט.^צט מיכה ז, סו.

תרפ"א. ד"ה זה שנאמר בהתוועדות. ועוד). וראה^ק ולהעיר, שאם ישנם כאלו שמביטים על

יהודים שלא בעין טובה, וסוענים שעדיין אין רוב^צה פרש" מגילה כט, א. ובירושלמי (מגילה פ"ג בנ"י טהורין כו' — הרי (לשיסתם) אדרבה, כאשר ה"ה — הובא בפרש"י שם): „בדין הוא שיקדום רוב ישראל סמאים בסומאה הכי חמורה, סומאת מת החודש לפרשת פרה, שהרי באחד בניסן הוקם (היפך המצב דואתם הדבקים בה' . . חיים כולכם"), המשכן ושני לו נשרפה הפרה, ומסני מה הקדימוה, מקריבים קרבן פסח (פסחים עס, א. רמב"ם הל' ק"פ

רפ"ז), ולכן ובמילא, צ"ל ביהמ"ק על מכונו כו'.^צו רמב"ם הל' תפלה פי"ג הכ"א.

102) סנהדריז צז, ב.

329הבלתי־רגילים כו', לא תקום פעמיים — כאמור, שמפ' פרה באים לפ' החודש,

צרה, שעל ידם יצאו י"ח „חבלי משיח" קרבן פסח — בביהמ"ק השלישי, ש"בנוי

(כמ"ש אדמו"ר האמצעי^קד).

והמשך דברי הגמרא^קב — „ואין הדבר תלוי אלא בתשובה", אשר, התשובה היא בשעתא חדא וברגעא חדא^קה, כפס"ד הגמרא במסכת קידושין^קו שע"י הרהור תשובה נעשה צדיק גמור, וכפתגם כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו^קז ש"אנחה של יהודי" („א אידישער קרעכטץ") הו"ע של תשובה שלימה (עילאה), ומכיון שאצל כאו"א מישראל היו כמה וכמה הרהורי תשובה, ובפרט לאחרי עבודתם ופעולתם של השלוחים כו' — הרי בודאי ש"מיד הן נגאלין"^קח, תיכף ומיד ממש.

עין"^קלה.

119) שו"ע אדה"ז או"ח ר"ס תעב. שם סכ"ג.

120) כולל גם הפעולה ד"את פתח לו" (אצל —

ממארת דר טא ע גם מא ע^א ש"ז מ ר"ש דכ כפרש" רשלרי^קכא שהם כנגד ד' עולמות אבי"ע (סידור ופרש"י שבהערה 95.

128) רמב"ם הל' פרה אדומה ספ"ג.

122) ראה ברכות נז, רע"א ובחדא"ג מהרש"א.^קכט להעיר מלקו"ת חוקת סא, ג"־ד — הקשר^קכג לשון הזהר בפרשתנו — הובא לעיל הערה דהזאה בשלישי ובשביעי לחיים נצחיים.

130) ישעי' כו, יט.

124) ולהעיר שקביעותו בימי החודש — בכ"ג^קלא ברכה לג, כט.

אדר, יום הראשון למילואים, שאז התחילה הקמת^קלב ראה ב"ר פ"ק, יב.

המשכן (שהעמידו ופרקו), אלא שהקמת בקביעות^קלג פע"ח שער השבת ספכ"ד.

134) ראה ויק"ר פי"נ, ג. לקו"ת ר"פ שמיני.

135) מכילתא ופרש"י בא יב, מא.

331בכל דבר ובפרט בענין עיקרי — בקשר דות שמים וארץ נבראו ביום ראשון וכל

למעשה שהוא העיקר — בודאי שיש אחד ואחד נקבע ביום שנגזר עליו"י —

לנצל את יום ההולדת, ש"מזלה גובר"^ג, הוא כ"ה אדר. ונמצא, שכ"ה אדר הוא

כדי שעי"ז יתוסף בעניני יהדות, תורה „יום הולדת" דכל הבריאה כולה, שמים

וארץ וכל צבאם, כולל „שמים" ו"ארץ"

ובהקדמה — שנוסף לכך שכל ענין רוחניים, כל סדר ההשתלשלות^* .

דאיש פרטי בישראל נוגע לכל ישראל, ובפרט ע"פ הידוע) (על יסוד המבואר

ועד שנוגע לעולם כולו^ל, כמארז"ל^ד בתוספות)) בתיווך ב' הדעות („אלו^י

„כל אחד ואחד חייב לומר בשבילי נברא ואלו דברי אלקים חיים"^יא) שבניסן עלה

העולם", מודגש הדבר ביותר בקשר וב־ במחשבה לברוא ולא נברא עד תשרי,

שעפ"ז, יש עילוי באופן הבריאה בניסן

בט" רב ראת אדר (ם ה אר — בע ממה גב

מעשה.

*) להעיר, שהענין דיום הולדת שייך גם לאחרי ההסתלקות (ראה כתובות לס, א: „יש בגר בקבר". וראה צפע"נ לרמב"ם הל' תשובה פ"ח ה"ד). ולהעיר מרשימת כ"ק מו"ח אדמו"ר (נדפסה בהוספה לסה"מ פר"ת (ע' שננ)) אודות אמירת מאמר חסידות ביום ההולדת בג"ע בהתאם למספר השנים דאז.

זאת ועוד: יום הולדת שייך וקשור גם ליום ההסתלקות (עיין רשימות הצ"צ עה"פ (קהלת ז, א) סוב שם משמן סוב ויום המות מיום הוולדו), ויתירה מזה — כדאי הוא יום הלידה שיכפר על המיתה' (פרש" מגילה יג, ב. — נתבאר בארוכה בלקו"ש חכ"ז ע' 1 ואילך).

1) ובהדגשה יתירה אצל הנססרת — ששמה (הראשון) „חי'".

2) קהלת ז, ב.

3) ראה ירושלמי ר"ה ס"ג ה"ח ובקה"ע.

*^ג ראה גם לעיל שיחת כ"א אדר (ס"ע 306 ואילך) ובהנסמן שם.

4) סנהדרין לז, סע"א — במשנה.

5) מלשון ישועה.

6) ר"ה יא, רע"א. וש"נ. ויש להוסיף, שבהבריאה דניסן (כ"ה אדר) יש עילוי נוסף — מכיון שבניסן הוקם המשכן^יב שעל ידו נעשה קיום העולם, כמארז"ל^יג „עד שלא הוקם332שכ"ה אדר חל בפ' ויקרא^יד, „ויקרא אל חבריו וידידיו כו', כדי שקבלת ההחלמשה וידבר ה' אליו מאוהל מועד טות הסובות (בלי־נדר) ביום הולדתו לאמר"^טו, היינו, כפי שהמשכן פועל (שמזלו גובר) תהי' באופן של שמחה,

שעי"ז יתוסף גם בקיום ההחלטות הסו־

בות מתוך שמחה וחיות^כב,

לוריף מהג' ב "ל להראה בה וב) שעביז זה מגע וש"ד לכל אחד אמת א מ אממר מא א א כ"ק מו"ח אדמו"ר פירסם לרבים יכולים וצריכים להסביר להם (בסגנון אודות סדר ההנהגה דיום הולדת (שב־ המובן ושייך אליהם) שביום הולדת צ"ל דורות שלפנ"ז הי' ידוע ליחידי סגולה חידוש והוספה בכל עניני טוב וקדושה, בלבד) — „להעלות זכרונותיו ולהת־ ובאופן שגם הם יחוגו את יום ההולדת בונן בהם והצריכים תיקון ותשובה ישוב מתוך התוועדות של שמחה, ביחד עם ויתקנם"^יז. וכן נהגו להוסיף בנתינת חבריהם (וילדות — עם חברותיהן)^כז. הצדקה לפני תפלת שחרית ומנחה (וכ־

שיום ההולדת חל בשבת או יו"ט —

נותנים ביום שלפניו), ושיעור נוסף

באת ת ר דע רמ מרא ובהתאם לכך, כדאי ונכון ביותר פקודי (בנוגע ליצחק). תוד"ה אמר כמשה — נזיר לפרסם (עוד יותר) מנהג זה בין כל בנ"י, יד, א (בנוגע ימשה).

אא א רם ם אאאא א ממא דא מאא מ עומד"^יט, החל מ"עולם קטן זה האדם"^כ, בננע לבת מצוה.

ויקבלו החלטות טובות אשר במשך וע"פ הידוע שבכל שנה חזרת וניעורה אותה השנה הכעל"ס וספו בעניני תומ"צ. מומכת ר ראת מ"ז במ רזז שנב"מ

שצ"ל ענין של שמחה (הקשורה בתומ"צ — ראה ז"ח^יד כפתגם אדה"ז ש"צריכים לחיות עם הזמן" שם) ביום ההולדת בכל שנה.

22) ומעלה נוספת — שקבלת החלסות סובות

במעמד אחרים „יש לזה חיזוק הרבה יותר מההסכם^טז נוסף על סיפור הקמת המשכן בפ' ויקהל־ שעושה בפ"ע" (ד"ה החלצו תרנ"ט פ"י), ומה גם פקודי — הפרשה דהשבת שממנו מתברך כ"ה אדר. שעי"ז יוכלו לשאול ולברר אצלו ע"ד קיום

ההחלטות בפועל ממש — ע"ד העילוי ד"עשה לך^יח ספר המנהגים ־חב"ד ע' 81. וראה לקמן — רב" (אבות פ"א מ"ו: סז).

23) ולהוסיף, שבקיום המנהג ע"י קסנים יש

עילוי נוסף — „והשיב לב אבות על בנים" (מלאכי^כ תנחומא פקוד' ג. זח"ג לג, ב. תק"ז תס"ש בסופו — מהיעודים שלפני ובסמיכות להגאולה),

שהבנים והבנות „ירעישו" גם להורים ע"ד קיום333שמצד טבעם מקבלים כל דבר מתוך ומיד (בקשר וביום ההולדת דכ"ה אדר) התרגשות והתפעלות, דבר שיפעל גם — יש להתחיל בדבר האפשרי תומ"י על אחיהם ואחיותיהם שישתוקקו ושווה לכל נפש וכו' — במצות לחגיגת יום הולדת באופן המתאים. הצדקה^כח, לתת לכאו"א (אנשים נשים מם א חן ף מב ב בר באא במה ד ר חדשים — כי, נוסף לכך שאין זה מנהג ויה"ר שקבלת החלטות סובות בקשר חדש (כנ"ל), הרי, כשמדובר ומודגש עם עניני יום הולדת — תמהר ותזרז אודות הוספה בעניני תורה ומצוותי', עוד יותר את לידת עם ישראל בתכלית ומתוך שמחה של מצוה ושמחה של השלימות בגאולה האמיתית והשלימה תורה, ע"י התוועדות רעים^כד ואיחולי (כידוע^כ שהגלות נמשל לעיבור והגאוברכות איש לרעהו^כה (ובפרט בשנה זו לה ללידה).