משיחות ש"פ לך לך, ח' מרחשון ה'תשמ"ח

41המבול איז געווען טהרת הארץ^פג — יג. ויהי רצון, אַז דורך די עבודה פון

העכער ווי ס'איז געווען פארן מבול. אידן אין „הקהל", בתוך כללות מעשינו

דערפון איז מובן, אַז דורכן מבול האָט ועבודתינו, זאָל מען נאָכמער צואיילן

זיך אויפגעטאן ניט נאָר דער ביטול פון דער סיום פון דעם „ואתם תלוקטו

„חמס" בעולם, נאָר — דאָס האָט אריינ־ לאחד אחד בני ישראל"^פה, ביז אַז „קהל

גדול ישובו הנה"^ו. והשלימה ע"י משיח^פו, בגאולה האמיתית וח צדקנו.

ז, יב. וראה לקו"ש שם.42א. היינטיקער שבת איז אויף מאָרגן פון בית המקדש — איז פאַראַן אויך נאָך שבעה מרחשון, דער טאָג וועלכער איצטער בזמן הגלות און אויך בחוץ באַצייכנט דעם סיום התקופה פון עלי' לארץ, ובפרט אַז בזמן הזה איז די הלכה לרגל בחודש תשרי (בחג הסוכות), און און הנהגה בפועל, אַז מ'איז שואל התחלת התקופה פון דער עבודה פון גשמים בארץ ישראל^ז אָנהויבנדיק פון ז' יעדער איד בביתו ובמקומו, „איש תחת חשון^ח, און — אויך „לאחר החורבן היו גפנו ותחת תאנתו"^א (בארץ ישראל וב־ מתאספים ג"כ מכל הסביבות בירושלים מילא אויך בחוץ לארץ), צו מקיים זיין לרגל, כמו שעושין גם היום, לפיכך לא

בטלו תקנת חכמים שתקנו השאלה בא"י ווי פאַרשטאַנדיק דערפון וואָס די בז' במרחשון".

משנה זאָגט^ג, אַראָפּגעבראָכט להלכה ביז אַז דאָס איז אויך נוגע בזמן הזה אין שולחן ערוך^ד, אַז שאילת גשמים אין חוץ לארץ — ווי דער דין איז^י, אַז (בארץ ישראל) הויבט זיך אָן פון שבעה אויב מ'האָט געשריבן אין אַ שטר „אחר בחשון, „ט"ו יום אחר הרגל", כדי אַז הרגל", איז די כוונה בזה — „ט"ו יום דער „אחרון שבישראל" זאָל שוין אַנ־ אחר הרגל", ווייל ביז דאַן איז נאָך קומען צו זיך אַהיים „ולא יעצרנו „כאילו . . עסוקים בעניני הרגל".

10) ש"ך חו"מ שם.

11) בראשית ב, ב. וראה ד"ה ויכולו באוה"ת *^ה שו"ע אדה"ז שם. ועד"ז בריסב"א תענית שם בראשית כרך א מב, ב ואילך. כרך ג תקח, א ואילך. (וראה לקו"ש ח"כ ע' 54 הערה^ו.

6) חו"מ סמ"ג סקמ"ז. וראה לקו"ש שבהערה 2.^יב לשוז חז"ל — ע"ז נ, א.

43חודש תשרי — וועלכע זיינען מועדים היינטיקן יאָר באַשטייט פון: א) אויס־

כללים^י, מ'נעמס פון זי כחות אויף טאַן נוצן יעדער געלעגנהייט אויף אויפטאַן

די עבודה בכל השנה כולה, [פון ראש דעם ענין פון „הקהל את העם האנשים

השנה נעמט מען יראה וקבלת עול אויף והנשים והטף גו' למען ישמעו ולמען

כל השנה, פון יוהכ"פ — נעמט מען ילמדו ויראו את ה' אלקיכם ושמרו

תשובה אויף כל השנה, פון סוכות — לעשות את כל דברי התורה הזאת גו' כל

נעמט מען שמחה אויף כל השנה]. הימים אשר אתם חיים על האדמה"^כא, ווי

עבודה פון דעם קומענדיקן יאָר (אין הדגשה מיוחדת אויף שטיין בשמחה אין

אַלע „העם" אידישע ענינים, ועל אחת

כמה וכמה אין עבודת ה' — לימוד

התורה וקיום המצוות, כולל ובמיוחד —

13) אה ש לת ז 3 55 ער' משמ איז דער עבודה הנ"ל ון הקהל'

(סה"מ תש"ט ע' 173). שיחת שמע"צ תש"ז (הותקהאון אויף די ביידע ענינים — „הקהל'

בהקדמה לקונטרס פה — סה"מ תשי"א ע' 78 און „תשמח" — נעמט מען כחות פון

חודש תשרי על מנת זיי ממשיך זיין אין

15) כתובות סז, רע"א.

16) לשון הכתוב — ויצא לב, ב. וראה בהמצו"ז במקומות שבהערה הקודמת. וש"נ.

17) בעל הטורים עה"פ עקב יא, יב. וראה מאמרי אדה"ז תקס"ס ע' רלח. אוה"ת סוכות ע' א'תשנו. סה"מ תר"ל ע' רפז. תרנ"ז ע' רעז.

18) לקו"ת תבוא מא, ג. נצבים מז, א־ב. ר"ה נח, א־ב. עסרת ראש שער ר"ה בתחלת

19) ראה מאמר אדה"ז תקס"ו ע' שעט. אוה"ת ברכה ע' א'תתסו. סה"מ תרנ"ד ע' לו. תרנ"ז ע' רעח. תש"ב ע' 49. וראה מאמרי אדה"ז ואוה"ת שבהערה44כאָטש אַז מצות הקהל האָט מעו דמתת רגל פון *) חג הסרת, זמן מקיים געווען (בזמן הבית) במוצאי יו"ט

45גלייך פון „זמן שמחתנו" (וסיומו — יאָר, יעדערער באַ זיך במקומו — דאַרף

שמע"צ ושמח"ת) איז מען אַריין אין מען ספּעציעל מעורר זיין און אַננעמען

שבת בראשית (בלי הפסק בינתיים), ספּעציעלע כחות פון דעם חודש תשרי

וואָס „ביום שמחתכם — אלו שבתות'^כה; אויף ממשיך זיין טאַן אין די צוויי עיקר'

און לויט דעם באַוואוסטן פתגם^כו אַז דיקע עבודות פון דעם יאָר — „הקהל"

אַזוי ווי מ'שטעלט זיך שבת בראשית און „תשמח" — אויך בשעת יעדערער

אַזוי גייט אַ גאַנץ יאַר — קומט אויס, אַז געפינט זיך „תחת גפנו ותחת תאנתו'

אין צוגאָב צו די שמחה וואָס ווערט (ניט נאָר ווען מ'איז געשטאַנען בהתעו־

נמשך פון „זמן שמחתנו", האָט מען אין ררות במשך חודש תשרי).

דעם נאכמער כח פון „שבת בראשית"ועל פי הידוע^כט אַז די מועדי השנה כו'

וואָס איז געקומען גלייך נאך „זמן האָבן אַ שייכות בעניניהם צו די פרשיות

התורה וואָס ווערן געלערנט אין די

און דאָס אַלעס איז נאָכמער — וב־ זמנים אין וועלכע די מועדים זיינען חל,

עיקר — אונטערשטראָכן מצד דעם איז פאַרשטאַנדיק אַז וויבאַלד אַז אין

וואָס דער גאַנצער יאָר איז שמו דעם שבת נאך ז' חשון לייענט מען

„תשמ"ח" — שנת תשמח. איז דאָך פאַר־ פרשת לך לך (און ז' חשון אַליין קומט

שטאַנדיק, אַז נוסף צו די שמחה וואָס אויס אין דער פרשה) — קען מען פון

דאַרף זיין בכל השנה ובכל הזמנים^כז דער פרשה (ובפרט פון סיום הפרשה —

(כידוע אַז עבודת ה' בכלל דאַרף זיין דער שיעור חומש פון דעם שבת)

„בשמחה ובטוב לבב"^כב), וואָס די שמחה אַרויסנעמען אַ לימוד און נתינת כח

ווערט נמשך פון „זמן שמחתנו" יעדער בנוגע צו די (אַלגעמיינע, און ספעציעל

יאָר — דאַרף אין דעם זיין אַ ספּע־ די) אויסגעטיילטע עבודה פון היינטיקן

ציעלע הוספה און הדגשה היינסיקן יאָר, יאָר — „הקהל" און „שמחה", ובפרט —

במילא דאַרף דער „זמן שמחתנו" בשנה ווי מ'דאַרף דאָס מקיים זיין אַריינגייענ־

זו געבן נאָכמער כחות אויף שמחה דיק (נאך ז' חשון) אין דעם טאָג טעג־

במשך דעם גאַנצן שנת „תשמח".

און קדקד (מקיף) על הראש כו'.

ויש לומר אַז דער חידוש אין מצות

מילה איז, אַז דורך בשר גשמי פון אַ דערצו איז דאָ נאָך אַ גרעסערער אידן ווערט אַ ברית צווישן אידן מיטן חידוש: דער אויבערשטער זאָגט אבאויבערשטן, „זאת בריתי . . ביני רהם'ען „והיתה בריתי בבשרכם לברית רז ו" אז א דרך ר "ה ר" מז ום ממות) נ

הפכיים. כל הווה נפסד^מב, און ווי עס

שטייט אין פסוק^מג „עפר אתה ואל עפר

4) רא רשת אג ראה קר"ת אב"ר מרת

41) קהלת ט, יד. נדרים לב, ב (בהמשך הסוניא^לה פרשתנו יב, ט.

42) ראה מו"נ ח"ב פ"א עיון ג. ספר החקירה

להצ"צ קד, א ואילך

43) בראשית ג, יט. וראה ספר השיחות תורת

שלום ע' 46. וראה גם המשך תער"ב ח"ג ע' א'רנד.

47„ברית עולם" — ווארום דער „ברית" רש"י^מט איז אויף דעם מפרש: „שש

צווישן „ביני וביניכם" (דער אויבער־ אנכי על אמרתך — אמירה יחידה

שטער מיט אידן) קומט פון דעם שקדמה לשאר אמירות והיא מילה

אויבערשטן אַליין, וואָס ער איז בכח צו שישראל עושין וששים עלי', דכל שאר

אויפסאן אַ „ברית עולם" אפילו אין מצוות אינן מוכיחות כל שעה כגון

„בשרכם"^מד, באופן נצחי ממש, אַזוי אַז תפילין ומזוזה וציצית דאינן כשהוא

אין דעם קען קיינמאָל ניט זיין קיין בשדה וערום בבית המרחץ, אבל זו

שינוי, אפילו לאחר ווי אל עפר תשוב". מעיד עליהם לעולם, כדאמרינן

אא ז מא א ז מא ז א

מצות מילה זיינען פאַראַן צוויי ענינים: נתישבה דעתו".

א) הסרת הערלה — איז אַ פעולה חד דאַרף מען פאַרשטיין:

פעמית (לאחרי ווי מ'האָט דאָס איין מאָל א) דוד המלך האָט דאָך זיכער מקיים

ארא9ָגענומען איז ניט שייך אַז מ'זאָל געווען (אויך בבית המרחץ) די מצוות

דאָס טאן נאכאמאל). ב) אַז דער אדם איז „שחיובן תמידי לא יססק מעל ואדם

אַ מהול — שנכנס בבריתו של אברהם אפילו רגע בכל ימיו"^נב, להאמין בה',

אבינו. וואָס דער ענין איז אַ מצוה שלא להאמין בזולתו, לייחדו, לאהבה

נמשכת, וואָס ווערט נתחדש בכל רגע אותו, ליראה אותו וכו' [וואָס אפילו אַז

ורגע מחדש: בכל רגע איז ער נכנס מ'טאָר דאָרט ניט זיך מתבונן זיין אין

בבריתו של אברהם אבינו מחדש.

וכשם ווי דאָס איז בנוגע צו מצות מילה ביי אברהם אבינו — אַזוי איז דאָס באַ „זרעך אחריך", באַ דער ברית מילה פון יעדער איד (ואשה כמאן דמהילא דמיא^מה), ווי מ'זאָגט אין נוסח הברכה (ביי ברית מילה) — „להכניסו בבריתו של אברהם אבינו": אַז דורך מצות מילה — ווערט דער קינד נכנס ב"בריתי בבשרכם לברית עולם".

ויראה כו').

ג) אין וואָס באַשטייט די געוואַלדיקע

שמחה פון מצות מילה דוקא — ביז אַז דאָס וואָס דוד „נזכר במילה" (כאָטש די גמרא גיט דערפון אַ דוגמא אַז „כל ער האָט דערפון געדיינקט און געמצוה שקיבלו עליהן בשמחה כמו מילה וואוסט שטענדיק) איז ניט אין דער

מצוה חד פעמית פון מילה (הסרת איז אס מבז ויט דעם באור הב"ל המזוה אַז במשת בכל רגע רגע

דוקא דאָס האָט אויפגעטאָן „נתיישבה בשעת אברהם האָט געהאַט אמונת ה', דעתו", ווייל מצד דעם פרט פון הסרת אהבת ה' ויראת ה' וכו' (וואָס זיכער הערלה וואָס איז געווען הרבה זמן לפני האָט אברהם געהאַט די ענינים פאַר זה — האָט ער איצטער (בבית המרחץ) דעם ציווי אויף מילה) — וועלכע זיינען ניט קיין עשיית מצוה בפועל בגשמיות; מצוות בעיקר ברוחניות — האָט מען בשעת אָבער „נזכר במילה" אַז דאָס איז אים ניט געקענט אנרופן „תמים", אַן עשיית המצוה בכל רגע^נה — ואדרבה — „אתה בעל מום לפני"; דוקא „נתיישבה דעתו"^נו.

דורך מצות מילה — „והיתה בריתי דערמיט איז אויך פארשטאַנדיק דער בבשרכם לברית עולם" — איז ער גע־ גודל השמחה במצות מילה — וויבאַלד וואָרן „תמים", גאַנץ איז אַלע זיינע אַז דוקא דורך דער מצוה ווערט „בריתי

בבשרכם ברית עולם"^נז: אַ ברית דוקא אַזוי אויך באַ דוד: אע"פּ וואָס דוד

האָט געוואוסט, נאָכמער — געפילט אַז^נה ראה מפענח צטנות פ"ה סי"ח. וש"נ. יקו"ש ער האָט אמונת ה' ואהבת ה' ויראת ה' ח"^* ג ע' 759 ואילך. וראה גם תשובות מהר"ח אור כו' — „נצטער" און ער האָט געזאָגט זרוע* סי"א (הועתק כמפענח צפונות שם בהערה) „אוי לי שאני ערום מכל מצוות" [ניט כבאור מחז"ל הנ"ל בדוד המלך. תורה שלימה „ערום' סתם ח"ו, נאַר „ערום מכל^ה ע"ז מתק שז רש" בשבת שם כל עאר מצוות"], ווארום מצד די מצוות הנ"ל מצוות אינן מוכיחות כל שעה כר אבל זו מעיד (וועלכע זיינען ברוחניות האדם) קען עליהם לעולס'.

מען אים גאך ניט אנרפן „תמים",^נז ושן ש בר — עד עז^נד ראה תניא פ"ד. רפמ"א. וראה „פירוש") ו"ר מהור"ר חיים אשכנזי בן מו"ר מהור"ר

צחק אור זרוע מווינא. פסיא, תר. נ . . תשי

49בבשר הגשמי^* וואָס טוט אויף אַז אַ איד וואָס איז געווארן „בחורב""^ה צווישן

זאָל זיין „תמים" (בכל הענינים שלו), אידן מיטן אויבערשטן אויף קיום התורה

און באופן פון „ברית עולם", נצחיות והמצוות^מ, ווי דער רמב"ם פסק'נט^סא

(אויך לאחרי ביטול הגוף), און דערצו בנוגע מצות הקהל אַז „חייבין להכין

— אַן עשיית מצוה הנמשכת בכל רגע לבם ולהקשיב אזנם לשמוע באימה

ויראה וגילה ברעדה כיום שניתנה בו

און דערפאַר זאגט אויך די גמרא כל בסיני . . כאילו עתה נצסווה בה ומפי

מצוה שקיבלו עליהן בשמחה כמו מילה הגבורה שומעה",

כו' עדיין עושין אותה בשמחה" — ווייל און אַ ברית אויף „כל הימים אשר

היות אַז מצות מילה נעמט דורך גשמיות אתם חיים על האדמה" — ע"ד „ברית

הגוף, באַווייזט עס אַז דאָס נעמט דורך עולם". ויש לומר — אויך באופן פון אַ

אינגאַנצן, ביז אַז דאָס איז אַ „ברית פעולה ועשי' נמשכת, אַז דער „ליראה

עולם", דעריבער, בשעת מ'האָט מקבל את ה' אלקיכם ושמרו לעשות את כל

געווען די מצוה בשמחה „עדיין עושין דברי התורה הזאת גו'" ווערט נתחדש

אותה בשמחה" — באופן נצחי לעולם. בכל רגע ורגע מחדש. ע"ד ווי דער

מצות מילה איז אַ מצוה נמשכת בכל

מצות הקהל איז ענינה — „למען ישמעו ולמען ילמדו ויראו את ה' אלקיכם ושמרו לעשות את כל דברי התורה הזאת גו'", ד. ה. אין אַנדערע ווערטער צו פאַרשטאַרקן דעם ברית רגע.

און דאָס איז שייך צו „האנשים והנשים והטף" — ווייל מצות מילה איז געגעבן געוואָרן צו אַלע אידן, „לזרעך אחריך", אנשים וטף, און אויך נשים — כמאן דמהילא דמיא.

ולהוסיף:

בזכות פון ברית מילה וואָס איז געגעבן געוואָרן לאברהם (כמסופר בסוף50ח. לויט דאָס אויבנערקלערטע — ס'פּאָסט פאַר חסידים, באווייזן אויך וועט מען פאַרשטיין ווי פרשת מילה בגופם דעם רגש שבלב; דאָס קומט (בפרשתנו) „גיט אַרויס" דעם תוכן אַראָפּ אין „בשרכם" — קומען פּראַווען העבודה פון די תקופה חדשה וואָס „הקהל" במקום זה. ויש להאריך בזה. הויבט זיך איצטער אָן (נאָך ז' חשון) פון וד"ל. ואכ"מ].

סאן די עבודה פון שמחה והקהל במשךדאָס איז אַלץ אין חודש תשרי, און ביז

ז' חשון ווען מ'איז נאָך מרגיש „כאילו במשך חודש תשרי, ה"מרובה . . עסוקים בעניני הרגל"; משא"כ נאך ז' במועדות"^סו, און „הוא משובע בכל, חשון הויבט זיך אַן אַ נייע תקופה אין גתות בתוכו ברכות בתוכו כו'"^סז — דער עבודה מתוך שמחה און די עבודה

פון הקהל, וואָרום דעמולט האָט מען

שוין ניט בגלוי די כחות פון חודש תשרי

און מ'שטייט שוין דעמולט ניט אַלע צו־

זאַמען, ואדרבה — יעדערער איז גע^סג סור יו"ד סי' רס. וראה ב"" וב"ח שם. וראה פאָרן למקומו, „כל יחיד ויחיד איש תחת

גפנו ותחת תאנתו מפוזרין"^סח לקיים וראה יס"ש חכ"ה ע'^ס ואייר (בבאור שליחותו בעולם, און אַנדערע הויבן אַן א אא אאר ממז א אז א ע אמת וא מר אר שבהברית כללי דמצות מילה נכלל גם ברית בין צו שמחה אמיתית).

א א ממ ממ ואר א מזאר ט ז אאממ^סו ראה ב"י או"ח סתצ"ב (ד"ה ומ"ש). שו"ע

אדה"ז או"ח שם ס"ב. הוספה לשו"ע אדה"ז (להר"נ

68) ברכה לג, כח ובפרש"י. נת' בשיחות ליל ג'^סז ויק"ר פכ"ס, ח. וראה לעיל ע' 9.

51היפך השמחה און היפך פון הקהל, זאָל און דורך דעם איז מען מער זיכער אז

מען דאָרט אַריינברענגען שמחה און די התקשרות מיט דעם אויבערשטן

הקהל — אחדות צווישן אידן, דורך נעמט דורך אינגאַנצן, און דערפאר איז

דעם וואָס מ'קלייבט זיך צוזאַמען מזמן דוקא דורך דעם ווערט אַ איד אַ „תמים"

לזמן, און מ'פּראַוועט צוזאַמען אַ שמחה — תמים אין אַלע זיינע ענינים, אויך אין

של מצוה, אַ שמחת משפחה וכו', און פון די ענינים וואָס ער האָט געטאָן במשך

דער אחדות ושמחה מזמן לזמן — איז מען ממשיך אחדות ישראל און שמחה אויך ווען מ'קערט זיך אום יעדערער לביתו, און אויך אין ביתו — מאַכט מען מזמן לזמן אַ „הקהל" פון כל בני המשפחה, און מתוך שמחה, ועד"ז במקום עבודתו — מאַכט מען מזמן לזמן אַ „הקהל" ומתוך שמחה, וואָס ווערט דערנאָך נמשך אויך ווען יעדערער געפינט זיך פאַר זיך אַליין.

און אויף דעם האָט מען דעם לימוד און נתינת כח אויך פון פרשת מילה וואָס מ'האָט היינט געלייענט (למחרת ז' חשון — ווען מ'האַלט ביי אריינגיין אין דער עבודה בעולם) — אַז אדרבה: די העכסטע עבודה איז אויפסאַן אין „בריתי בבשרכס", בגשמיות הגוף שלו — דאָס איז נאָך העכער פאַר עבודות ברוחניות אַליין, וואָס במובן הרחב איז „בשרכם" כולל אויך ווען מ'געפינט זיך אין גשמיות העולם (— בערך צו דעם מצב בחודש תשרי), חודש תשרי,

און דער אויבערשטער איז מבסיח אַז דאָס ווערט אַ „ברית עולם", באופן נצחי, און דערצו — אַז דאָס ווערט נתחדש בכל רגע.

79) תניא רפל"ז.

78) יל"ש תהלים רמז תשב. שו"ע אדה"ז^פ ירמי' לא, יז.

מהדורא קמא ס"ד ס"א. שם ס"ו ס"א.

53ש"פ לך לך, ח' מר־חשון

(ווי מ'וועט באַלד לייענען בתפלת אַז אַ איד צו ניין און ניינציק יאָר איז מנחה) צו יעדער איד און אַלע אידן, מחליט אַז ער דאַרף זיך מל זיין, איז ער בדוגמא ווי ס'איז געווען ביי אברהם ווערט אַז דער אויבערשטער זאָל זיך

באַווייזן צו אים,

כידוע דער סיפור^יב וועגן דעם רבי'ןאון דעמולט (ווען עס וועט זיין „וירא" (מהורש"ב) נ"ע ווען ער איז געווען אַ צו יעדער איד) וועס מען ניט דאַרפן קינד פון פיר אָדער פינף יאָר, אַז ער איז וויינען פאַרוואָס דער אויבערשטער באַאַריין צו זיין זיידן אדמו"ר הצ"צ בשבת ווייזט זיך ניט צו אים, וואָרום עס וועט פ' וירא און האָט זיך פאַנאַנדער־ זיין ונגלה כבוד ה' וראו כל בשר יחדיו געוויינט, זאָגנדיק: פאַרוואָס האָט זיך כי פי ה' דיבר"^יא — די עיני בשר, ביז דער אויבערשטער באוויזן צו אברהם „בשרכם" וועט זען אלקות, ולא יכנף אבינו און צו אונז (אים) באַווייזט ער זיך עוד מוריך והיו עיניך רואות את ניט? האָט אים דער צ"צ געענטפערט: מוריך^כד — במהרה בימינו ממש.

82) שיחת ש"פ וירא, כ"ף מרחשון תרצ"ג. —

נעתקה בקיצור ב"היום יום" ט' חשון (נת' בלקו"ש^פג ישעי' מ, ה.

84) שם ל, כ. וראה תניא פל"ו (מו, א).54א. אודות שבעה במר־חשון — ערב ענינו של חג הסוכות הו"ע השמחה7. אמר אבר ע רא מאר מ רח ר מגם ר מ"ח. שטרח בערב שבת יאכל בשבת" — אדמו"ר שמועדי חודש תשרי') הם איתא במשנה) „שואלין את הגשמים . . מועדים כלליים על כל השנה כולה (כל אאא אא ד א מא אא אמ אא א א ישוב היותר רחוק מירושלים, ולא שמחה על ובכל השנה כולה.

יעצרנו הגשם^ד).

ובהדגשה יתירה בשנה זו — שנת כלומר, שבעה במרחשון הוא סיום תשמח^י.

וגמר העלי' לרגל בחג הסוכות^ה, לאחרי

שגם „האחרון שבישראל" חזר לביתו, וענין נוסף בחג הסוכות דשנה זו —

מצות הקהל — „מקץ שבע שנים במועד

שנת השמיטה בחג הסוכות בבוא כל ראוח ר " מר זר מר אזר בר מררא ת רה ערת נ הסוכות, על מנת שיפעול, להמשיך

התוצאות במשך כל השנה כולה.

55השנה כולה — „שנת הקהל", היינו, שהם בחי' עשי' גשמית ממש"^טז, והרי,

שכל השנה כולה נקראת ע"ש קיום עיקר הפעולה דעשיית דירה לו ית'

מצות הקהל בחג הסוכות^יב, שלכן, בתחתונים מתחילה בשבעה במר־חשון,

במשך כל השנה כולה צ"ל השתדלות לאחרי ש"אחרון שבישראל" מגיע לביתו

מיוחדת ע"י כאו"א, האנשים והנשים לנהר פרת, „תחת גפנו ותחת תאנתו',

והטף, לעסוק בענין ד הקהל את העם כדי לפעול בחלקו בעולם, לעשות לו ית'

האנשים והנשים והטף גו' ליראה את ה' דירה בתחתונים^יז.

אלקיכם", כמדובר בארוכה במשך ועד"ז בנוגע ל"הקהל" — שיש עילוי

התקופה האחרונה.

דוקא.

וטעם הדבר — מכיון שמצות מילה^כג ל"ש ר" ויקהל. שו"ע אדה"ז או"ח הל' היא באופן ד"בריתי בבשרכם לברית שבת סר"צ ס"ג.

24) מכילתא ופרש"י יתרו כ, ס. סושו"ע

29) נדרים לב, סע"א. וראה ב"ר פ"ל, ח. וש"נ.

30) תולדות כו, ה.

26) ויתירה מזה — „המענג את השבת" (שבת^לא נדרים שם. וראה ראב"ד הל' ע"ז פ"א ה"ג. קיח, סע"א), היינו, שישראל מוסיפים על התענוג^לב יב, ט.

33) פרשתנו יז, א.

34) פרש"י עה"פ. וראה נדרים לא, ב. ב'ר

פרשתנו פמ"ו, ד. רמב"ם הל' מילה פ"ג ה"ח.

15לכל שאר עניני העבודה דאברהם אבינו שעיקר פעולת המצוות צ"ל בגשמיות

דוקא, ולכן, גם כשישנה מצוות אמונה,

ומזה מובן גודל ההכרח והתועלת אהבה ויראה כו', הרי זה נחשב „ערום

בעבודה בגשמיות דוקא — ענין הכי בלא מצוה" — ביחס לעיקר פעולת

עיקרי, שכן, לאחרי השלימות דעבודתו המצוות, שהוא בגשמיות דוקא.

של אברהם אבינו ברוחניות, הי' עדיין וזוהי המעלה המיוחדת ד"מילה

חסר הענין העיקרי — „התהלך לפני שבבשרכם" — שגם בזמן שאיאפשר

והי' תמים", שנעשה ע"י „בריתי לקיים מצוה בגשמיות כפשוטה, כגון,

כשנכנס למרחץ, ישנו הענין ד"בריתי

וגדולה מזו מצינו — שגם לאחרי בבשרכם לברית עולם", היינו, שהברית

מ"ת, שאז נתחדשה המשכת הקדושה עם הקב"ה היא בגילוי בבשר הגשמי,

בגשמיות (לא רק במצות מילה, אלא גם) ובקיום נצחי, „לברית עולם"^מ.

בכל המצוות, מ"מ, ישנו עילוי מיוחד זאת ועוד: ישנם כו"כ מצוות שקיומן

במצות מילה, „בריתי בבשרכם לברית הוא באופן חד־פעמי, ואילו במצות מילה

— ישנו קיום הציווי „והיתה בריתי

איתא בגמרא^לו: „בשעה שנכנס דוד בבשרכם" (להיות מהול^מא) בכל רגע

לבית המרחץ וראה עצמו עומד ערום, ורגע, ולכן, „כיון שנזכר (דוד) במילה

אמר, אוי לי שאעמוד ערום בלא מצוה, שבבשרו נתיישבה דעתו' (שאינו „ערום

וכיון שנזכר במילה שבבשרו, נתיישבה בלא מצוה"), מכיון שברגע זה ממש

מקיים את המצוה ד"והיתה בריתי

ולכאורה אינו מובן:

הרי גם בהיותו במרחץ הי' אצלו בודאי ובשלימות ענין האמונה, אהבת ה' ויראתו וכו'^לז, המצוות ש"חיובן תמידי לא יפסק מעל האדם אפילו לרגע בכל ימיו"^לח, ומדוע „אמר, אוי לי שאעמוד בבשרכם".58עבודה ברוחניות לעבודה בגשמיות, לפני המילה, והפסוק^נא „ישמח אביך ולכן, המעלה דשבעה במר־חשון גדולה ואמך ותגל יולדתך" לאחרי המילה, ביותר — שבו מתחילה עיקר העבודה ו"עושין משתה"^נב, סעודת מצוה^נא. בגשמיות דוקא, אשר, על ידה נשלמת

תכלית הכוונה דכל ההשתלשלות כו' — ז. הענין ד"הקהל":

לעשות לו ית' דירה בתחתונים, ב"עוה"ז מצות מילה^נד — מלבד היותה מצוה הגשמי והחומרי . . שאין תחתון למטה פרטית (א' מתרי"ג מצוות התורה), ה"ה

גם ענין כללי — „ברית" בין ישראל

והקב"ה^נה, „זאת בריתי . . ביני וביניכם",

שנעשה בכלל ישראל^נו, ובלשון הרמב"ם ע"פ האמור לעיל אודות גודל העילוי

דמצות מילה, „והיתה בריתי בבשרכם

לברית עולם", הרי, מובן וגם פשוט עד

כמה גדולה השמחה במצות מילה, —

שהרי, כל יהודי שנכנס „בבריתו של^מח אמירה חידה שקדמה לשאר אפירות, והיא אברהם אבינו", נעשה אצלו הענין מילה, שישראל עושיז וששים עלי', דכל שאר מצוות

אינן מוכיחות כל שעה, כנון תפילין ומזוזה וציצית, ומורש הדבר בתושבע"פ („פירשה" מרה) מרד מהתם ר, ד אמרן מב"תח. דתושב"כ^מד) — „כל^מה מצוה שקיבלו בדוד שראה עצמו בבית המרחז כו' כיון שנזכר עליהם בשמחה, כגון מילה^מו, דכתיב^מז במילה נתיישבה דעתו' (פרש"י שבת שם), כנ"ל

49) ולכן, גם השמחה היא שמחה רכה —

בדוגמת מציאת „שלל רב".

42) תניא רפל"ו. ועי"ז נעשה עלי' גם בכל^נ ותוספת החידוש שבדבר — שאף שישנו העולמות העליונים — „עד"מ כשצריכים להגבי' הענין דצערא דינוקא" (כתובות ח, א), ועד שי"א איזה דבר מן הארז כו' צריכים לאחוז בחלקים (אבודרהם כרכות שער ג. הנהמ" מילה פ"ג ה"נ) התחתוניס שבו דוקא כו' ואז ממילא יוגבהו גם שמסעם זה אין מברכין שהחיינו במצות מילה — העליוניס הימנו" (תו"א בראשית ד, א).

43) להעיר מ"היום יום" (ג' מר־חשון): השבוע^נא משלי כג, כה.

שיש בו שמחה אמיתית הוא — השבוע דפ' לך לך,^נב פרש" שבת שם. וראה פרדר"א פכ"ס — שכל יום „חים" עם אברהם אבינו.

53) סושו"ע יו"ד סרס"ה סי"ב וברמ"א שם.

54) בהבא לקמן — ראה לקו"ש השבועי ס".^מו ראה גם מגילה טז, ב: „ששון זו מילה, וכן^נה ובפרטיות יותר: (א) ברית על קיום התומ"צ,

(ב) ברית על הקשר דישראל עם הקב"ה מצד עצם^מז תהלים קיט, קסב. ובפרש"י: „ורבותינו מהותם (נתבאר בלקררש שם. וש"נ).

דרשוהו על המילה, שהי' דוד בבית המרחז כו' כיון^נו שלכן, „קונם שאני נהנה לערלים מותר שנסתכל במילה שמח ואמר בצאחו שש אנכי על בערלי ישראל וכו' שאיז הערלה קרוי' אלא לשם

הגוים כו'" — נדרים לא, ב (במשנה).

59באופן של „כריתת ברית", „בריתו של בשלימות עוד יותר^* .

אברהם אבינו", „ברית עולם".

וזהו גם התוכן ד"הקהל" — „הקהל את העם האנשים והנשים והטף וגרך^נט גו' ליראה את ה' אלקיכם כל הימים", „להכין לבם ולהקשיב אזנם לשמוע באימה ויראה וגילה ברעדה כיום שניתנה בו בסיני . . כאילו עתה נצטווה בה ומפי הגבורה שומעה"^ס, ע"ד ובדוגמת הכריתת ברית על כללות התומ"צ במת־תורה („הברית אשר כרת אתם בחורב"^סא).

הקשר והשייכות לענין המילה.

75) וכמש"נ „דע את אלקי אביך ועבדהו בלב

שלם" (דה"א כח, ט. וראה (תניא) קו"א קנו, ב).^עב וגודל החידוש שבדבר — שהרי, בהתחלת^עו להעיר ממ"ש בהפסרה דס' לך לך — וקווי הפרשה (יב, ו) נאמר .והכנעני אז בארץ", „הי' הולך שה' יחליפו כח" (ישעי' מ, לא), וידוע הפירוש — ע"ד וכובש את ארץ ישראל מזרעו של שם, שבחלקו של הדרוש — שלאחרי שעבר עבודתו בכל כחו שם נפלה כשחלק נח את הארץ לבניו, שנאמר (יד, והתעייף כו', אזי, יחליפו כח", שמחליפים כחו בכחו יח) ומלכי צוק מלך שלם" (פרש"י עה"פ), ובאותו של הקב"ה (נוסף לכך שמידי יום ביומו נעשה כברי' פרק זמן הבטיח הקב"ה לאברהם „לזרעך אתן את חדשה . . שהאדם מפקיד נשמתו עיסה והקב"ה הארץ הזאת" (יב, ז), „עתיד אני להחזירה לבניך מחזיר לו חדשה ורגועה" (שו"ע אדה"ז או"ח רס"ד. שהם מזרעו של שם", ולא עוד, אלא, שהבסיח לוסמ"ו ס"^א), שאז, יכול להוסיף בעבודתו באופן נעלה הארץ דכל עשר אומות, ובזה גופא מתחיל (לא עוד יותר.

בארץ כנען, אלא) את הקיני וגו'" (ג' האומות^עז כשם שמצות מילה — מ"המצוות שקיבלו שירשו לעתיד לבוא) — „לכתחילה אריבער". עליהם בשמחה" — היא בגשמיות דוקא, „בריתי

בבשרכם לברית עולם", כנ"ל בארוכה.

61במקום קדוש, מקדש מעט: בית־כנסת ותומכי', יושבי ארץ הקודש, לארץ

ובית־מדרש^עח, ובמעמד הציבור, „ברוב עם הדרת מלך""), ובפשטות — לא רק הדיבור אודות ענין השמחה, גם לא רק שירה, ומחיאת כפים כו', אלא (גם) ריקוד ברגלים, ובאופן שהרגלים מנשאים את כל הגוף, עד ל"נשא את ראש"^פ.

ובודאי יפרסמו את הדברים האמורים — ע"ד ענין השמחה, וע"ד הענין ד"הקהל" — בכל מקום ומקום.

ויה"ר שעי"ז נזכה בקרוב ממש לזמן שבו תהי' השמחה בשלימותה — „שמחת עולם על ראשם"^פא, ו"הקהל" בשלימותו — „קהל גדול ישובו הנה"832), ע"י ההכנה דההוספה בשמחה ובהקהל ברגעי הגלות האחרונים.

*