Addenda - sichos and letters 8

313יתרו

ב"ה, יום ד' לסדר ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש, ה'תש"ל

. . . די עשרת הדברות, אין וועלכע עס זיינען איינגעוואָרצלט די גאַנצע תרי"ג מצוות פון דער תורה, הויבן זיך אָן מיט מצוות שבין אדם למקום און ענדיגען זיך מיט מצוות שבין אדם לחברו. דאָס אונטערשטרייכט, אַז אפילו די סאַמע עלעמענטאַרסטע באַגריפן פון מאָראַל און עטיק קענען האָבן אַ ווערט און אַ קיום נאָר דאַן, ווען זיי זיינען באַגרינדעט אויף אנכי ה' אלקיך און לא יהי' לך אלקים אחרים.

דער גאַנג פון דער אַלגעמיינער געשיכטע פון דער מענטשהייט האָט כסדר באַוויזן, אַז מענטשן און פעלקער קענען ניט פּראָגרעסירן ווען די געזעצן פון מאָראַל און עטיק זיינען ניט באַגרינדעט אויף דעם יסוד פון אמונה אין בורא עולם, נאָר אויף דעם מענטשלעכן שכל אַליין, און קענען דעריבער געענדערט און צוגעפּאַסט ווערן צו די אומגעצוימטע נייגונגען פון דער צייט. דער מצב פון דער היינטיגער וועלט איז דער בעסטער באַווייז אויף דעם.

אין אידישן לעבן, בפרט, קען ניט זיין אַן אָפּגעזונדערטקייט צווישן די מצוות פון בין אדם לחברו און די מצוות פון בין אדם למקום. די אחדות פון דער אידישער אמונה אין ה' אחד, און די אחדות פון אידישן פאָלק, גוי אחד בארץ, דאַרף דורכדרינגען יעדן אידן אין אַלע פרטים פון טאָגטעגלעכן לעבן, אַזוי אַז עס ווערט געשאַפן אַ האַרמאָנישע אייניקייט צווישן די מאַטעריעלע און גייסטיגע ענינים אין דער טאָ־טעגלעכער הנהגה, וואו רוחניות און קדושה איז דער הערשנדער און דעצידירנדער פאַקטאָר.

און אַזוי ווי די דערציאונג פון אַ קינד אין דעם געביט פון בין אדם לחברו — צו האָבן גוטע באַציאונגען צו זיינע חברים, כבוד פאַר עלטערן און עלטערע, אד"ג — מוז זיך אָנהויבן פון קינדווייז אָן, וואָס אין דעם זיינען דאָך אַלע מודה, אַזוי מוז מען אַ אידיש קינד דערציען אין גייסט פון תורה און מצוות פון קינדווייז אָן, וואָס דאַן איז דאָס אַן אמת'ער און גאַנצער חינוך, אַ תורה חינוך, אין איינקלאַנג מיט דער אָנווייזונג פון החכם מכל אדם; חנוך לנער על פי דרכו, גם כי יזקין לא יסור ממנה — „דערצי דעם אינגל אויף זיין וועג, אפילו ווען ער וועט אַלט ווערן, וועט ער זיך ניט אָפּקערן דערפון" (משלי כב, ו) . . .314ב"ה יום ה' לסדר כל אשר דבר ה' נעשה, תשכ"ד.

ברוקלין, נ. י.

. . . וכיון שההמשך יהי' ביום שבת־קדש פ' יתרו הבע"ל אשר נקודתה היא מתן תורתנו, תורת חיים, וההמשך לאחר זה בהתחלת פ' ואלה המשפטים,

וידועים דברי רבנו הזקן בעל התניא (פוסק בנסתר דתורה) והשלחן ערוך (פוסק בנגלה דתורה) אשר על בני ישראל ללמד מפרשת השבוע הוראות בעניני השבוע,

יהי רצון אשר תמיד יהי' לנגד עיניך אחד מעקרי הלימודים מפרשיות האמורות, הוא;

כי לי בני ישראל עבדים — אומר הקב"ה — ולא עבדים לעבדים, שלכן אסור לאיש הישראלי לומר אהבתי כו', אשר נרמזו בזה כל עניני עולם הזה, שלא להיות מאלו אשר מפני תאוותם לעניני העולם נעשים עבדים ומשועבדים להיצר ועניניו,

אלא לזכור תמיד אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים, להיות בן חורין אמתי, וכהוראת חכמינו ז"ל: אין לך בן חורין אלא מי שעוסק ב(תלמוד) תורה, שהלימוד מביא לידי מעשה — קיום המצוות . . . ב"ה, טו"ב בשבט, ה'תשכ"ה

. . . די תורה הקדושה, וואָס איז אַ נצחיות'דיגע, אַנטהאַלט אָנווייזונגען אין צוזאַמענהאַנג מיט אַלע געשעענישן, אין אַלע צייטן; ספּעציעל אַ געשעעניש וואָס איז דירעקט פאַרבונדן מיט תורה . .

די פייערונג קומט הי־יאָר פאַר אין דעם טאָג ווען מען הויבט אָן צו לייענען די פרשה משפטים („געזעצן"), וועלכע הויבט זיך אָן מיט די געזעצן פון בין אדם לחבירו, צווישן מענטש און מענטש. אָבער די פרשה משפטים קומט באַלד נאָך פרשת יתרו, די סדרה פון מתן־תורה, מיט די עשרת הדברות, וועלכע הויבן זיך אָן מיט אנכי ה' אלקיך; און די סדרה ענדיגט זיך מיט אַן ענין פון מזבח, וואָס האָט צו טאָן מיט בין אדם למקום — אין די ראַמען פון פליכטן פון מענטש צו ג־ט. און ווי אונזערע חכמים זכרונם לברכה באַמערקן אויף דעם: „דערפאַר קומט די פרשה פון דינים באַלד נאָך דער פרשה פון מזבח, כדי צו ווייזן אַז די סנהדרין דאַרפן זיין נאָענט צום מקדש (מזבח)".

315אין דאָס אויבנדערמאָנטע ווערט אונטערשטראָכן, אין פאַרשידענע און טיפזיניגע אופנים, דער גרוט־געדאַנק, אַז —

ווען עס קומט צו דער פראַגע פון איינשטעלן גוטע און

יושר'דיגע באַציאונגען צווישן מענטש און מענטש און צווישן פאָלק

און פאָלק, איז ווייט ניט גענוג צו פאַרלאָזן זיך אויף „איינגעבאָרענע"

געפילן פון יושר און גערעכטיקייט ; ווי די ביטערע דערפאַרונג

האָט דאָס ליידער אָפט באַשטעטיגט.

בלויז דאַן קען עטיק און יושר האָבן אַ קיום אין טאָג־

טעגלעכן צוזאַמענלעבן פון מענטשן און פעלקער — אויב די עטישע

און מאָראַלישע געזעצן שטיצן זיך אויף איבער־מענטשלעכע יסודות,

מענטשן.

ווייל בלויז דער באַשעפער אַליין ווייס גרינטלעך די מענטש־

לעכע נאַטור, מיט אַלע אירע שוואַכקייטן ; דעריבער האָט בלויז

דער באַשעפער געקענט שאַפן די אמת'ע און דויערהאַפטע עטישע

און מאָראַלישע געזעצן פאַר דער מענטשהייט, פאַר דעם יחיד ווי

פאַר דעם כלל; און די דאזיגע ג־טלעכע געזעצן זיינען פאַרפליכטענד

אויף אַלעמען אַן אויסנאַם, אומעטום און אין אַלע צייטן.

אין ליכט פון דאָס אויבנגעזאָגטע, קען מען בעסער אָפּשאַצן די לעבנסנויטווענדיקייט פון ישיבות בכלל, און ליובאַוויטשער ישיבות בפרט.

פאַרביי איז די צייט, ווען מען האָט געמיינט, אַז צו פאַרטיפן זיך אין גמרא, מוסר, און חסידות איז אַ נויטווענדיקייט פאַר אַ רב, אַ שוחט, אד"ג, אָבער דער דורכשניטלעכער איד, דער „בעל־הבית", דאַרף דאָס ניט האָבן. אין דער איצטיגער צייט, און איצטיגער סביבה, איז געוואָרן גאַנץ קלאָר, אַז צו פאַרטיפן זיך אין תורה און אָנזאַפּן זיך מיט דער יראת־שמיםאַטמאָספערע פון דער ישיבה איז אַ לעבנסנויטווענדיקייט פאַר יעדן אידן, אויב מען וויל זיין אַ גאַנצער איד, גאַנץ אין בין אדם למקום און אין בין אדם לחברו, און קענען דערפילן אין דער פולסטער מאָס די נשמה־שליחות וואָס די השגחה עליונה האָט אויף יעדן איינעם אַרויפגעלעגט . . .316ב"ה, י"ד מנ"א תשי"ט

. . . במענה למכתבו מיום 89, מלא שאלות וקושיות.

ותקותי שלמותר לבארו, שבכלל לא זו הדרך לבא לאיזה הישג שיהי' ע"י התחלה בקושיות וכמה וכמה בבת אחת. באם רוצים להבין איזה שיטה, ועאכו"כ השקפת עולם, השקפה מקיפה את כל החיים, צריכים לבטל כל הנחה מוקדמת וכש"כ שצריך לבטל ההחלטה „מוכרח אני למצוא גרעון וחסרון ומה טוב כמה חסרונות וכמה קושיות". ואף שאמרו חז"ל לא הביישן למד, מוכרחני לאמר, שסגנון מכתבו הוא לא שאלה בעלמא, אלא כמ"ש לעיל — קושיות ואפשר עוד יותר מזה.

למרות מה שכתבתי — כיון שדן הנני לכף זכות, שסו"ס כונתו רצוי־ה אלא שמי שהוא לא השפיע עליו להעמידו על אופן לימוד שיטה והשקפת עולם, ולא הוא האשם בגישה שבמכתבו וכו' הנני במענה על שאלותיו עכ"פ בקיצור, כי מטבע שאלות אלו, שהמענה עליהם מובן יותר כשנפגשים פא"פ ובודאי שכמה מאנ"ש ומהישיבה בה הוא נמצא, היו עונים את הבא להלן על שאלותיו האמורות, ובדבור שבע"פ הרי אפשר — האריכות יותר וביאור יותר בנקודה שהשומע מתעכב עלי' ביחוד, והרי במכתב לא תמיד אפשר להבחין מה אינו מובן ביותר, ומהו מהיכי תיתי.

א) האפשרי להוכיח שהתורה ניתנה מסיני ע"י הקב"ה, ההוכחה בזה מבוארה כבר בכמה ממכתביי *), ולא עוד אלא גם בספרי גדולי ישראל שנדפסו מכו"כ זמן, והבאת דוגמא מחייו הוא בפועל, ברוב המכריע של כל ענינים, כוונתי; כשעושה פעולה אפי' כזו הדורשת ממנו בזבוז מרץ או נתינת ממון וכו', אינו דורש מעצמו לבחון מקודם במאה אחוז, שבודאי תקוימנה התוצאות דבזבוז זה, אלא שנסמך בזה על אחרים, ודוגמא פשוטה, כשקונה כרטיס לנסוע למקום שהוא, אינו ניגש מתחלה להמכונה ולהרכבת לבדוק אותה, ללמוד החכמה שבזה, שיהי' בטוח שיכול לנסוע בכרטיס שלו ויגיע למחוז חפצו, וכן הוא לא רק בענינים ששכר ההשקעה בא תיכף ויוכל להוכח בזה לאחרי שעה קלה, אלא אפי' בהנוגע לענינים שהתוצאות תבואנה לאחרי כו"כ שנים; כשיבקר א"ע יווכח, שסומך הוא לא על ידיעת עצמו, אלא על מה שמסרו אנשים נאמנים, ובלבד שלא יהיו אנשים אלו חשודים לשקר ושלא יהיו מעונינים להוליכו שולל וככל שיגדל מספר אלו המעידים על נכונות הענין, תגדל אצלו ההחלטה שיש לסמוך עליהם, ועוד יותר, שאפילו בענינים שהם שאלת החיים והמות, ולדוגמא נתוח רציני, ר"ל, סומכין על המנתח, באם יש בידו תעודה שגמר לימודו אצל מנתח מומחה לפני עשר ועשרים שנה ומעידה שרופא טוב הוא, ומה טוב באם באים עוד עדים ומעידים, שהוא טיפל בהם והצליח, ובבטחה על העדות האמורה מרשים לבן־אדם לעשות נתוח הכי רציני, אף שאחד הוא ובן תמורה, וגם הוא בעצמו אומר שעלול לטעות או להכשל בנתוח, אף שכ"פ הצליח בנתוחים כגון אלו, וכל היסוד בזה הוא שסומך על עדות של אנשים אחרים, אלא שבענינים רציניים אין מסתפק317בעדותו של איש אחד או שנים או שלשה, כ"א דורש וחוקר לעדותן של הרבה אנשים. ועוד רווחה יותר הנהגה האמורה, שכל הענינים הקשורים במה שקרה בדורות שלפנים, שבזה הרי אי אפשר להבחין עתה האם כן הוא, בכל זה אין איש נורמלי שיהי' ספק אצלו בדברי בני אדם, של ג' וד' חוקרים היסטוריים ואפי' באם בפרטים סותרים אחד לחבירו, מכריע דעת הרוב ובפרט אם הרוב הוא הכי גדול — אחד לגבי עשרה מאה ואלף, שאז עדות זו מתקבלת לאמת מוחלטת.

אחרי הקדמה זו; הענין שהתורה ניתנה בסיני ע"י הקב"ה, אינה סברא שנתחדשה בתקופתנו זו שהרי שמענו אותה מאבותינו ואבותנו מאבותיהם הם, וכן עולה מסורה וסיפור זה מדור לדור (ובכל דור נמסר הספור בנוסח מדוייק — ע"י מאות אלפים אנשים מחוגים שונים אחד מהשני בתכלית, ובכ"ז בנוסח שוה ומהזמן דמתן תורה לא הי' אף פעם שהמסורה נשתנתה ואפי' מאו"ה) ועד להדור בניהם של אלו בנ"י שנכנסו לארץ עם יהושע, שהם שמעו מאבותיהם יוצאי מצרים, שהם עצמם עמדו בהר סיני ושמעו הקול יוצא אנכי הוי' אלקיך.

מובן וגם פשוט שבאם הי' לפתע פתאם מתחדשת שמועה האמורה באחד הדורות שבנתיים, הרי אי אפשר שמאות אלפים יתדברו ביניהם להפיץ שמועה, שהי' הענין דמתן תורה ובודאי הי' אחד אומר לחברו, מה זה חדשה בארץ, שלא שמענוה מעולם. כשיתבונן בכל האמור יוכל להרחיב כיוון מחשבה זו יותר וכנ"ל תקיפה היא יותר וביותר לגבי כל הענינים שסומך בהם על השמועה במה שקרה לפני עשר ועשרים שנה.

ב) אין מקום להקשות על האמור, שהרי גם הנוצרים והמושלמים מונים כמה מליונים נפש — כי כנ"ל חילוק יסודי בזה שמסורת הנוצרים מצטמצמת סו"ס — לאיש אחד (השליח שאול) או לכל היותר לעשר או לשנים עשר השלוחים, שהם אמרו ששמעו ממי שהוא נוסח פלוני, אבל להם עצמם לא נתגלתה „נבואה" זו וכו' ז.א. שמצטמצמת המסורה לאיש אחד בו"ד — העלול לטעות ולשגיאות בשוגג או במזיד ועד"ז הוא גם בהמושלמים שהתחלת אמונתם היא, שכאשר חזר מוחמד מן המדבר, סיפר ששרתה עליו „נבואה" וכו' וכו'.

ג) האם אפשרי לאינם יהודים להשיג ולעלות לדרגות נעלות, ידוע הפסק דין ברמב"ם (הלכות מלכים פרק ח' הל' יא) אשר חסידי אומות העולם יש להם חלק לעוה"ב.

ד) אינו יכול לבאר לעצמו, שלאינם יהודים אין כל אותן האפשרויות שישנן לבנ"י, כמה ביאורים בדבר, והביאור העיקרי הוא, שאין אתנו יודע דרכי הבורא וטעמיו ומעשיו באופן מסוים, ועל דרך האברים השונים בעולם קטן הוא האדם, הרי אי אפשר שהרגל תגיע להבנת השכל שישנה במוח, וא"א להמוח שיהי' בו ההרגש שישנו בלב. במלים אחרות; כל אבר בעולם קטן יש לו תפקיד מיוחד, ובזה אברים זכים יותר ואחרים חומריים יותר,318וענינו של כל אחד למלאות תפקידו הוא ולא התפקיד של האבר השני וכשממלא תפקידו הוא הרי זוהי השלימות ותכלית שלו, וע"ד האמור הוא בהנוגע לעולם גדול, שגם אנחנו חלק ממנו, שהדומם יש לו תפקידו הוא כו' עד למין המדבר, שכל סוג ממנו יש לו תפקידו וכביאור הזהר (ח"ג רכ"א, ב) שישראל באומות הם כלב בגוף הרי א"א להיד ולהרגל להגיע לאותו ההרגש שבלב, שהיד ענינה לכתוב ולהניע והרגל להלוך וכו' וכמו שאין מקשה למה זה אי אפשר לרגל להיות כותבת ואפילו הלב אי אפשר להשיג השגת והבנת השכל, עד"ז אין מקום לקושיתו האמורה.

ה) בהאמור לעיל מענה ג"כ לשאלתו; חסידי או"ה ופושעי ישראל מי הוא הטוב יותר. שהמענה תלוי בכוונתו, האם במובן הנמצא בהם בכח או מה שישנו בפועל, ובדוגמת לב ומוח, שאינם ממלאים תפקידם, במלות רגילות, לב ומוח חולה ר"ל, ורגל בריא למי מעלה על חברו.

ו) ע"פ המקובל והמסור נמצאים אנו בשנת ה'תשי"ט מבריאת העולם, ואיך זה יתאים ל"ספירת המדעים".

המענה בקיצור ע"ז^* ; כל המדעים אפי' אלו שכביכול נקראים מדעים מדוייקים, מיוסדים הם על הנחות שאין עליהם כל יסוד, כ"א הסכם בלבד, במדה הכי גדולה, כן הוא בהנוגע לענין המדע, דחקירת דברי ימי התפתחות האדמה, ומההנחות בו; באם נסכים שחוקי הטבע לא נשתנו כלל וכלל וכמו שהם עתה בשנת תשי"ט כן היו כל זמן המצאם בעולם, בלי שום שינוי, באם נסכים שלחץ האויר וגודל החום וכמות הרדיום ועוד כמה מאות ואלפים ענינים בארץ היו לפ"ע כמו שהם עתה, ועוד ועוד כמה הסכמות שאין עליהם כל ראיה והעיקר בהם נניח שבריאת העולם א"א שתהיה באופן מסודר ומפותח כ"א דווקא בבריאת כמה אטומים שלאחרי הבריאה צריכים להתאחד אחד לשני, וחבור זה אפשרי רק באופן וקצב דעתה שלא נשתנו כלל וכלל ואפי' כשהעולם הי' תוהו ובוהו, אזי דרוש מספר שנים כך וכך — עד שיצא העולם מגדר תוהו ועד שיעשה חי ומדבר וכו', ובאם בטל אפי' חלק מההנחות האמורות, אזי בטלים כל מסקנות המדעים, ולדוגמא מה מקום בשכל לומר שא"א להקב"ה לברוא בן אדם כאדם הראשון כמו שהוא אלא מוכרח לברוא רק אטומים, שיתקבצו אח"כ זה אל זה מעצמם וכו'.

כתבתי כל הנ"ל בכדי לפייס את דעתו, אבל כנ"ל לא זו הדרך ולא זו השיטה בקושיות כי אם ילמוד תורה ויקיים מצות, ואזי יצליח בעניניו בכלל ובהבנת והשגת השקפת עולם בפרט.

מהנכון אשר יבדקו את התפילין שלו וכן אשר ישמור על שלשת השעורים דחומש תהלים ותניא הידועים, אשר שמענו כ"פ מכ"ק אדמו"ר זצוקללה"ה נבג"ם זי"ע, אשר שוים הם לכל נפש וסגולה לכמה ענינים . . .

319. . הוכחה עד כמה ספירת המדעים אינה מבוססת — המסקנות בזה במספר השנים של מדעים שונים (גיאולוגי', תכונה, חקר פעולות הרדיא) ועוד סותרות זו את זו ונלאו חוקרי המדעים למצוא תירוץ לסתירה זו.

ב"ה, עש"ק ט"ו בשבט, תשכ"ב

. . . ע"ד ת"ת דרבים במסכת קידושין, ומסיבת הסיום במוצש"ק אור ליום ראשון בשבת דפרשת מתן תורה.

ודבר בעתו מה טוב, שהרי סיום המסכת — תניא ר' נהוראי אומר כו' — מדבר במעלת התורה, מעלתה לא רק בנוגע לעולם הבא ועניניו, כי אם גם בהנוגע לעולם הזה ועניניו, ואדרבה — ההדגשה היא איך שטובה היא מכל אומנות שבעולם בנוגע לשכר בעולם הזה.

ולהעיר בסיום הנ"ל*, שלכאורה מצינו בזה היפך הכלל הידוע, אשר הברייתא מוסיפה על הענינים שבמשנה ומבארת ומפרטת אותם יותר, דכיון שנתרבו הגזירות ונתמעטו הלבבות וכו' הרי „קוצר מילי'" של המשנה, שהיא „דבר קצר וכולל ענינים רבים" אינו מספיק, מפני ירידת הדור. ובברייתא דר' נהוראי הוא להיפך, שדברי המשנה באו בפירוט יותר, בהזכירה חולה, זקנה ויסורים, ולא רק זקנה כמו בברייתא. כן נמצא במשנה גם הטעם להחשיבות דתורה — כי שכרה בעוה"ז ובעוה"ב, ושאר כל אומנות רק בעוה"ז, והושמט טעם זה בברייתא.

— ודרך אגב; הציון (על הגליון) לברייתא זו „מס' סופרים פט"ז" — מקומו על המאמר במשנה, כי במס' סופרים (וכן גם בתוספתא ספ"ה) — הוא כלשון המשנה —

ויובן זה — בקיצור — ובהקדמה שהמדובר, הן במשנה והן בברייתא הוא בנוגע ללמד את בנו, וע"פ מ"ש חנוך לנער עפ"י דרכו „יצטרך המלמד שיזרז אותו על הלימוד בדברים שהם אהובים אצלו לקטנות שניו ויאמר לו קרא כו' לא לעצם הקריאה לפי שאינו יודע מעלתה". והרי הבן שבגיל החנוך (והנשים וכלל עמי הארץ) אינו שייך עדיין ללימוד תורה לשמה,320להיות כעבדים המשמשים את הרב שלא ע"מ לקבל פרס „עד שתרבה דעתן ויתחכמו חכמה יתירה".

וגם במדרגת הבן חילוק, שבדור המשנה, ראשונים כמלאכים, גם הבן אהוב אצלו ומשתוקק לשכר דעוה"ב, ולכן גם עי"ז אפשר להמשיכו ללימוד התורה, משא"כ בדורות שלאחרי זה, דאנו כחמורים, שאינו משתוקק לעוה"ב, ולכן לא הוזכר שכר דעוה"ב בברייתא.

ועד"ז בנוגע לחילוק השכר דאומנות ותורה בעוה"ז; בדורות האחרונים אשר כל דרך איש ישר בעיניו, ועל כל פשעים תכסה אהבה (אהבת עצמו) — אינו ירא מפני חולי ויסורים, כיון דאין יסורים בלא עון ומאמין בעצמו שלא יכשל בזה, ובנוגע לחולי — בטוח בעצמו „שינהג עצמו בדברים אלו שהורינו (ואז) אני ערב לו שאינו בא לידי חולי כל ימיו".

משא"כ בדורות הראשונים, דור המשנה, שגם מחולי ויסורים מתירא — ע"פ דברי המשנה אל תאמין בעצמך עד יום מותך, וכן בנוגע לחולי — אינו מאמין בעצמו ואולי יכשל „במנהגות הרעים" ויחלה — ולכן דוקא במשנה מזכיר חולי ויסורים.

א

ובענין הנ"ל וביאורו — יש לקשר, כמנהג ישראל, גם סיום המסכת בראשה; האשה נקנית כו' בכסף בשטר ובביאה,

דלימוד התורה, אשר צ"ל באופן כאילו היום ניתנה מסיני, יום מתן תורה (ועד שנצטווינו; מה להלן (בעת מ"ת) באימה וביראה אף כאן באימה וביראה) הוא ענין דהאשה (המבוררת — כדיוק התוס' — זו כנסת ישראל) נקנית לבעלה (זה הקב"ה) וכדרז"ל ביום חתונתו זה מתן תורה —

ובזה ג' דרכים — וכנ"ל בסדר הלימוד איך „שיזרז המלמד";

בכסף — שכר גשמי,

בשטר — שאינו שווה פרוטה, אבל כותב לה את מקודשת לי — מקדשה לו אסר לה אכולי עלמא כהקדש, ומאסף חרפתה — שכר רוחני,

321אבל אין יחוד גמור עם הבעל — כי „אינו עושה בשבילו אך לקבל פרס",

ובביאה — (ובל' הכתוב) ודבק באשתו והיו לבשר אחד,

שלימות הלימוד — שלא ע"מ לקבל פרס כלל — אשר אז ישראל (על ידי) אורייתא וקוב"ה כולא חד.

. . . ע"פ מרז"ל הנ"ל דמה להלן בעת מ"ת יום חתונתו — כן הוא אף כאן בלימוד התורה בכל עת, ואמרז"ל דבעידנא דעסיק בה מצלא אבל לא בעידנא דלא עסיק בה — מבואר דהאשה נקנית דאירוסין, אינו דבר המתחדש בכל יום, ודלא כנישואין, ואכ"מ.