Addenda - sichos and letters 2

257כ"ד טבת

ב"ה ט"ז טבת, תש"ה

. . . אמרז"ל (מגילה יג, א) טבת ירח שהגוף נהנה מן הגוף. והנה ידוע דאסתר קאי על כנס"י ואחשורש על הקב"ה (ד"ה בלילה ההוא ש"ת).

ויל"פ הגוף מל' גופי תורה גופי הלכות, שפי' עיקר ועצמיות. וראה לקו"ת לג"פ בתחלתו. והיינו שעצמו"ה ית' נהנה כבי' מן הגוף נקודת העצמיות יחידה שבכאו"א. וע"י הגוף כפשוטו, וכמו שלע"ל תקבל הנשמה מן הגוף. וזהו שגילה הבע"ש שצ"ל בדרך נהנה דוקא. וכפי' עה"פ כי תראה חמור (הועתק בהיום יום ע' כג). והעמיק אדה"ז שתורתו תכניס חיות גם בהמת שבגוף, שגם חב"ד, מוח הקר ובלתי מתרגש, יהנו גם על ידו (ראה פרש"י במגלה; מפני הצנה) ע"י שיתהפך להתרגשות מהשגה אלקית (ראה קונטרס תורת החסידות רפ"ד).

ב"ה, כ"א טבת, ה'תש"כ

. אין דעם סגולה־טאָג פון כ"ד טבת, דער יאָרצייט פון דעם אַלטן רבי'ן, דער בעל התניא והשלחן־ערוך, דער מייסד פון חסידות־חב".

יאָרצייט איז די יערלעכע דערמאָנונג פון דעם לעצטן טאָג פון לעבן אויף דער וועלט, עולם הזה, פון אַן אידישער נשמה און פון איר צוריק־קער צו איר באַשעפער. דער טאָג איז די צייט פון דעם סהכל פונם גאנצען לעבן, פון דעם ווי די נשמה האָט אויסגעפירט איר שליחות אויף דער וועלט.

ווי אַלע דערמאָנונגען אין אידישן לעבן אויף וועלכע תורה מאַכט אויפמערקזאַם, איז יאָרצייט ניט סתם אַ דערמאָנונג וואָס זאָל בלייבען אין זכרון אַליין.

258עס דערמאָנט און פאָדערט פּרקטישע מעשים אין דעם גייסט פון דער נשמה־שליחות פון בעל־היארצייט, און מיט מעשים בפועל אין דעם גייסט — פאַראייניקט מען זיך און מען פאַראיינציקט זיך — מיט דעם שאַפן און אייביקן לעבן פון דעם בעל־היאָרצייט.

לויט די ערקלערונגען פון כ"ק מו"ח אדמו"ר און פון זיין פאָטער כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) — זצוקללה"ה נבג"ם זי"ע — איז די אינערלעכע נקודה פון דער נשמה־שליחות, פון דעם לעבן און שאַפן פון דעם אַלטן רבי'ן —

ווי עס שפּיגלט זיך אויך אָפּ אין אָנפאַנג פון זיין נאָמען —

„שניאור", צוויי ליכטיקייטן (שני אור) פאַראיינציקט (אין איין וואָרט) — צו פאַראיינציקן די צוויי ג־טלעכע ליכטיקייטן, די אַנטפּלעקטע ליכטיקייט פון דער תורה (נגלה שבתורה) און די פאַרבאָרגענע אינערלעכע ליכטיקייט פון דער תורה (נסתר שבתורה), אַזוי אַז די אינערלעכע זאָל דורכדרינגען דורכלייכטן און אַרויסשיינען פון דער אויסערלעכער, עס זאָל זיין איין גאַנצע און פאָלקאָמנע תורה — תורה תמימה,

און, ווי ערקלערט אין זוהר, פאַראיינציקען זיך דאַן אויך אויף דעם זעלבען אופן — פנימיות הנשמה מיט חיצוניות הנשמה — די אַנטפּלעקטע טייל פון דער אידישער נשמה מיט זיין נקודת היהדות.

דאָס איז אויך דער פנימיות'דיקער צוועק פון די ישיבות „תומכיתמימים" ליובאַוויטש, אַז די תלמידים זאָלן זיין תמימים, אין דעם גייסט פון תורה תמימה, ווי עס איז באַגרינדעט און ערקלערט געוואָרן דורך דעם אַלטן רבי'ן, דער בעל־היאָרצייט . . .259ב"ה, כד טבת ה'תשכ"ג

. . . ואם בכלל בכגון זה, בכל שנה חוזרים הדברים לקדמותם כמו שהי' בפעם הראשונה, עאכו"כ כשהקביעות מתאימה לאז, והן בנוגע לימי השבוע והן בהנוגע לפרשת השבוע

וע"פ הפתגם־הוראה הידוע של רבנו הזקן בעל ההילולא, אַז מבעדאַרף לעבען מיט דער פרשת השבוע און פרשת היום,

הנה מתאים לדברי בניו זצוקללה"ה נבג"מ זי"ע, אשר אז בההסתלקות בחד קטירא אתקטר בי' בקוב"ה,

וידוע פסק דין תורתנו אשר בתר רישא גופא אזיל,

ואף כי מי הוא זה ואיזהו אשר ערב לבו לגשת להשיג אפילו חלק אחד מני אלף ממדריגתו, ואם בהלכות או"ה, הנגלות לנו ולבנינו, כשם שבין קדשי קדשים לחולי חולין כך גבהו דרכיו מדרכנו, כ"ש וק"ו בהנסתרות לד' אלקינו, דאינון דחילו ורחימו דבמוחא וליבא וכו'

מכל מקום הרי אפס קצהו ושמץ מנהו מרב טובו ואורו מאיר כו' וכד אתפטר ה"ז יתיר מבחיוהי ובפרט לכל אלה הרוצים ומחליטים ללכת בדרך ישרה, אשר הורנו מדרכיו,

הנה החד קטירא דאתקטר בי' בקוב"ה, תפעול בעבודת מוחא ולבא של כל אחד, היינו, בכללות, עבודת התפלה, ועי"ז — בלימוד התורה וקיום המצות, שהרי התפלה היא כמשל החוט השדרה שהוא המעמיד ומקיים את כל אלה, וכמבואר באריכות בתורת בעל ההילולא,

260ויהי כל זה ביחד עם דאשתכח יתיר בהברכה גם במילי דעלמא — מתוך בריאות שמחה וטוב לבב . . .

261ויהי רצון אשר בדורנו עקבתא דמשיחא, שהוא עש"ק אחר חצות (במנין שית אלפי שני דהוי עלמא), יגמרו ההכנה לקבלת השבת,

ובהתחלה דטועמי' חיים זכו, לטעום מכל „תבשיל ותבשיל" של יום השבת בעש"ק,

וכמו שיום השבת ענינו מנוחה ונצטוינו לכבדו ולענגו — כך גם הכנה זו תהא מתוך מנוחה, כבוד וענג,

ונזכה בקרוב, בתכ"י, לקיום היעוד והאכלתיך נחלת יעקב אביך, נחלה בלי מצרים וכמ"ש ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה.

262וע"פ הכלל (והדין) דאמירה והתכללות בתיבה אחת מורה על האיחוד ועד — לאיחוד בשלימות — מובן גם כאן שהכוונה לקישור ואיחוד שני האורות ויחודם, כי תורה אחת היא,

הנה מדי שנה בשנה, הרי הימים האלו (כאשר הם) נזכרים (כדבעי, הרי אז כל ההארות והמשכות) נעשים,

וגופא בתר רישא אזיל, כל אלה הלומדים תורתו — נגלה דתורה ופנימיות התורה (תורת החסידות) ובאופן האמור — ומשתדלים ללכת „בדרך ישרה אשר הורנו מדרכיו ונלכה באורחותיו נס"ו".

והנה כיון אשר קוב"ה אורייתא וישראל מתקשרן דא בדא וכל חד סתים וגליא, מובן אשר התקשרות ואיחוד סתים וגליא דאורייתא והתקשרות ואיחוד סתים וגליא דישראל תלוים זב"ז, וע"י שניהם באים ההתקשרות, כביכול, ואיחוד דסתים וגליא דקוב"ה,

אשר ע"י כ"ז מקשרים ומאחדים את הבריאה כולה עם נשמתה אור ודבר הוי' המהווה אותה מחי' ומקיימה,

העבודה אשר בה „תליא כל רזא דמהימנותא";

וידעת היום והשבת אל לבבך כי הוי' הוא האלקים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד.263ב"ה, כ"ד טבת, הילולא דרבנו הזקן, ה'תשכ"ט

אין דעם דאָזיגען גינסטיגען טאָג פון הילולא־יאָרצייט פון דעם אַלטן רבי'ן, בעל התניא והשלחן־ערוך און גרינדער פון שיטת חב"ד, שיק איך מיין באַגריסונג און ברכה . . .

איינער פון די גרונטפּרינציפּן פון שיטת חב"ד איז, אַז קאָפּ און האַרץ (שכל און געפיל) זאָלן באַהערשן און באַלעבן דעם טעגלעכן לעבן פונם מענטשן אין פולשטענדיגער האַרמאָניע צווישן זיך, און אין אַן אופן פון מח שליט על הלב, אַז דער קאָפּ זאָל קאָנטראָלירן די האַרץ. ווען עס איז דאָ די דאָזיגע אינערלעכע האַרמאָניע צווישן שכל און געפיל, דאַן ווערן אַלע פאַרשידנאַרטיקע טעטיקייטן פונם מענטשן אין אַלע פרטים פון טאָג־טעגלעכן לעבן, סיי די „וואָכעדיגע" און סיי די „שבת־און־יום־טוב'דיגע", סיי די מאַטעריעלע און סיי די גייסטיגע, דורכגעפירט ווי עס באַדאַרף צו זיין, אָן קאָנפליקטן, אָן ווידערשפּרוכן און אָן וואַקלענישן.

עס איז קלאָר, אַז די מוראדיגע צעטומלעניש און אומרואיקייט וואָס באַהערשט היינט־צו־טאָג די אַלגעמיינע יוגנט, און וואָס דריקט זיך אויס אין ווידערשפּעניקונג און רעוואָלטירונג קעגן די סאַמע עלעמאַנטאַרע געזעצן פון דער מענטשלעכער געזעלשאַפט, איז אַ פועל־יוצא פון דער אינערלעכער צעשפּליטערונג און דיסהאַרמאָניע צווישן שכל און געפיל, וואָס לאָזט אין גאַנג ניט־געצוימטע עמאָציעס. עס איז ליידער אויך אַ טרויעריגער פאַקט אַז די דאָזיגע סימפּטאָמען האָבן זיך אָפּגערופן אויך אויף באַדייטענדע שיכטן פון דער אידישער יוגנט.

אין דער דאָזיגער קריטישער צייט איז ספּעציעל אַ לעבנס־נויטווענדיקייט צו פאַרשטאַרקען צווישן דער אידישער יוגנט דעם גייסטיגען גלייכגעוויכט, וואָס דער איינציגער וועג דערצו איז דורך תורה און מצוות, מיט אחדות און האַרמאָניע צווישן שכל און געפיל און — מח שליט על לב.

פאַר אַ אידן איז די דערמאָנטע אינערלעכע אחדות מער ווי דער סוד און יסוד פון אַ צופרידענשטעלענדן פּערזענלעכן לעבן. לויט ווי דער ענין ווערט ברייט און טיף אויפגעקלערט אין חב"ד, איז די דאָזיגע אחדות דער שליסל צו אחדות אין וועלט, און איז אינערלעך פאַרבונדן מיט דעם ענין פון אחדות הבורא, וואָס די פאַרווירקלעכונג דערפון אין לעבן איז די ספּעציעלע אויפגאַבע פון דעם אידן און אידישן פאָלק. דאָס איז אָנגעדייטעט אין די ווערטער גוי אחד בארץ, ווי דער אַלטער רבי דערקלערט (אגה"ק ט), אַז דער אידישער פאָלק וואָס איז גוי אחד, פאַרווירקלעכט ה' אחד, אַז עס זאָל זיין אחד בארץ . . .264ב"ה, י"ד בכסלו, ה'תשכ"ג, ברוקלין, נ. י.

שלום רב וברכה!

קול ילד בוכה

. . . רבנו — אדמו"ר הזקן — גר בביתו גם בנו (ממלא מקומו) רבנו דובער, אדמו"ר האמצעי, רבנו דובער הצטיין בכוחות התרכזות, העמקה ודביקות מאין כמוהו. בעת לימודו או תפלתו לא הי' מרגיש כלום מהמתרחש סביבתו.

פעם, בהיות אדמו"ר האמצעי שקוע בלימודו, ובקרן זוית בחדרו היתה עריסה ובה תינוק, נפל התינוק מתוך העריסה ופרץ בבכי, אבל אדמו"ר האמצעי לא הרגיש בדבר. אולם, אביו רבנו הזקן, אף שדירתו היתה בקומה העליונה ואף הוא הי' שקוע באותה שעה בלימודו, שמע צעקת התינוק. הפסיק לימודו וירד ונכנס לחדרו של בנו, הרים את התינוק טיפל בו והרגיעו והשכיבו בעריסה, ולא זז משם עד שראה את נכדו בשלוה. ועדיין לא הרגיש רבי דובער לא באביו ולא בבנו. לאחר זמן ובשעת הכושר הוכיח רבנו הזקן את בנו בהסבירו אשר לא זו הדרך להיות שקוע בעניני לימוד וכו' עד כדי כך שאין שומע קול ילד בוכה.

סיפור זה נמסר מדור לדור, ונמסר לנו ביחוד — ע"י כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו, ובודאי שישנן בסיפור הוראות מעשיות לדורות אלה, ולנו, בתוך כלל ישראל, ביחוד.

אחת ההוראות היא;

אין לו לאדם להיות כל כך שקוע באיזה ענין שהוא, ויהי' אפילו ענין הכי נעלה, עד שלא ישמע קול ילד בוכה בקרבתו או בסביבתו ואפילו בריחוק מקום. קול ילד בוכה צריך שיגיע לכל אחד ואחת ובאופן — שיפסיק השומע מענינו, יטפל בילד הבוכה ויעשה כל התלוי בו למלאות החסר לילד.

בתקופתנו זו ביחוד — רבים התינוקות והילדים שמאיזו סיבה שהיא „נפלו מעריסתם", נותקו (או שמלכתחילה לא היו) ב"עריסה" יהודית אמתית, והם בוכים — בקלא דאשתמע^א), או בקלא פנימאה דלא אשתמע — מתוך מצוקת נפשם שהיא חלק אלוק' ממעל ממש ורעבה וצמאה לדבר ה' ולתורתו ומצוותי' ואין מי שיטפל בהם וימלא מחסורם בחינוך על טהרת הקדש.

וכן רבים אחינו בני ישראל, אשר אף שגדולים הם בשנים, אבל קטנים הם או גם תינוקות בהנוגע להתורה שהיא חיינו ולקיום מצוותי', ואם הם אינם רואים ומבחינים — מזלייהו חזי ובוכים מתוך מועקה נפשית — שלפעמים גם לא ידעו פשרה, ורק שמרגישים הריקנות האיומה אשר בחייהם, חיים ללא כל תוכן ומטרה ראוים לשמם.

265אסור להעלים אוזן משוועתם של ילדי ישראל אלו, בין הילדים בגיל, בין ה"ילדים" בדעת תורה ומצות, ולכל אחד ואחת מופנית ההוראה, הציווי והפקודה:

אל תחטאו בילד. הפסיקו כל עסק אחר שלכם וטפלו בילד והשיבוהו אל אביו, אבינו אב הרחמן, ילמוד תורת אבינו ויקיים מצותיו ואז יחי' חיי עולם, חיים מלאים, שלמים וטובים.

ואיזו היא הדרך להרגיע את הילד, להשיבו אל אביו ולמלאות מחסורו —

היא דרך האהבה המשולשת: אהבת ישראל המכוונת על ידי אהבת התורה, אשר יסוד שניהן באהבת ה' הוא,

דרך המביאה לפעולות מתמידות לטובת הזולת האמתית — טובתו בגשם וטובתו ברוח, —

ועד לתכליתה — להעמידו באורח חיים אמתיים, חיים ע"פ תורת חיים, מוארים באור מעינות החסידות וחדורים ההתלהבות אשר בה.

ויהי רצון אשר מהתועדות זו 27)) ומהתועדויות די"ט כסלו שבשאר המקומות באה"ק ובחו"ל, תצא הקריאה לכל אחב"י שליט"א אשר לבם ער לקול ילד בוכה,

קריאה לפעולות נמרצות בהפצת התורה בכלל והפצת מעינות החסידות בפרט, הלימוד והמעשה גם יחד, ומתוך התלהבות חיות ואור . . .

מנחם שניאורסאהן