(ואלה המשפטים) אשר תשיםלא אשר תלמדם מיבעי' לי' (אלא). . אלו כלי הדיינין, רב הונא כי הוה נפק לדינא אמר הכי אפיקו לי מאני חנותאי מקל ורצועה ושופרא (לשמתא ונידוי. רש"י) וסנדלא (לחליצה. רש"י), ואצוה את שופטיכם בעת ההיאכו אמר ר' יוחנן כנגד מקל ורצועה תהא זריז (שיהו מטילין אימה על הציבור לשם שמים. רש"י).
וצריך ביאור — למה הזכיר ר' יוחנן רק "מקל ורצועה" והשמיט שאר כלי הדיינים שנזכרו לפנ"ז — "שופרא וסנדלא"?
בנוגע ל"סנדלא" שהוא לחליצה יש לתרץ, כי אינו שייך להטלת אימה על הציבור — אבל אינו מובן למה השמיט "שופרא"לב.
וע"פ משנת"ל (בביאור שיטת רש"י עה"ת) יש לומר, דב' המימרות בגמ' איירי בשני ענינים שונים:
משא"כ הא ד"כנגד מקל ורצועה תהא זריז", הכוונה להשוטריםלד, שענינם להטיל אימה על הציבור (בל' רש"י פרשתנו — "הרודין את העם. . במקל וברצועה. . עד שיקבל עליו את דין השופט"), ולכן לא נקט כאן "שופר" לנידוי ושמתא, שאינם פעולות השוטרים, אלא דהדיינים.
[ועד"ז היא גם דעת הרמב"ם, שענינם של ה"שוטרים" (דפרשתנו) הוא שהעם יקבלו עליהם את הדין, וז"ללה: "שוטרים אלו בעלי מקל ורצועה והם עומדים לפני הדיינין המסבבים בשווקים וברחובות ועל החנויות לתקן השערים כו' ולהכות (נ"א ולתקן) כל מעוות. . וכל שיראו בו עוות דבר מביאין אותו לב"ד ודנין אותו כפי רשעו" — הרי שהשוטרים האלה אינם אלו המבצעים את פסק השופטים, אלא הם "בעלי מקל ורצועהלו. . המסבבין בשווקים וברחובות"