110

של איש ישראל יש קדושה^מב, ומכיון שנבראו באופן שבעלותו של הקב"ה ניכרת בהם, הרי לא יתכן שיהי' להאדם דין בעלות עליהם;

משא"כ ממונו הוא באופן שאין בו קדושה (זו) ולא ניכרת בו בעלותו של הקב"ה^מג — וכיון שהתורה ניתנה למטה בארץ דוקא^מד (במקום שבעלותו של הקב"ה בהנ"ל אינה ניכרת בו), לכן, ב­דיני התורה יש להאדם רשות ובעלות על ממונו ונכסיו [אלא שעליו לדעת ולהכיר, שבעלות זו גופא ניתנה לו משמים (הקב"ה) ד"לה' הארץ מלואה", כנ"ל].

ה. ע"פ זה יש לבאר עוד חילוק בין דיני ממונות לדיני נפשות:

"דבר^מה תורה אחד דיני ממונות ואחד דיני נפשות בדרישה וחקירה. . ומה טעם אמרו דיני ממונות לא בעינן דרישה וחקירה כדי שלא תנעול דלת בפני לווין" ("שימנעו מלהלוות שמא יכפור והעדים יטעו ולא תהא עדותם מכוונת ויפסיד"^מו).

והנה בפשטות — הטעם לזה שע"פ "דבר תורה" גם דיני ממונות בדרישה וחקירה ולא חששה תורה ל"תנעול דלת בפני לווין"

ובכללות — הטעם לריבוי הענינים ד­עשו חכמים סייג לתורה, ולגזירות חכ­מים מפני שחששו למכשול וטעות וכו' ומדאורייתא ליכא חששא —

יש לומר, משום שדיני התורה הם ע"פ הכלל דכל ישראל בחזקת כשרות^מז, והנהגתם כמתאים לזה^מח ואין מקום לחשש וכו' ובנדו"ד לחשש "שמא יכפור" הלוה^מט ויצטרך המלוה לעדים;

אבל כשרבו^נ הרמאין כו', ויש חשש שמא יכפור הלוה כו', אז ראו חכמים צורך לתקן תקנות כדי "שלא תנעול דלת בפני לווין". ועד"ז בכללות החש­שות והגזירות^נא — כשראו שהראשונים^נב כמלאכים ואחרונים כבנ"א ואם הראשו­נים כבנ"א אחרונים כו'.

וי"ל ששינוי המצב מחמת ירידת הדורות הוא (לא רק בזה שרבו הלווין הרמאין כו', אלא) גם מצד המלוה — חשש שהמלוה ימנע מלהלוות כי ירא "שמא יכפור הלוה" וכו',

אבל מצד "דבר תורה" (המתייחס למצבו של איש ישראל כפי שהוא כד­בעי, כמלאכים וכבנ"א) אין מקום לחשש זה.

The Lubavitch Library · chabadlibrary.org