שיחה ב
110
של איש ישראל יש קדושהמב, ומכיון שנבראו באופן שבעלותו של הקב"ה ניכרת בהם, הרי לא יתכן שיהי' להאדם דין בעלות עליהם;
משא"כ ממונו הוא באופן שאין בו קדושה (זו) ולא ניכרת בו בעלותו של הקב"המג — וכיון שהתורה ניתנה למטה בארץ דוקאמד (במקום שבעלותו של הקב"ה בהנ"ל אינה ניכרת בו), לכן, בדיני התורה יש להאדם רשות ובעלות על ממונו ונכסיו [אלא שעליו לדעת ולהכיר, שבעלות זו גופא ניתנה לו משמים (הקב"ה) ד"לה' הארץ מלואה", כנ"ל].
ה. ע"פ זה יש לבאר עוד חילוק בין דיני ממונות לדיני נפשות:
"דברמה תורה אחד דיני ממונות ואחד דיני נפשות בדרישה וחקירה. . ומה טעם אמרו דיני ממונות לא בעינן דרישה וחקירה כדי שלא תנעול דלת בפני לווין" ("שימנעו מלהלוות שמא יכפור והעדים יטעו ולא תהא עדותם מכוונת ויפסיד"מו).
והנה בפשטות — הטעם לזה שע"פ "דבר תורה" גם דיני ממונות בדרישה וחקירה ולא חששה תורה ל"תנעול דלת בפני לווין"
ובכללות — הטעם לריבוי הענינים דעשו חכמים סייג לתורה, ולגזירות חכמים מפני שחששו למכשול וטעות וכו' ומדאורייתא ליכא חששא —
יש לומר, משום שדיני התורה הם ע"פ הכלל דכל ישראל בחזקת כשרותמז, והנהגתם כמתאים לזהמח ואין מקום לחשש וכו' ובנדו"ד לחשש "שמא יכפור" הלוהמט ויצטרך המלוה לעדים;
אבל כשרבונ הרמאין כו', ויש חשש שמא יכפור הלוה כו', אז ראו חכמים צורך לתקן תקנות כדי "שלא תנעול דלת בפני לווין". ועד"ז בכללות החששות והגזירותנא — כשראו שהראשוניםנב כמלאכים ואחרונים כבנ"א ואם הראשונים כבנ"א אחרונים כו'.
וי"ל ששינוי המצב מחמת ירידת הדורות הוא (לא רק בזה שרבו הלווין הרמאין כו', אלא) גם מצד המלוה — חשש שהמלוה ימנע מלהלוות כי ירא "שמא יכפור הלוה" וכו',
אבל מצד "דבר תורה" (המתייחס למצבו של איש ישראל כפי שהוא כדבעי, כמלאכים וכבנ"א) אין מקום לחשש זה.
יובא מ: chabadlibrary · ספריית ליובאוויטש · free-to-read · במקור
הצעת תיקוןנשלח לבדיקה
דיווח על בעיהבלי חשבון
הטמעה באתר אחר
על הדף
פרטים
- חיבור
- לקוטי שיחות
- כרך
- כרך לד
- מזהה
- rh-8vh8y7ra
עותקים
פעילות אחרונה
עוד לא הוצע כאן תיקון ולא דווחה בעיה.