אך בגורל יחלק את הארץא, חלוקת ארה"ק, שכבשו את ארץ כנעןב ועשו אותה ארץ ישראל, ועד שעוד בהיות בנ"י במדבר (טרם שבאו לא"י) נאמר עלי' ארץ אשר גו' עיני ה"א בה מרשית השנה ועד אחרית שנהג, הנה מבאר אשר חלוקת ארה"ק הייתה ע"פ הגורל. והוספה בזה על פי ה'ד ומפרש רש"יה ברוח הקודש. ועוד ענין הי' בחלוקת הארץ לרב תרבה נחלתו ולמעט תמעיט נחלתוו, שהו"ע עפ"י שכל. שהרי פירוש הפשוט בלרב תרבה גו' הוא כמו שמפרש רש"י [אשר פירוש רש"י עה"ת הוא פשוטו של מקראז] לשבט שהי' מרובה באוכלוסין נתנו חלק רב שלא היו החלקים שוים כו', דחלוקה זו היא ע"פ שכל. [והגם דהרמב"ן פליג ע"ז וכן יש פירושים אחרים ברש"יח, הרי הרמב"ן מפרש כוונת רש"י כפשוטה. ואפילו להרמב"ן וכן לפי מפרשים אלו שמפרשים את דברי רש"י כדעת הרמב"ן, הנה מזה גופא שלפי פירושם הוצרך הכתוב לשלול החלוקה ע"פ שכל מוכח שיש לחלוקה זו שייכות לשכל. אבל עיקר המדובר כאן הוא פשטות הכתוב ופשטות פירוש רש"י והספריט. שהחלוקה הייתה לפי מספר האנשים, שהיא חלוקה ע"פ שכל]. נמצא שבחלוקת הארץ היו ג' ענינים. ע"פ גורל, ע"פ רוה"ק, וע"פ שכל המובן גם בנפש השכלית.
ב) והנה הענין דחלוקת הארץ ע"פ גורל מבאר כ"ק אדמו"ר הצ"צי, מיוסד על מאמר כ"ק אדמו"ר הזקןיא במה שאמר ריב"ז איני יודע באיזו דרך מוליכים אותייב, דלכאורה תמוה, והרי ריב"ז לא הלך ד"א בלא תורה ובלא תפיליןיג, ופ' שנה למד ולימד תורהיד וכו', ומה מקום לספק באיזו דרך מוליכין אותו, ומבאר בזה כ"ק אדה"ז שזהו מצד עצם הנפש, היינו מצד בחי' הנפש שלמעלה מטו"ד. ולכןאמר ריב"ז איני יודע כו', אע"פ שעסק בתורה וכו', כי זה שעסק בתורה הו"ע השייך לטו"ד ואין מזה ראי' להבחי' שלמעלה מטו"ד. והנה גם בחינה זו, מכיון שיש בזה הענין דשכר ועונש (כמובן מזה גופא שאמר ריב"ז איני יודע באיזו דרך מוליכין אותי), מוכח מזה, שיש אפשריות ויכולת ורשות לכל אדם נתונהטו גם בנוגע לבחינה זו שבנפש. והיינו שיש עבודה כזו שפועלת גם בעצם הנפש ושעל ידה תהי' כדבעיטז. ובחינה זו שבנפש, וכן העבודה השייכת לבחינה זו, נקראת בשם גורליז. ועפ"ז מבאר הצ"צ הענין דחלוקת הארץ שע"פ גורל.
ג) וביאור השייכות של ג' הדברים (הגורל בנפש ובעבודת האדם ובחלוקת הארץ), הנה כל הדברים שבעולם ישנם בישראליח. ובפרט החלק שבעולם השייך בפרט לישראל, וכמאמר חז"ליט כשברא העולם חלק הארצות כו' ובחר בארץ ישראל כו' ובחר לחלקו ישראל כו' יבואו ישראל שבאו לחלקי וינחלו את הארץ שבאה לחלקי, שלכן נתן הקב"ה את כל ארץ כנען לאברהם אבינו לו ולזרעו אחריו לאחוזת עולםכ. ומזה מובן שהדברים שבארץ ישראל הם בהתאם להדברים שבישראל, וכן לאידך גיסא שהדברים שבישראל הם בהתאם להדברים שבארץ ישראל. ומכיון שבנוגע לא"י, בכיבוש ארץ כנען לעשות אותה ארץ ישראל, היו בה ג' הדברים דגורל רוה"ק ושכל (שהו"ע לרב תרבה גו' ולמעט תמעיט גו'), הרי מובן שג' דברים אלו ישנם בישראל, היינו ברוחניות דישראל [וגם זה דרב ומעט, מכיון שישנו (בחלוקת א"י) בנוגע להגוף (שהוא טפל), הרי עאכו"כ שישנו בנוגע להרוחני, הנשמה, שזה העיקר]. ומכיון שהתכלית דישראל הוא כמרז"לכא אני נבראתי לשמש את קוני, הרי מובן, שכל ג' דברים הנ"ל ישנם גם בהענין דלשמש את קוני, בעבודת ה'.
ד) והענין הוא, דהנה נתבאר בהמאמרים דימי הגאולה י"ב וי"ג תמוזכב (אשר הימים האלה באים בהמשך לימי הגאולה), שבישראל יש ג' דרגות. כמו שהם בבחי' מעין גנים, כמו שהם בבחי' באר מים חיים, וכמו שהם באים (ע"י עלי באר ענו לה) לבחי' ונוזלים מן לבנון, ונוזלים הוא מלשון מזל, דמזל שענינו למעלה מחו"ב הו"ע הגורל כמבואר בכ"מכג. ונתבאר בזה שמעין גנים קאי על הנשמות כמו שהם למעלה קודם שירדו למטה. ואז הם נק' בשם בנות ירושלים, שירושלים מורהעל שלימות היראה, וכדאיתא בתוספותכד שירושלים נקרא על שם יראה ועל שם שלם ולכך אין אנו נותנין יו"ד בירושלים (בין למ"ד למ"ם). ולכן הנשמות כמו שהם למעלה נק' בשם בנות ירושלים לפי שאז הם בשלימות היראה. ובאר (מים חיים) קאי על הנשמות כמו שירדו למטה ומלובשות בגופים גשמיים, בדוגמת הבאר שנמצא בעומק הארץ כו'. אמנם ירידה זו היא צורך עלי', שע"י עבודת הנשמה למטה דוקא היא מתעלית בבחי' נעלית יותר מכמו שהייתה קודם ירידתה. וזהו שחורה אני ונאוה בנות ירושליםכה, שהנשמות שירדו למטה להתלבש בגוף ונה"ב אומרות להנשמות שלמעלה שנקראות בנות ירושלים, הגם ששחורה אני, כי ע"י ירידתה לעוה"ז התחתון שאין תחתון למטה ממנו בענין הסתר אורו ית'כו היא נעשית בבחי' שחרות שהוא העדר האור לגמרי, מ"מ ע"י ששחורה אני הנה דוקא עי"ז ונאוה, שהיא מתעלית יותר מכמו שהייתה למעלה בהיותה נקראת בנות ירושלים. דכמו שהבאר ע"י שמימיו עוברים את גידי האדמה המעלימים ומסתירים על המים נעשה בהם זיכוך וכו' עד שנעשים מים חיים, שהוא עילוי נעלה יותר מבחי' מעין, וכדאיתא במשנהכז שדוקא מים חיים (משא"כ מעין) מטהרים את ג' טומאות החמורות עד לטומאת מת שהיא אבי אבות הטומאה, עד"ז הוא גם בנוגע להנשמה, שע"י ירידתה למטה והתלבשותה בגוף ונה"ב המעלימים ומסתירים על אור הנשמה כשהיא מתגלית מהכיסוי וההסתר ע"י העבודה דחפרוה שרים כרוה נדיבי העם, שענין החפירה והכרי' הוא הסרת ההעלם והסתר של הגוף ונה"ב המעלימים ומסתירים על אור הנשמה (בדוגמת חפירת וכריית הבאר שהיא הסרת העפר וכו' המעלים ומסתיר על המים), שבעבודה זו שני ענינים. א' ענין ההתבוננות הנק' שריםכח, ב' ענין המדות שבלב הנק' נדיבי העםכח, שעל ידם בא לסור מרע ועשה טוב בפועל, הנה עי"ז דוקא מתעלית הנשמה למעלה יותר מכמו שהייתה קודם ירידתה, שנעשים בחי' מים חיים (שלמעלה יותר מבחי' מעין גנים), ועד שעי"ז דוקא באה לבחי' ונוזלים מן לבנון. דזהו שחורה אני ונאוה, שדוקא ע"י שחורה אני נעשה ונאוה. אלא שהכח שיש להנשמה שבגוף לעבודה זו נמשך לה משרשה שלמעלה. דזהו האמירה לבנו"יכט שחורה אני ונאוה בנות ירושלים, שהכח להנשמה שבגוף לברר את השחרות וכו' ולהיות ונאוה הוא ע"י הסיוע שנמשך (להנשמה שבגוף) משרשה שלמעלה הנק' בנות ירושלים.
ה) ובזה מובןל שהשירה עלי באר ענו לה אמרו ישראל לסוף מ' שנה, אף שהבאר ניתנה להם מתחילת ארבעים (כמובא בפירש"י עה"תלא), כי ישראל שהיובמדבר, אף שהיו דור דיעה וכמבואר בארוכה בקבלהלב גודל העילוי שלהם, שהיו נשמות דעולם המחשבה, היינו שגם בהיותם למטה היו בבחי' עולם המחשבה, מ"מ (מצד זה גופא) לא הי' בהם העילוי דבחי' באר מים חיים ונוזלים מן לבנון, כי עילוי זה נעשה ע"י בירור דברים הגשמיים דוקא. וזהו מה שהשירה עלי באר ענו לה אמרו הדור שנכנסו לארץ דוקא (בסוף ארבעים, לפני הכניסה לארץ), כי הענין דא"י הו"ע בירור דברים הגשמיים דוקא שעי"ז נעשה עילוי הנ"ל, טובה הארץ מאד מאדלג. ומכיון שדור שנכנסו לארץ עמדו במסירת הנפש והרצון ליכנס לארץ טובה ורחבה, ובפרט בסוף ארבעים שנה שאז כבר הי' להם כל ההכנה שצריכים לזה, ועד שכבר הי' גם כיבושלד ארץ סיחון ועוג שהיא התחלת ענין הכניסה לא"י (לא רק הכנה והקדמה להכניסה אלא גם התחלת הכניסה. שהרי ארץ סיחון ועוג היא שוה לא"י בנוגע לכמה דיניםלה), לכן הנה בסוף ארבעים שנה דוקא היו ניסים אלו שפעלו בישראל שיאמרו השירה עלי באר גו'.
ו) והנה אמירת שירה הנ"ל באה ע"י מסעי בנ"י (וכמ"ש לפנ"ז משם נסעו ויחנו מעבר ארנון גו' ע"כ יאמר גו'לו). והוא בדוגמת מה שכללות ענין התומ"צ הוא ע"י נסיעה דוקא, וכמש"נ במ"תלז וירד הוי' על הר סיני (הנסיעה של הקב"ה) ואל משה אמר עלה אל הוי' (הנסיעה של בנ"י), וכ"ה בהעבודה של כאו"א מישראל שהתחלת העבודה היא לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך היציאה מהטבע והרגילות והגסות שלו (וכמבואר בהמשך תרס"ולח פרטי הענינים דארצך מולדתך ובית אביך), ועי"ז דוקא ואברכך ואגדלה שמך והי' ברכה עד אשר ונברכו בך כל משפחות האדמה. וכ"ה גם בנוגע להגילוי דגאולה העתידה, שאז יהי' הענין דונברכו בך כל משפחות האדמה בגילוי ובתכלית השלימות וכמש"נלט אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה' לעבדו שכם אחד, שהגילוי דגאולה העתידה הוא ע"י הקדמת הגלות דוקאמ. וע"ד השירה עלי באר גו' (בהתחלת הכניסה לארץ) שהייתהע"י ענין המסעות דוקא כנ"ל, עד"ז הוא גם בנוגע להשירה דשירו להוי' שיר חדש [תהלים צו, שהוא המזמור של בעל הגאולה שהותחל בי"ב תמוזמא] שקאי על השיר שבגאולה העתידה [שלכן נאמר שיר חדש לשון זכר, כי גאולה העתידה היא גאולה שלימה ונצחית שאין אחרי' גלותמב], שזה בא ע"י קדימת הגלות דוקא. דענין הגלות הוא (בדוגמת ו)משתלשל מענין דויגרשהו ע"י חטא עה"דמג, ולפנ"ז הענין דמיעוט הירחמד, אשר ירידה זו הייתה בכוונה תחילה (כמו שמבאר כ"ק אדמו"ר האמצעימה בארוכה בענין נורא עלילה על בני אדםמו) בכדי שע"י הירידה יהי' אח"כ תכלית העילוי והשלימות בישראל, שעי"ז יהי' במילא תכלית העילוי והשלימות בכל סדר ההשתלשלות, מתחיל מעוה"ז התחתון שאין תחתון למטה ממנו, וכמשל הליווע"רמז, שכשרוצים להגבי' על ידו בית וכיו"ב, צריך לאחוז את הליווע"ר בחלק הכי תחתון של הבית, וע"י הגבהת חלק התחתון דוקא יוגבה כל הבית. ועל דרך זה הוא גם בעליית העולמות, אשר על ידי עליית עוה"ז התחתון דוקא נעשה עלי' בכל העולמות, ועלי' באופן דאין ערוך, וע"ד המבואר בההמשך דיום ההילולאמח (של בעל הגאולה), שהענין דלמטה עד אין תכלית שייך להענין דלמעלה עד אין קץ.
ז) וע"פ הנ"ל יובן מאמר בעל הגאולהמט שרק הגוף הלך בגלות ולא הנשמה. דלכאורה הרי איתא בגמראנ שהגלות מבלבל להבנה והשגה, ועאכו"כ להבנה והשגה באופן דלאסוקי שמעתתא אליבא דהילכתא, וא"כ הרי הגלות פועל לכאורה גם על הנשמות. אך אחד הביאורים בזה, על פי מה שאיתא במס' עירוביןנא כיון דכתיב בהו על פי ה' יחנו ועל פי ה' יסעו כמאן דקביע להו דמי, דמכיון שהחני' היא על פי ה', לכן (הגם שהיא רק לפי שעה) חשובה היא להיות נידונת קבע. דכמו כן הוא גם בנוגע לזמן הגלות, מכיון שהוא על פי ה'נב, לכן גם העבודה דתורהומצוותנג שבזמן הגלות הוא באופן של קביעות ונצחיות. וענין זה הוא לא חוקה כ"א אפשר להסבירו גם בשכל דנפש האלקית ע"פ המבואר בתניאנד שהיחוד הנעשה ע"י לימוד התורה וקיום המצוות הוא נצחי לעולם ועד, והיינו שיחוד נצחי זה (שלמעלה) הוא גם למטהנה. וענין זה אפשר להסביר גם בהשכל דנפש הבהמית [שהתכלית דלימוד התורה הוא שע"י השכל דנפה"א, יהי' גם השכל דנפה"ב מיוחד ביחוד נפלאנו כו'], שמכיוןנז שכוונה העליונה בהירידה היא לצורך עלי', הרי פשוט שזה שהוריד הוא בעה"ב הן על הירידה והן על העלי'נח, ומובן שהענין דירידה צורך עלי' הוא בתכלית השלימות, היינו שכל פרט שבהירידה הוא רק בשביל העלי'. ומכיון שהוא ית' הוא עצם הטוב ומטבע הטוב להטיב, ועד שאומרים על זה הלשון טבע כביכולנט, הרי מובן שזה מה שבחר בירידה גדולה כזו הוא לפי שזוהי הדרך היחידה שעל ידה דוקא אפשר לבוא לעלי' גדולה הלזו. וע"י התבוננות זו פועלים גם בנפש הבהמית שתהי' במנוחת הנפש, ואז הנה לא רק שהנפה"א אינה בגלות אלא שגם נפש הבהמית אינה בגלות, כי גם הכחות דנה"ב (כולל גם כח השכל) הם בתכלית שלימותם, שמצד זה אפ"ל אצלו הבנה והשגה בתורה ועד לאסוקי שמעתתא אליבא דהילכתא (גם בזמן הגלות), כי גם מצד נפשו הבהמית הוא במצב של מנוחת הנפש.
ח) והנה גם כשלא הגיע לדרגא הנ"ל, כי לא נקלטה עדיין בשכלו הסברה הנ"ל שהירידה בעוה"ז התחתון שאין תחתון למטה ממנו, ובפרט הירידה שבעקבתא דמשיחא (שבעולם התחתון גופא) שהיא ירידה גדולה ביותר כמבואר בש"סס וכפי שרואים זה גם במוחש בעיני בשר, היא רק בשביל העלי' שלכן אינהירידה אמיתיתסא, אעפ"כ מכיון שהוא רוצה ומצפה להיות בדרגת העלי', הרי עי"ז גופא הוא נמצא בדרגא זו, כמאמר הבעש"טסב שבמקום שמחשבתו ורצונו של אדם שם הוא נמצא. אמנם להיות שישנם ענינים חיצוניים המבלבלים ומסתירים, הנה בזה העצה היעוצה אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראשסג. תפלה הו"ע ההתקשרות [דזהו מה שאמרו הלואי שיתפלל אדם כל היום כולוסד, היינו שכל היום כולו יהי' בהתקשרות כזו כמו בעת התפלה, דעסה לפני מי אתה עומד], וההכנה הו"ע הכובד ראש, כי ע"י הכובד ראש מתבטלים הדברים המבלבלים. ובפרט ע"פ תורת הרב המגידסו שהכוונה בכובד ראש היא כובד של רישא דכל רישין שהרגש זה בא ע"י ההתבוננות שהנשמה היא חלק אלקה ממעל [בתורת הרב המגיד שם מובא הלשון חלק אלקה ממעלסז, בלי הוספת תיבת ממש. ובזה רואים את החידוש של רבינו הזקן בספר התניאסח שהוא התושב"כ דחסידות חב"דסט], הנה עי"ז מתבטלים כל הענינים המעלימים ומסתירים, ותיכף ומיד מתגלה מחשבתו [ששם הוא נמצא, כנ"ל], שמצד מחשבתו הוא בבחי' עלי'. ומבחינת המחשבה, שעיקר מחשבה זו הוא בדרגת הנפש שלמעלה מטו"ד, כי מחשבה זו היא עצם ענין האדם וכדאיתא בתקו"זע מ"ה איהו אדם מחשבה חשב מ"ה כו' דאיהו אדם מחשבה, הנה מבחי' הנפש שלמעלה מטו"ד נמשך אח"כ גם בהשכל שלו, שגם בשכלו נקלטה ההסברה שמכיון שע"פ ה' יחנו כמאן דקביע להו דמי, ועד שזה נמשך אח"כ גם במעשה בפועל.
ט) והנה עד"ז הוא גם בכללות ענין העבודה, שיש בה ג' אופניםעא: העבודה בנוגע לסור מרע ועשה טוב בפועל, שהמעשה הוא העיקר, ועד"ז לרב תרבה גו' ולמעט תמעיט גו', שעבודתו של כל אחד היא לפי אופן חלקו בעולם שניתן לו שצריך לפעול בו בשני הקווין דסור מרע ועשה טוב. למעלה יותר היא העבודה שע"פ רוח הקודש, ובזה נכללו שני ענינים. וכידוע שרוה"ק הוא בחינת מלכות שהיא ספירה העשירית, ולפעמים מבואר (בד"ה ושאבתםעב מכ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע), שרוח הקודש היא בחי' חכמה, שמשם שואבים רוה"ק דבחי' מלכות, [ודוגמת הידוע בפי' ראשית, ובראשית ב' ראשית, ששתי הבחינות דראשית (חכמה ומלכות) נעשים תיבה אחת], שבזה נכללות כל העשר ספירות, והיינו שהענין דרוה"ק כולל גםהבחינות והדרגות שבינתיים דחכ' ומל' דבנפש. ולמעלה יותר היא העבודה דגורל, שגם בזה שני ענינים, כמו שמבאר כ"ק אדמו"ר הצ"צעג שני פי' בענין הגורלעד, א' אמונה, ב' ביטול שלמעלה מהשכל. ששני אופנים אלו הם ב' קצוות, דענין האמונה היא בעיקר בספירת המלכות שהיא למטה וסופא דכל דרגין, והביטול שלמעלה מטו"ד הוא מצד עצם הנשמה שלמעלה מהשכל, שע"י אמונה זו או ביטול זה לא נשאר שום ספק באיזו דרך מוליכין אותו, ודבר ברור הוא שמוליכין אותו לכל טוב, ועד לתכלית שלימות הטוב, ועד שזוכה לעולמך תראה בחייךעה, שמתגלה אצלו בחי' אך בגורל יחלק את הארץ, למטה מעשרה טפחים, נשמה בגוף.
י) והנה כמו שבחלוקת א"י שבהכניסה לא"י בפעם הראשונה היו ג' הדברים הנ"ל (אך בגורל יחלק את הארץ, על פי ה' ברוח הקודש, ולרב תרבה גו' ולמעט תמעיט גו'), וע"י ג' דברים הנ"ל חלקו את הארץ ובאופן שלכ"א הי' גפנו ותאנתו, ובני ישראל היו במנוחה ושלוה איש תחת גפנו ותחת תאנתועו, עד"ז יהי' גם עכשיו ע"י מעשינו ועבודתינו, ועוד ביתר שאת ויתר עז מכמו שהי' אז, מכיון שהי' ירידה גדולה ביותר בעקבתא דמשיחא, ובפרט המאסר והגלות של נשמות כלליות נשיאי ישראל, ועד להמאסר וגלות של נשיא ישראל דדורנו (לפני יב-יג תמוז), הנה ע"י הגאולה שלו, אשר לא אותו בלבד גאל הקב"ה כי אם גם את כל מחבבי תורתינו הק' שומרי מצוה וגם את אשר בשם ישראל יכונהעז, הרי גאולה זו היא הכנה קרובה וצנור וכלי להמשיך גאולה הכללית של כל בנ"י בכל מקום שהם, שיהי' שוב פעם כיבוש א"י ובאופן דונתתי שלום בארץ גו' ואולך אתכם קוממיות, ע"י ג' אופני העבודה דגורל רוה"ק ולרב תרבה גו'. והעיקר והיסוד – ע"י ההחלטה בתוקף ובמס"נ וכמאמר בעל השמחהעח שענין המס"נ הוא ההחלטה אַזוי און ניט אַנדערש, און אַז אַ איד זאָגט (כאשר יהודי אומר) שהוא מחליט כן, אין נפק"מ איך הי' מצבו ומעמדו ברגע שלפנ"ז, וכפסק הרמב"םעט שמיד כשאומר רוצה אני מתגלה רצונו האמתי מה שכל אחד מישראל רוצה לקיים את רצון הבורא ולעשות כל התלוי בו שיקויים רצון הבורא,
שבזה גם שיקויים רצון הבורא (שהוא עצם הטוב ומטבע הטוב להטיב) להוציא את כאו"א מישראל מהגלות בכל מקום שהוא, ובאופן דואתם תלוקטו לאחד אחד בני ישראלפ, שאופן זה מראה גודל החביבות וגודל האהבה וגודלההשגחה פרטית על כאו"א מישראלפא, ויוליכנו קוממיות לארצנופב בקרוב ממשפג בביאת משיח צדקנו.