קומי אורי כי בא אורך גו'א, הנה, כי בא אורך הוא טעם על קומי אורי. שהקב"ה אומר לישראלב, דכיון שכבר בא אורך, האור שלך (של ישראל), לכן צריכה את לקום ולהאיר. וצריך להבין מהו ענינם של שני אורות אלה, האור של ישראל עצמם והאור שצריכים להאיר. ויובן זה ע"פ מה דאיתא בילקוטג, אמרו ישראל לפני הקב"ה, עשינו לך מנורה בימי משה וכבתה, בימי שלמה וכבתה, מכאן ואילך אין אנו ממתינין אלא לאורך, שנאמרד כי עמך מקור חיים באורך נראה אור, וכך אמר הקב"ה קומי אורי כי בא אורך. ומזה שמדמין קומי אורי כי בא אורך לבאורך נראה אור, מובן, ששני הענינים שבפסוק קומי אורי כי בא אורך הם דוגמת שני הענינים שבפסוק באורך נראה אור.
ב) ויובן זה בהקדים מה שמבאר כ"ק מו"ח אדמו"ר במאמרו ד"ה כי עמך מקור חיים באורך נראה אורה, שבפסוק זה יש ד' ענינים. חיים, מקור חיים, אורך ואור. וד' ענינים אלו הם בסדר מלמטה למעלה. חיים הוא החיות אלקי שמתלבש בעולמות, ממלא כל עלמין. [ויש להוסיף ביאור, דזה שנק' בשם חיים לשון רבים הוא, כי החיות המתלבש בעולמות ונבראים הוא בריבוי התחלקות, בכלנברא לפי ענינו]. מקור חיים הוא אור הסובב כל עלמין. אורך הוא תורה, תורה אורו, שלמעלה גם מסובב. והאור שנראה ע"י אורך הוא למעלה גם מאורך, ועד שאורך אינו אלא הכנה להאור שנראה על ידו.
ג) והנה בכדי לבאר העילוי דאורך, שעי"ז יובן גודל מעלת האור שנראה ע"י אורך (שהוא למעלה גם מאורך), יובן זה בהקדים הביאור דבחי' מקור חיים, שיש בזה שני פירושים. דזה שנק' בשם מקור חיים הוא, כי גם אור הסובב, להיותו הארה בלבד, הוא מקור (עכ"פ) (לאור הממלא ועי"ז, גם) להחיות המתלבש בעולמותז. ושמקור חיים קאי על האור שלמעלה מבחי' מקור להחיות דממכ"ע, וזה שנק' בשם מקור חיים הוא כי ממנו נמצא החיות [וע"ד מ"ש בלקו"תח בענין מה שהקב"ה נקרא צור חיינו, דפירוש צור הוא מקור ושרש כל שרשי ההתהוותט, דאין הכוונה בזה שהוא מקור ח"ו לההתהוות, אלא שכל שרשי ההתהוות נמצאו ממנוי]. וזהו מ"ש כי עמך מקור חיים, דבתיבת עמך שני פירושיםיא. שההדגשה בעמך היא שהוא רק עמך ולא אתה, דבר הטפל ובטל לך. ושההדגשה בעמך היא שאינו ענין לעצמו אלא עמך, מיוחד עמו ית'. וע"ד מ"ש במדרשיב עה"פיג אם כסף תלוה את עמי, אם כסף תלוה כו' את עמי, מה אני כו' אף אתה כו'. ויש לומר, דשני פירושים אלו הם בהתאם לשני הפירושים (דלעיל) במקור חיים. דלהפירוש שמקור חיים הוא בחי' מקור לחיים, הפירוש דכי עמך מקור חיים הוא שענין מקור חיים הוא רק עמך ולא אתה, טפל ובטל לך. ולהפירוש שמקור חיים הוא שהחיים נמצאים ממנו (אבל לא שהוא בחי' מקור), פירוש כי עמך מקור חיים הוא שהמשכת החיים היא רק מעמך, מבחינת האור שמיוחד עמו ית'יד.
ד) והנה גם להפירוש שהכוונה במקור חיים היא שממנו נמצאו החיים (ולא שהוא בבחי' מקור להם), מ"מ, מזה שנקרא בשם מקור חיים (חיות העולמות), מוכח שיש לו שייכות לעולמות. וזהו מה שלאחרי שאומר כי עמך מקור חיים מוסיף באורך גו' (שסדר הענינים שבהפסוק הוא מלמטה למעלה, כנ"ל), דאורך הוא למעלהמשייכות לעולמות. ולכן נקרא בשם אור (אורך), דענין האור הוא שהוא דבוק בהמאור ומעין המאורטו. היינו, שאינו בבחי' מציאות, ובמילא אין שייך שיהי' מקור לאיזה דבר, וכל ענינו הוא שהוא גילוי המאור. ומדייק באורך, דנוסף על זה שאור בכלל (גם כמו שהוא מתפשט מחוץ להמאור) כל ענינו הוא התפשטות וגילוי המאור כנ"ל, הנה באור גופא הוא אורך, אור שלך, אור הכלול בעצמותו. דבכללות הוא אוא"ס שלפני הצמצום (כמבואר בכ"מטז דכללות האור שלפני הצמצום הוא אור הכלול בעצמותו). דאור זה הוא למעלה משייכות לעולמות, ולכן, בכדי שתהי' התהוות העולמות צ"ל סילוק האוריז. ועל זה ארז"ליח עד שלא נברא העולם הי' הוא ושמו בלבד, דהאור שלפני הצמצום (דהתחלת הבריאה היא הצמצום, ועד שלא נברא העולם הוא לפני הצמצוםיט) נקרא שמו, דכמו ששמו של האדם אינו מציאות כלל (גם לא כהמציאות דאור) וכל ענינו הוא מה שהאדם פונה להקוראים אותו בשמוכ, עד"ז הוא בהאור שלפני הצמצום, שאינו בבחי' מציאות וכל ענינו הוא רק שהוא שמו, הוא ושמו בלבדכא.
ה) והנה ידועכב דבאוא"ס שלפני הצמצום יש (בכללות) ב' מדריגות. עצם האור והתפשטות האור. ובהתפשטות האור גופא ישנן ב' מדריגות בכללות. גילוי לעצמו, והוא השרש דאור הסובבכג. והגילוי השייך לעולמות (דעם היות שכללות האור שלפני הצמצום הוא כלול בעצמותו כנ"ל, הנה בעצמותו גופא הוא גילוי השייך לעולמות), והוא השרש דאור הממלאכג. וע"פ הידוע, דהמשכת האור למעלה אינה בדרך הכרח ח"וכד, וגם המשכת האור שלפני הצמצום (גם הגילוי לעצמו שלמעלה מהגילוי השייך לעולמות) הוא בשביל איזו כוונה לצורך העולמותכה,נמצא, דזה שב' הבחינות דסובב וממלא שלאחרי הצמצום נמשכים מב' הגילויים (גילוי לעצמו וגילוי השייך לעולמות) שלפני הצמצום הוא באופן שהגילויים שלפני הצמצום שייכיםכו להבחינות שלאחרי הצמצום. ומזה מובן, שגם האור שלפני הצמצום נכלל במקור חייםכז, ואורך (שהוא למעלה ממקור חיים) הוא נעלה יותר גם מהאור שקודם הצמצום. וי"ל שזהו מה שמבאר בהמאמר דאורך קאי על תורה (תורה אור), דהתורה אינה בשביל העולמות, אדרבא, התהוות כל העולמות (כולל גם הגילויים שלפני הצמצום, שהוא לצורך העולמות) הוא בשביל התורהכח.
ו) וממשיך בכתוב נראה אור, שהוא למעלה גם מאורך, ועד שאורך אינו אלא הכנה להאור הנראה על ידו (כנ"ל מהמאמר). ויש לומר הביאור בזה ע"פ הידועכט בענין תורה ונש"י, דשרש ישראל הוא למעלה משרש התורהל, כדאיתא בתדב"אלא שני דברים קדמו לעולם תורה וישראל, ואיני יודע איזה מהם קודם, כשהוא אומר צו את בני ישראל דבר אל בני ישראל, אומר אני ישראל קדמו. אלא שנש"י נמשכו וירדו בבחינת מציאות בפ"ע, כמו הבן (בנים אתם לה' אלקיכםלב) שעם היותו מעצמות האב, הוא מציאות נבדללג, והתורה גם כמו שנמשכה למטה היא מיוחדת עמו ית', אורייתא וקוב"ה כולא חדלד. וזהו הטעם שמעלתן של ישראל (שקדמו לתורה) נתגלתה ע"י התורה (שבתורה נאמר צו את בני ישראל, דבר אל בני ישראל), כי הנשמות, כמו שהן מצד עצמן, להיותן מציאות נבדל, השרש שלהם הוא בהעלם, משא"כ תורה, שהיא חד עם הקב"ה, היא בחי' גילוי (ותורה אור), וע"י התורה מתגלה (גם) השרש דישראל. ועפ"ז יש לומר ששני הענינים דבאורך נראה אור הם תורה וישראל. אורך היא תורה (כנ"ל), והאור שנראה ע"י אורך הוא השרש דישראל שמתגלה ע"י התורהלה.
ז) וזהו קומי אורי כי בא אורך, דשני ענינים אלו (אורי ואורך) הם דוגמת שני הענינים דבאורך נראה אור (כנ"ל בתחלת המאמר). אורך, האור של ישראל עצמם, הוא ע"ד באורך (אור שלך), וקומי אורי, האור שישראל מאירים, הוא ע"דהאור שנראה ע"י אורך (שלמעלה מאורך). ויובן זה ע"פ המבואר במק"אלו בענין נשמה וגוף, דבנשמות כתיב בנים אתם להוי' אלקיכםלז, ולכן, האהבה וההתקשרות דהקב"ה לישראל מצד נשמתם היא כמו אהבה טבעית כביכול (ע"ד אהבת אב לבנו). היינו, ששרש אהבה זו היא ממדריגה ששייכת שם תפיסת מקום דהנאהב, ואינה מעצמותו ממש. משא"כ האהבה וההתקשרות דהקב"ה לישראל מצד הגוף שלהם, היא (לא מצד מעלת הגוף, גם לא המעלה ד"בן", מעלה עצמית, אלא) מצד זה שהקב"ה בחר בהגוף דישראללח, בבחירתו חפשית, שבחירה זו היא מעצמותו ממש. אלא, שמעלת הנשמה (שהיא בן להקב"ה) היא בגילוי, משא"כ מעלת הגוף (שבו הוא בחירת העצמות) היא בהעלם. וע"י שהנשמה עובדת עם הגוף, מתגלה בו מעלתו, בחירת העצמות.
ועפ"ז יש לומר פירוש קומי אורי כי בא אורך, שאורך הוא האור דהנשמה, וקומי אורי הוא שע"י האור דהנשמה (בא אורך) היא צריכה לעבוד בהגוף ולהאיר אותו, שעי"ז נתגלה ענין נעלה יותר מהאור של הנשמה (אורך), ע"ד שנת"ל (סעיף ב) בענין באורך נראה אור, דהאור שנראה ע"י אורך הוא נעלה יותר מאורך.
ח) והנה מבאר כ"ק מו"ח אדמו"ר במאמרו ד"ה כי עמך מקור חיים הנ"ל, שהפסוק כי עמך מקור חיים גו' הוא מאמר כנס"י להקב"ה בזמן הגלותלט. דהנה בזמן הגלות, הצמאון לאלקות הוא יותר מבזמן הבית, וכתורת הבעש"ט (בעל יום ההולדת דח"י אלול) עה"פמ צמאה לך נפשי כמה לך בשרי בארץ צי' ועיף בלי מים, כן בקודש חזיתיך, דצמאה לך נפשי גו' הוא בזמן הגלות (בארץ צי' ועיף בלי מים), וע"ז נאמר כן בקודש חזיתיך – הלואי בקודש חזיתיך. ובזמן הגלות אומרת כנס"י להקב"ה, רבש"ע כי עמך מקור חיים באורך נראה אור, מיט דיר רבש"ע איז דער קוואַל פון לעבן, מיט דיין ליכטיקייט זעען מיר ליכט. וע"פ המבואר לעיל סעיף א (ע"פ דרשת הילקוט) שקומי אורי כי בא אורך הוא ע"ד באורך נראה אור, יש לומר, שגם מאמר הקב"ה לכנס"י קומי אורי כי בא אורך [הגם שמפשטות הלשון כי בא אורך (שכבר בא) משמע שמדבר בזמן הגאולה], הוא (גם) בזמן הגלות. היינו, שגם בזמן הגלות, ובפרט בימים האחרונים דהגלות, אפשרי וצריך להיות הענין דקומי אורי כי בא אורך, הן בנוגע לאור הנשמה (אורך) והן בנוגע לזה שהנשמה מאירה את הגוף (קומי אורי).וע"י מעשינו ועבודתינו בזמן הגלותמא, ובפרט בהענין דקומי אורי כי בא אורך, מקרבים וממהרים עוד יותר את הגאולה העתידה, שאז יהי' קומי אורי כי בא אורך כפשוטו (שכבר בא), ובאופן של זריזות, כסיום וחותם ההפטורהמב – אחישנהמג.