לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכפוריםא, ומביא אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע במאמרו המבאר ענין חמשה עשר באבב, דאיתא בפע"חג שהיו"ט דט"ו באב הוא שאז הוא שלימותד מילוי הלבנה [והענינים שאירעו בחמשה עשר באב (המנוים בגמראה) הם כמו תוצאות מענינו העיקרי של יום זה – שלימות מילוי הלבנה]. ומדייק בהמאמר, הרי זה שביום הט"ו קיימא סיהרא באשלמותאו הוא בכל חודש, ואעפ"כ לא נקבעו ליו"ט מלבד פסח (ט"ו בניסן) וסוכות (ט"ו בתשרי). וביותר אינו מובן, שמפשטות הלשון לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב כו' משמע שהוא יו"ט גדול יותר מכל הימים טובים, גם מהימים טובים דפסח וסוכות, אף שגם ימים טובים אלה הם בט"ו בחודשז. ונקודת הביאור בזה (בהמאמר), שעיקר המעלה דמילוי ושלימות הלבנה ביום הט"ו הזה הוא שהמילוי והשלימות הוא לאחרי חסרון, שלאחרי חסרון היא שלימות נעלית יותר מהשלימות שמצד עצמה, כידועח הכלל בעליות וירידות, דהעלי' שלאחרי ירידה היא עלי' למעלה יותר מהדרגא שלפני הירידה, וכל שהירידה היא ביותר, העלי' היא ביותר. ולכן עיקר המעלה דמילוי הלבנה הוא בט"ו באב, כי בחודש אב, הירידה דהלבנה (וישראל דדומין ללבנהט) היא ירידה גדולה ביותר, ולכן העלי' דט"ו באב (שלאחרי הירידה דתשעה באב) היא עלי' גדולה ביותר.
ב) ויש לומר, דענין הנ"ל שהיו"ט דט"ו באב הוא לפי שאז היא העלי' שלאחרי הירידה דתשעה באב מרומז גם בזה שהענין הראשון שאירע בט"ו באב הוא שכלו בו מתי מדברי. דענין מתי מדבר קשור עם תשעה באב, שבת"ב נגזר על דור המדבר שימותו במדבר ולא יכנסו לארץא, וגם קיום הגזירה היתה בתשעה באב,שבכל ת"ב (דל"ט שנים האחרונות שהיו במדבר) היו עושין קבריהןיא. והיו"ט דט"ו באב שבו כלו מתי מדבר הוא העלי' שלאחרי הירידה דתשעה באביב. ומזה מובן גם בנוגע ל(עיקר) הירידה דתשעה באב שבו חרב הבית בראשונה ובשני' [ובפרט שגם גזירת החורבן היתה באותו היוםיג (תשעה באב דשנה ראשונה שהיו במדבר) שבו נגזר על דור המדבר שלא יכנסו לארץ, ושתי הגזירות היו בשביל אותו החטא (חטא המרגלים)יג], שבט"ו באב מאיר מעין הגילוי דלעתידיד, שעיקרוטו הוא בנין ביהמ"ק השלישיטז – העלי' שלאחרי הירידה דחורבן בית ראשון ושני.
ג) וממשיך בהמאמריז ביאור השייכות דט"ו [באב] לביהמ"ק השלישי, שלע"ל יהיו גם ו"ה בבחינת י"ה, כמ"שיח ביום ההוא יהי' (יהי' הוא ב' פעמים י"ה)יט. וכיון שיניקת החיצונים היא מבחינת ו"ה (זו"ן), משא"כ מבחינת י"ה (או"א) א"א להיות יניקה, לכן, לע"ל שגם ו"ה יהיו כמו י"ה, לא יהי' שייך אז חורבן וגלות. ומוסיף בהמאמר, שמהחילוקים בין י"ה (או"א) לו"ה (זו"ן) הוא, דאו"א הן תרין רעין דלא מתפרשין וזו"ן זיווגם הוא רק לפרקיםכ. ולע"ל שאז יהיו ו"ה כמו י"ה, גם ו"ה יהי' זיווגם בתמידות. ולכן, ביהמ"ק דלעתיד יהי' נצחיכא. [דנוסף לזה שבביהמ"ק דלעתיד לא יהי' שייך חורבן לפי שלא יהי' שייך אז יניקת החיצונים, הנה גם הביהמ"ק עצמו יהי' באופן שאין שייך בו הפסק, אהלכב בל יצען בל יסע יתדותיו לנצח]. וזוהי השייכות די"ה [באב] לביהמ"ק השלישי, כי המעלה דביהמ"ק השלישי שאין שייך בו הפסק הוא לפי שיהי' בבחינת י"ה.
וממשיך בהמאמרכג בביאור הענין דב' פעמים י"ה בהקדים הידועכד בענין ואתחנן בגימטריא תקט"וכה, ת"ק עם ט"ו, דת"ק הוא ה' חסדים דאריך [שכל אחד מהם כלול ממאה] ולמעלה יותר ה' חסדים דעתיק, וענין תקט"ו הוא שה"חדאריך ודעתיק מאירים בי"ה. וזהו גם חמש עשרה אמה קלעים לכתףכו, חמש עשרה (אמה) הוא י"ה וכתף בגימטריא ת"קכז, וענין חמש עשרה אמה קלעים לכתף הוא המשכת עתיק בי"ה. וזהו גם ענין ב' פעמים י"ה, כי בחצר המשכן היו שני כתפים ובכל אחד מהם חמש עשרה קלעיםכח, ושני פעמים חמש עשרה הוא ב' פעמים י"ה. ויש לומר, שהשייכות דחמש עשרה קלעים לכתף (המשכת עתיק בי"ה) עם ב' פעמים י"ה (שזו"ן הם כמו או"א) היא, כי מצד סדר ההשתלשלות, זו"ן הם למטה מאו"א, ובכדי שזו"ן יהיו כמו או"א הוא ע"י המשכת הכתר שלמעלה מהשתלשלות, ובכתר עצמו – עתיק. והחילוק דשני הביאורים (בהמאמר) הוא, שבביאור הראשון מדבר בענין העלי' דזו"ן, ובביאור השני מדבר בענין המשכת עתיק (השורש והסיבה להעלי' דזו"ן). וממשיך בהמאמר דט"ו באב שייך גם לביאור השני דשני פעמים י"ה, כי בט"ו באב הוא גילוי ה"ח דעתיק באו"אכט, ועי"ז נמשך גילוי עתיק גם במלכותל. ועיקר גילוי זה יהי' לע"ל, אלא שמעין זה מאיר גם עכשיו בט"ו באב, כנ"ל (סעיף ב) שבט"ו באב הוא מעין הגילוי דלעתיד.
ד) והנה הטעם לזה שבט"ו באב מאיר גילוי זה הוא לפי שבט"ו באב הוא השלימות דהלבנה שלאחרי הירידה דתשעה באב (כנ"ל סעיף א). וצריך להבין, דעיקר קיימא סיהרא באשלמותא (בחמשה עשר בחודש) הוא רק בנוגע להגילוי שלה. דהלבנה עצמה היא בשלימות בכל ימי החודש, והמעלה דחמשה עשר היא שהשלימות דהלבנה היא בגילוי. וכיון שכל הענינים שבתורה הם בתכלית הדיוק, צריך לומר, שהמעלה דחמשה עשר באב היא בענין הגילוי. וצריך ביאור, הרי בט"ו באב הוא מעין הגילוי דביהמ"ק דלעתיד, שיהי' (נוסף על הגילוי דבית ראשון ובית שנילא) גדול מבית ראשון ושנילב, והגדלות דבית השלישי על בית ראשון ושני היא גדלות באין ערוך, וכמובן גם מהמבואר לעיל (סעיף ג) שביהמ"ק השלישי קשור עם ענין ב' פעמים י"ה שזו"ן יהי' כמו או"א ושבאו"א יהי' גילוי עתיק, ואעפ"כ, מקשרים המעלה דחמשה עשר באב עם זה שבחמשה עשר הוא שלימות הלבנה, שלימות בענין הגילוילג.גם צריך להבין, דכיון שהענין דחמשה עשר באב הוא ע"ד הענין דחמש עשרה אמה קלעים לכתף שהיו בחצר המשכן, שהי' עוד לפני הענין דחמשה עשר באב, גם לפני ענין הראשון שאירע בחמשה עשר באב, יום שכלו בו מתי מדבר [ויתירה מזו – גם לפני שילוח המרגלים שבשביל זה נגזר הענין דמתי מדבר], מהו גודל העילוי והחידוש דחמשה עשר באב, ועד שלא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב.
והנה ענין זה (שהיו"ט דט"ו באב קשור עם ענין הגילוי) מובן גם מזה שמהטעמים על קביעת היו"ט דחמשה עשר באב הוא לפי שהוא יום שכלו בו מתי מדבר (כנ"ל סעיף ב), דתוכן יום שכלו בו מתי מדבר הוא, שאז נתברר ונתגלה, איגלאי מילתא למפרעלד, שתשעה באב הוא יום שכלו בו מתי מדבר. ואעפ"כ קבעו היו"ט בחמשה עשר באב, שבו נתברר ונתגלה שכלו מתי מדבר, כי יו"ט זה קשור עם ענין הגילוי.
ה) ויובן זה בהקדים, דכמו שהגזירה דמתי מדבר כלתה בת"ב, אלא שלא ידעו ברור עד שנתמלאה הלבנה ביום הט"ו, עד"ז הוא בהגזירה דחורבן ביהמ"ק והגלות, שביטול גזירה זו הוא בתשעה באב, דבתשעה באב נולד משיחלה, ובמוצאי תשעה באב מקדשין הלבנה שענינה (דקידוש לבנה) הוא שהםלו עתידים להתחדש כמותהלז, אלא שגילוי ענין זה (ובשלימות) הוא בט"ו באב, שבו הוא מילוי ושלימות הלבנה.
ובעומק יותר יש לומר, דזה שבתשעה באב היתה התחלת הענין דגאולה העתידה הוא לא רק ברגע שלאחרי החורבן שאז נולד מושיען של ישראל, אלא גם לפנ"ז. שהרי זה שעלה ארי' והחריב את אריאל הוא על מנת שיבוא ארי' ויבנה אריאללח, דמזה מובן, שהכוונה דיבנה אריאל היתה לפני שהחריב את אריאללט, אלא שאז, היתה כוונה ומחשבה זו בהעלם (בדרגא דמחשבה) ולא נמשכה בגילוי, בכדי שיוכל להיות חורבן ביהמ"ק, שעי"ז דוקא יהי' בנין ביהמ"ק השלישי שגדול יותר מבית ראשון ושני, וברגע שלאחרי החורבן, הותחל הגילוי דגאולה העתידה, נולד מושיען של ישראל. אלא שהלידה שבת"ב הוא רק התחלת הגילוי [כמובן גםמהענינים דת"ב שישנם גם לאחרי מנחת ת"ב וגם לאחרי קידוש לבנה במוצאי ת"במ], ועיקר הגילוי הוא בט"ו באב. ועפ"ז יובן הקשר דמעלת חמשה עשר באב עם זה שבחמשה עשר הוא שלימות הלבנה, שהיא שלימות בענין הגילוי, כי ענין חמשה עשר באב הוא שבו הוא גילוי הגאולה שהיתה (בהעלם, במחשבה וכוונה) בת"ב.
ו) ויש לומר, דהטעם על זה שהציווימא ועשו לי מקדש, שהוא ציווי לדורות לעשות בית לה'מב [ציווי על כל בתי מקדשות, כולל גם ביהמ"ק דלעתיד], נאמר (בגילוי) בנוגע לעשיית המשכן, הוא, לפי שבהמשכן הי' כלול בהעלם גם ביהמ"ק שהוא דירת קבעמג, וגם ביהמ"ק דלעתיד שהוא אהל בל יצען גו', עיקר ענין הקביעות (כנ"ל סעיף ג). וע"ד הידועמד בענין הגאולות, שבהגאולה דיציאת מצרים נפתח הצינור והיו כלולים בה כל הגאולות, כולל גם הגאולה העתידה. אלא שהגילוי דביהמ"ק השלישי ודגאולה השלישית הוא ע"י העבודה שבזמן הגלות, שהיא ע"ד עבודת התשובה. וכיון שביציאת מצרים היו ישראל במדריגת צדיקיםמה, לכן, הענין דגאולה העתידה שכלול בהגאולה דיציאת מצרים, הי' אז בהעלם.
ועפ"ז יש לבאר זה שבחצר המשכן היו חמש עשרה אמה קלעים לכתף, אף שענין זה שייך לביהמ"ק השלישי, כי במשכן הי' כלול גם ביהמ"ק וגם ביהמ"ק השלישי. ואעפ"כ לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב, כי לפני חטא המרגלים, כאשר מצד סדר ההשתלשלות לא הי' נתינת מקום לחורבן ביהמ"ק ובמילא גם לא לבנין ביהמ"ק השלישי, הי' זה בתכלית ההעלם. ולאחרי חטא המרגלים, כשנגזר על דור המדבר שלא יכנסו לארץ וגם התחלת הענין דחורבן ביהמ"ק [כי אז היתה התחלת ההמשכה דביהמ"ק השלישי בהדרגא דמחשבה], הנה בחמשה עשר באב בכל שנה (מתחיל מחמשה עשר באב בו כלו מתי מדבר, ועאכו"כ לאחרי חורבן ביהמ"ק) הוא גילוי הפנימיות דחמש עשרה אמה קלעים לכתף שבחצר המשכן, שענינם הוא המשכת עתיק בי"ה ועי"ז גם במלכות, ענין אהל בל יצען, ביהמ"ק השלישי שאין (שייך) בו הפסק. ואז מתגלה גם הכוונה הפנימית של הבכי' דתשעה באב הראשון, ויבכו העם בלילה ההואמו שעי"ז נקבע בכי' לדורות, שהיא בכדי שתהי' הבכי' למעליותא דלע"ל, בבכי יבואומז, בכי' של שמחהמח מצד התגלות מדרגותהגבוהותמט, וע"ד שאמרו רז"לנ גבי ר"ע שכשהשיג סודות התורה בשיר השירים זלגו עיניו דמעות, דמעות של שמחה מצד ריבוי האורנא.
ז) וזהו שבחמשה עשר באב היו בנות ירושלים [ויש גורסיןנב – בנות ישראל] יוצאות וחולות בכרמים, שהמחול דחמשה עשר באב הוא בדוגמת ומעין המחול דלע"לנג שעתידנד הקב"ה לעשות מחול לצדיקים וכאו"א מראה באצבעו ואומרנה הנהנו אלקינו זה קוינו לו ויושיענו זה ה' קוינו לו נגילה ונשמחה בישועתו, דביציאת מצרים אמרו "זה" פעם אחת (זה א-לי ואנוהונז) ולע"ל יאמרו שני פעמים זהנח (הנה אלקינו זה גו' זה הוי' גו'). דביציאת מצרים שהיו אז במדריגת צדיקים אמרו זה רק פעם אחת – גילוי הוי' דז"א, ולע"ל, שיהיו במדריגת בעלי תשובה [דתשובה היא כפלים לתושי'נט] יאמרו שני פעמים זה – גילוי הוי' דז"א וגילוי הוי' דעתיקס. וממשיך בכתוב נגילה ונשמחה בישועתו, דיש לומר, שישועתו (דהקב"ה) שלאחרי "זה" השני, הוא פנימיות עתיק. וכידועסא שלע"ל יהי' (גם) הגילוי דפנימיות עתיק.
ויהי רצון, שכל ענינים אלו יהיו בקרוב ממש, ובפרט לאחרי שאמרו בההפטורה דמנחת ת"ב קרובה ישועתי לבואסב, שישועתי (דהקב"ה), הישועה שעלי' נאמר נגילה ונשמחה בישועתו, היא קרובה לבוא בקרוב ממש ובעגלא דידן, אמןסג כן יהי רצון.