אני לדודי ודודי לי · יום ד' פ' שופטים, אור לאדר"ח אלול ה'תשל"ב

בס"ד. יום ד' פ' שופטים, אור לאדר"ח אלול ה'תשל"ב^*

אני לדודי ודודי לי^א ר"ת אלול^ב, ומבואר בלקו"ת בהמאמר ד"ה זה^ג, שבאלול הוא אתערותא דלתתא, אני לדודי, ובראש השנה ויום הכיפורים היא ההמשכה מלמעלה למטה (אתערותא דלעילא), ודודי לי. וצריך להבין, דבתחלת המאמר אומר שאלול הוא ר"ת אני לדודי ודודי לי, ומיד לאח"ז מבאר שבאלול הוא (רק) אני לדודי, וודודי לי הוא בר"ה ויוהכ"פ.

וממשיך בהמאמר, שבאלול הוא זמן התגלות י"ג מדות הרחמים^ד. ומבאר שהגילוי די"ג מדה"ר באלול הוא לכאו"א, גם להרחוקים ביותר^ה. וכמו מלך שקודם בואו לעיר יוצאין אנשי העיר לקראתו ומקבלים פניו בשדה, ואז רשאים [ויכולים^ו] כל מי שרוצה להקביל פניו, והוא מקבל את כולם בסבר פנים יפות ומראה פנים שוחקות לכולם. וצריך להבין, איך זה מתאים עם מ"ש הטור^ז, שמר"ח אלול ואילך תוקעין בשופר בכל יום כדי להזהיר את העם שיעשו תשובה, שנאמר^ח אם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו, דלכאורה מכיון שבאלול המלך מקבל את כולם בסבר פנים יפות ומראה פנים שוחקות לכולם, הרי עיקר העבודה דאלול היא (לכאורה) אהבה, וגם התשובה דאלול צריכה להיות (לכאורה) תשובה מאהבה, וא"כ למה תוקעין אז בשופר בכדי לעורר יראה וחרדה.

ב) ויש לומר הביאור בזה, דמהחילוקים בין אהבה ליראה הוא, דאהבה באה ע"י גילוי אור מלמעלה, והיראה באה (בעיקר) ע"י עבודת האדם. וע"ד יראת מלך בו"ד, דזה שאנשי המדינה יראים מפני המלך הוא מפני שקיבלו אותו להיות מלך עליהם^ט, דקבלת המלכות היא ע"י העם, שום תשים עליך מלך^י. ולכן, כיוןשבאלול הוא העבודה דאני לדודי, עבודת האדם, צריך להיות אז יראה. ויש להוסיף, שעיקר העבודה באלול, אני לדודי, הוא קבלת עול מלכות שמים. דזהו מ"ש בלקו"ת שהעבודה דאלול היא היציאה לשדה לקבל פני המלך^יא. וזה שתוקעין בשופר (באלול) לעורר יראה וחרדה, הוא, כי הענין דשום תשים עליך מלך הוא שתהא אימתו עליך^יב, ובכדי שקבלת המלכות תהי' בשלימות הוא ע"י התעוררות היראה דוקא^יג.

ג) וביאור הענין בפרטיות יותר יובן ע"פ מ"ש הצ"צ במאמר^יד שמבאר ענין תקיעת שופר בר"ח אלול, דזה שתוקעין בשופר בחודש אלול הוא הקדמה לתקיעת שופר דר"ה. דהחילוק בין תק"ש דאלול ותק"ש דר"ה הוא, שהיראה (והחרדה) הבאה ע"י תק"ש דאלול היא יראה תתאה, והיראה (והחרדה) הבאה ע"י תקיעת שופר דר"ה היא יראה עילאה. וזהו שתקנו לתקוע בשופר בר"ח אלול ובכל החודש, כי בכדי לבוא ליראה עילאה צ"ל תחלה יראה תתאה. ועוד טעם על זה שתוקעין בשופר בחודש אלול קודם ראש השנה הוא, כי בעשי"ת, מתחיל מר"ה, צריך להמשיך מהמקיף בכדי למלאות מה שפגמו במשך כל השנה, והמשכת המקיף הוא ע"י הביטול דוקא. וכמבואר בתו"א^טו עה"פ^טז השמים כסאי והארץ הדום רגלי אי זה בית גו' ואל זה אביט אל עני ונכה רוח, דשמים וארץ הם תורה ומצוות, דההמשכה שע"י תומ"צ הוא אור פנימי, כסאי והדום רגלי, ובכדי להמשיך המקיפים, אי זה בית גו', דבית הוא מקיף (ובמקיפים עצמם מקיף הרחוק), הוא ע"י הביטול, עני ונכה רוח וחרד על דברי. ולכן תוקעין בשופר באלול, כי בכדי שתהי' המשכת המקיף בר"ה צ"ל נכה רוח וחרד, וע"י תקיעת שופר באים לחרדה.

וצריך להבין, הרי גם ע"י שתוקעין בר"ה באים לחרדה^יז, ואדרבה, החרדה דר"ה היא גדולה יותר מהחרדה דאלול, וכנ"ל בהמאמר שהחרדה הבאה מתק"ש דאלול היא יראה תתאה, והחרדה הבאה מתק"ש דר"ה היא יראה עילאה. ואעפ"כ, המשכת המקיף בר"ה היא ע"י החרדה הבאה מתק"ש דאלול.

ד) ויובן זה בהקדים הביאור בזה שהיראה דאלול היא יראה תתאה והיראה דר"ה היא יראה עילאה. דהנה החילוק בין יראה תתאה ויראה עילאההוא, כמבואר בתניא^יח ובכ"מ^יט דיראה תתאה היא מגדולתו ית' בבריאת והתהוות העולמות. דהביטול שביראה זו הוא ביטול היש. ויראה עילאה היא מגדולתו ורוממותו ית' שלמעלה מעולמות, דכולא קמי' כלא חשיב. דהביטול שביראה זו הוא ביטול במציאות. וזהו שבכדי לבוא ליראה עילאה, הוא דוקא ע"י גילוי מלמעלה, כי זה שביכולת האדם להשיג ע"י התבוננות הוא האלקות שבערך העולמות, ובכדי שיורגש אצלו הרוממות דאוא"ס שלמעלה מעולמות הוא דוקא ע"י גילוי מלמעלה. וזהו מ"ש^כ ויצונו ה' לעשות את כל החוקים האלה ליראה את הוי', שבכדי לבוא ליראה את הוי', יראה עילאה^כא, א"א לבוא לזה ע"י התבוננות ורק ע"י גילוי מלמעלה שנמשך ע"י המצוות^כב. וזהו שהיראה דאלול היא יראה תתאה והיראה דר"ה היא יראה עילאה, כי באלול, שהמלך הוא בשדה, שבהיותו בשדה לא נרגש הגדלות והרוממות שלו^כג, והיראה אז היא (לא מצד הגילוי מלמעלה, אלא) ע"י עבודת האדם, לכן, היראה אז היא יראה תתאה. ובר"ה, כשהמלך הוא בהיכל מלכותו, שאז נרגש הרוממות שלו, שהוא מרומם ומובדל מהעם^כד, דבנמשל הוא גילוי הרוממות דאוא"ס שלמעלה מעולמות, היראה שבר"ה יראה עילאה.

ויש לומר, דזה שצריך לתקוע בשופר בר"ה בכדי לבוא ליראה עילאה, אף שאז הוא זמן התגלות מלכותו ית', היינו שבהזמן דר"ה מצד עצמו מאיר בגילוי הרוממות דאוא"ס שלמעלה מעולמות, הוא, כי זמן הוא מגדרי העולם^כה, ולכן, הרוממות דאוא"ס שמתגלה בר"ה מצד הזמן דר"ה הוא שייך לעולמות, והגילוי דאוא"ס כמו שהוא קדוש ומובדל מעולמות הוא בעיקר ע"י המצוות, אשר קדשנו במצוותיו^כו. וכיון שתקיעת שופר בר"ה היא מצוה, היראה והחרדה מקול השופר דר"ה היא יראה וביטול בתכלית, יראה עילאה. ועפ"ז יש להוסיף עוד ביאור בזה שהיראה הבאה מקול השופר דאלול היא (רק) יראה תתאה, כי זה שקול השופרדר"ה מביא ליראה עצומה כזו, ביטול במציאות (יראה עילאה), הוא מצד המצוה דתק"ש, וכיון שתק"ש באלול אינה מצוה (ואין מברכים על זה אשר קדשנו במצוותיו), לכן, היראה (והביטול) הבאה מקול השופר דאלול היא (רק) ביטול היש, יראה תתאה. אלא שאעפ"כ, יראה זו היא הקדמה והכנה ליראה עילאה דר"ה, כי בכדי לבוא ליראה עילאה צ"ל תחלה יראה תתאה (כנ"ל בהמאמר).

ה) והנה ידוע^כז שבכדי לבוא מיראה תתאה ליראה עילאה צ"ל תחלה אהבה. דסדר העבודה הוא דחילו רחימו רחימו ודחילו. דחילו (הראשון) הוא יראה תתאה, ולאח"ז ב' דרגות ברחימו, אהבה זוטא ואהבה רבה, ולאח"ז דחילו, יראה עילאה. ומזה מובן, דזה שמהיראה תתאה דאלול באים ליראה עילאה בר"ה הוא ע"י הקדמת האהבה. ויש לבאר זה ע"פ מ"ש בלקו"ת דכשהמלך הוא בשדה הוא מקבל את כולם בסבר פנים יפות ומראה פנים שוחקות לכולם, דפנים יפות ופנים שוחקות הו"ע האהבה, וע"י שהמלך מקבל את כולם בסבר פנים יפות, ובפרט ע"י שמראה פנים שוחקות לכולם, זה מעורר אצלם (כמים הפנים לפנים^כח) אהבה להמלך. ועפ"ז יש לומר, שבפרטי המשל שבלקו"ת מרומזים ד' ענינים הנ"ל. דזה שיוצאים לקראת המלך לקבל פניו, שייך ליראה תתאה. ולאח"ז, המלך מקבלם בסבר פנים יפות ומראה להם פנים שוחקות – שתי הדרגות דרחימו (פנים יפות – אהבה זוטא, ופנים שוחקות – אהבה רבה), ולאח"ז בא הענין דבבואו להיכל מלכותו – יראה עילאה.

ו) והנה אף שבהדרגות דיראה, היראה דאלול היא למטה מהיראה דר"ה, דהיראה דאלול היא יראה תתאה והיראה דר"ה היא יראה עילאה, מ"מ יש מעלה בהיראה דאלול על היראה דר"ה. כי היראה והביטול שבר"ה, כיון שאז הוא זמן התגלות מלכותו ית'^כט, היראה והביטול אז אינם חידוש. דכיון שכולא קמי' כלא חשיב וכל שהוא קמי' יותר הוא יותר כלא^ל, הרי זה שישראל הם בביטול דיראה עילאה בהזמן דר"ה כשהם נמצאים בהיכל מלכותו, אין בזה חידוש. [ובדוגמת הביטול שבאצילות, שאין בזה חידוש^לא, מכיון שבאצילות מאיר גילוי אוא"ס. ועד"ז באצילות גופא, שהביטול שבספירת החכמה, שבה הוא עיקר הביטול, אינו חידוש, לפי שבחכמה הוא הגילוי דהוא לבדו ואין זולתו^לב. ומכ"ש הביטול דכתר, דאע"ג שהוא אור צח וכו' אוכם הוא קדם עילת העילות^לג, דפירוש אוכם הוא שהכתר הוא בביטול (כמו מראה השחור שאינו גבוה נגד מראה הלבן) לגביאוא"ס שלמעלה מהכתר (עילת העילות)^לד, שאין זה חידוש, מכיון שהכתר משיג^לה שהוא באין ערוך לגבי אוא"ס]. והיראה והביטול באלול, כשהמלך הוא בשדה (שאז אין נרגש הגדלות והרוממות שלו) ואעפ"כ ישנו הביטול דישראל, שמקבלים עליהם מלכותו ית', ולא עוד אלא שגם תוקעין בשופר לעורר יראה וחרדה (בכדי שקבלת המלכות תהי' בשלימות), הנה ביטול זה, אף שהוא ביטול היש, הוא יקר מאד בעיני הוי'^לו. ויש לומר, דע"י התענוג של המלך מזה שיוצאין לקראתו לקבל פניו (קבלת מלכותו ית') בהיותו בשדה מיתוסף עוד יותר בזה שהוא מקבל את כולם בסבר פנים יפות ומראה פנים שוחקות לכולם. ויש להוסיף, דהמעלה שבהיראה והביטול דאלול לגבי היראה והביטול דר"ה היא לא רק מצד החידוש שבזה, אלא גם בענין הביטול^לז. דהביטול שע"י גילוי, כיון שהביטול הוא מפני שמכיר ומרגיש העילוי דהגילוי (שהוא באין ערוך לגבי'), הרי הביטול קשור עם מציאות האדם (ההכרה שלו). ואמיתית ענין הביטול הוא בהעבודה דקבלת עול, שהוא כמו עבד, שמצד עול האדון שמוטל עליו הוא מוכרח לקיים רצון האדון.

ז) ועפ"ז יש לבאר מ"ש בהמאמר שהמשכת המקיף דר"ה היא (בעיקר) ע"י היראה והחרדה הבאה ע"י תק"ש דאלול, כי זה שע"י החרדה (וחרד על דברי) הוא המשכת המקיף (בית), הוא (בעיקר) כשהחרדה היא באופן דביטול ושפלות, עני ונכה רוח. וכמבואר בהמאמר דכל שהאדם משפיל את עצמו יותר, המקיף שנמשך הוא מקיף עליון יותר. ולכן עיקר המשכת המקיף הוא ע"י היראה והחרדה דאלול, כי היראה והחרדה דר"ה הוא ע"י שמרגיש הגילוי דלמעלה, והביטול שע"י הרגש הגילוי אינו באופן דשפלות, ועיקר הענין דעני ונכה רוח, ביטול באופן דשפלות, הוא בהיראה והחרדה דאלול.

ויש להוסיף עוד ביאור בהמעלה שבהיראה דאלול על היראה דר"ה, דכיון שהיראה והביטול דאלול באה ע"י עבודתם של ישראל, אני לדודי, שהשרש דישראל הוא בהעצמות, לכן, ההמשכה שע"י יראה וביטול זה היא המשכת העצמות. ויש לומר, שזהו הטעם הפנימי על זה שמהיראה תתאה דאלול באים אח"כ בר"ה ליראה עילאה, כי ע"י היראה דאלול הוא המשכת העצמות, ועי"ז נמשכים (אח"כ) גם הגילויים.

ח) והנה עד"ז הוא גם בענין התשובה דאלול, דזה שבאלול תוקעין בשופר הוא (כמובא לעיל מהטור) כדי להזהיר ישראל שיעשו תשובה, שיש בזהיתרון על התשובה דר"ה. דהגם שהתשובה דאלול היא על ענינים בלתי רצויים, כמובן ממ"ש בכתבי האריז"ל^לח דאלול הוא ר"ת אנה לידו ושמתי לך^לט, דערי מקלט הוא תיקון על ענינים בלתי רצויים [ויש לומר, דזה שהתשובה דאלול נרמזת באנה לידו ושמתי לך שהכפרה דערי מקלט היא על מכה נפש בשגגה^מ, הוא כי ע"י התשובה דר"ח אלול נעשו זדונות כשגגות והתשובה דאלול היא לתקן השגגות], והתשובה דר"ה שבאה לאחרי שנתקנו כבר הענינים הבלתי רצויים (גם השגגות)^מא ע"י התשובה דאלול היא (בעיקר) תשובה עילאה^מב, מ"מ, יש יתרון בהתשובה דאלול על התשובה דר"ה. כי התשובה דר"ה, הוא רמז בהמצוה דתק"ש, כמ"ש הרמב"ם^מג אע"פ שתקיעת שופר בראש השנה גזירת הכתוב, רמז יש בו, כלומר עורו ישינים משנתכם כו' וחזרו בתשובה. והגם שענין התשובה המרומז בשופר הוא למעלה מהמצוה דתק"ש^מד, וכידוע בענין הרמז, שהענין המרומז הוא למעלה מהדבר שמרמז עליו ועד שאינו מתלבש בהדבר והוא רק רמז בלבד^מה, מ"מ זה שהענין מרומז עכ"פ בהדבר, הוא מפני שיש ביניהם דמיון. וכיון שתק"ש בר"ה היא מצוה, לכן, גם התשובה הנרמזת בה יש לה שייכות להעבודה דתומ"צ. ועיקר המעלה דתשובה, שהיא מגיעה בבעל הרצון (למעלה מהרצון דמצוות)^מו, היא התשובה דאלול. כי זה שתשובה מגיעה למעלה מהרצון דמצוות הוא^מז מפני שישראל קדמו לתורה^מח, ולכן, המעלה דתשובה היא בעיקר כשהתשובה באה מהאדם (ישראל) עצמו, תשובה דאלול, אני לדודי.

ט) וזהו אני לדודי ודודי לי ר"ת אלול, דזה שודודי לי נכלל בר"ת אלול, הוא, כי זה שע"י העבודה דאני לדודי (באלול) נעשה ההמשכה דודודי לי בר"ה וביוהכ"פ הוא כי העבודה דאני לדודי מגיעה בהעצמות שמשם נמשכים כל הגילויים (כנ"ל סוס"ז), ונמצא שבאני לדודי דאלול כלולה גם ההמשכה דודודילי. ויש לומר, דזהו מה שהתקיעות דחודש אלול (ע"פ מנהג חב"ד^מט) הם תשר"ת תש"ת תר"ת, כל הקולות שתוקעים בר"ה, כי בהתקיעות דאלול ישנם כל הענינים שבהתקיעות דר"ה. וזה שבאלול תוקעין עשר קולות ולא מאה קולות, אולי יש לומר, שזהו לפי שהתקיעות דאלול (כיון שהם השרש של הענינים שנמשכים בר"ה) הם למעלה מהתחלקות.

יו"ד) ויהי רצון שעל ידי מעשינו ועבודתינו^נ, ובפרט על ידי העבודה דאלול, יקרבו ויזרזו עוד יותר את הגאולה, וכמרומז בזה שאלול הוא ר"ת להוי' ויאמרו לאמר אשירה^נא, כי אז יצאו כל ניצוצין מהגלות^נב.

וכיון שבאלול מקבל המלך את כולם בסבר פנים יפות ומראה פנים שוחקות לכולם, הרי בודאי שהמלך ממלא הבקשה של כאו"א מישראל, שתהי' לו כתיבה וחתימה טובה לשנה טובה ומתוקה בטוב הנראה והנגלה, הן בענינים הרוחניים בלימוד התורה וקיום המצוות, והן בענינים הגשמיים בבני חיי ומזוני רויחי, ועאכו"כ בנוגע לבקשה העיקרית – גאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו, יבוא ויגאלנו ויוליכנו קוממיות לארצנו, בקרוב ממש.

**********

The Lubavitch Library · chabadlibrary.org