ציון במשפט תפדה ושבי' · ש"פ דברים, שבת חזון, ד' מנחם-אב ה'תשל"ו

בס"ד. ש"פ דברים, שבת חזון, ד' מנחם-אב ה'תשל"ו^*

ציון במשפט תפדה ושבי' בצדקה^א, ומביא אדמו"ר הזקן בלקו"ת ד"ה זה^ב בתחלתו מ"ש^ג והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום, שזה קאי על כל יום, כי בכל יום יהיו בעיניך כחדשים^ד. ומבאר^ה, שבכדי לבוא לזה (שבכל יום יהיו בעיניך כחדשים), הוא ע"י ההתבוננות בפסוק זה גופא – והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום. דהתהוות כל העולמות היא ממדת המלכות שהיא רק הארה בלבד, וע"י קיום המצוות בעוה"ז הוא המשכת העצמות. דזהו אשר אנכי מצוך היום, אנכי מי שאנכי^ו. ולכן יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא^ז, כי עולם הבא הוא שנהנין מזיו השכינה^ח, זיו בלבד, וע"י תשובה ומעשים טובים בעוה"ז הוא המשכת העצמות^ט. וזהו אשר אנכי מצוך היום, היום דוקא, היום לעשותם ולמחר לקבל שכרם^י, דשכר המצוות שבעוה"ב (למחר) הוא רק זיו, וע"י קיום המצוות בעוה"ז, היום לעשותם, ממשיכים העצמות. וע"י ההתבוננות בהענין דאנכי מצוך היום, שע"י קיום המצוות היום (בעוה"ז) נמשך העצמות (אנכי), עי"ז יהיו אצלו המצוות באופן דהיום, שבכל יום יהיו בעיניו כחדשים ממש. וממשיך בהמאמר^יא, דכל זה הוא כפי שצריך להיות, אבל כשאינו כן, והמרירות והשמחה שלו הם מעניני עוה"ז, אזי, הניצוץ אלקי שבו הוא בגלות בנפשו הבהמית, כרחל לפני גוזזי' נאלמה^יב, ועל זה כתיב ציון במשפט תפדה גו' (כדלקמן סעיף ט).

וצריך להבין, דלכאורה, גם כשהמצוות הם כמו דיוטגמא ישנה^יג בעיניו, אפשר שיקיים אותם בחיות^יד, ועד, שזה (קיום התומ"צ) יהי' אצלו העיקר. וממ"שבהמאמר אבל כשאינו כן כו', משמע לכאורה^טו דכאשר המצוות אינם כחדשים בעיניו אז ודאי שהמרירות והשמחה שלו הם מעניני עוה"ז. וגם צריך להבין מ"ש בהמאמר שבכדי לבוא לבכל יום יהיו בעיניך כחדשים הוא ע"י ההתבוננות בהענין דאנכי מצוך היום, שע"י קיום המצוות בעוה"ז (היום) הוא המשכת העצמות (אנכי), שהוא נעלה הרבה יותר משכר המצוות בעוה"ב שהוא רק זיו, דלכאורה, מכיון שההנאה (והתענוג) מזיו השכינה בעוה"ב הוא תענוג גדול ביותר^טז [ובפרט שהכוונה בעוה"ב כאן היא לא רק לג"ע אלא גם לעולם התחי'^יז, שהגילוי שיהי' בעולם התחי' הוא נעלה הרבה יותר מהגילוי דג"ע^יח], הרי גם ע"י ההתבוננות בהעילוי דשכר המצוות (בעוה"ב) יהי' לו חיות גדול בקיום המצוות, ובהמאמר אומר, שבכדי שהמצוות יהיו בעיניו כחדשים ולא כדיוטגמא ישנה צ"ל ההתבוננות דוקא בהענין דאנכי מצוך היום, המעלה דהיום לעשותם שלמעלה מלמחר לקבל שכרם.

ב) ויובן זה בהקדים שבכדי שבכל יום יהיו בעיניך כחדשים הוא ע"י גילוי בחינה שלמעלה משינויים. ומכיון שגדר עולם הוא (מקום ו)זמן^יט, שזמן הוא שינוי, לכן, בכדי שבכל יום יהיו בעיניך כחדשים הוא ע"י הגילוי דאוא"ס שלמעלה מהתלבשות בעולמות, אור הסובב^כ. דהאור המתלבש בעולמות, אור הממלא, הוא בא בציור מוגבל להחיות את הנבראים לפי ערכם. וכמרז"ל^כא מה הנפש ממלאה את הגוף כך הקב"ה ממלא את עולמו, דכמו שחיות הנפש המתלבש בהגוף הוא לפי אופן אברי הגוף, דבכל אבר החיות הוא לפי ערכו, עד"ז הוא בהחיות דהעולם שנמשך בו אור הממלא (זה שהקב"ה ממלא את עולמו), שהחיות דכל נברא הוא לפי ערכו^כב. ומזה מובן במכ"ש^כג בנוגע לגדר העולם בכללותו (מקום וזמן), שמצד אור הממלא, א"א שיהי' בהעולם ענין שלמעלה מזמן ומקום. והגם שגם האור שמתלבש בעולם אינו נתפס בגדרי העולם, וכמ"ש^כד אין קדוש כהוי' ואיתא בזהר^כה כמה קדישין אינון ולית קדוש כהוי', דהחידוש בקדוש הוי' הוא שהגם שהוא מלובש^כובהנבראים^כז ומחי' אותם (בפנימיותם) מ"מ הוא קדוש ומובדל מהם ואינו נתפס בהם [וי"ל דזהו פירוש הוא מקומו של עולם ואין העולם מקומו^כח, דהוא מקומו של עולם קאי על אור הממלא^כט, שהוא מחי' את העולם, ואעפ"כ אין העולם מקומו, שאינו נתפס בזה^ל], הנה זה שהאור נשאר בפשיטותו (גם לאחרי שמתלבש בהעולם) הוא בנוגע להאור, אבל בנוגע להעולם, החיות דהעולם המתלבש הוא מדוד ומוגבל בגדרי העולם. ולכן, בכדי שבכל יום יהיו בעיניך כחדשים (ענין שלמעלה מזמן) הוא ע"י גילוי אור הסובב.

ג) והנה מכיון שגדר העולם הוא מקום וזמן, מובן, דזה שע"י גילוי אור הסובב נמשך בעולם ענין שלמעלה מזמן ומקום הוא שגדרי העולם בטלים מפני הגילוי דאור הבל"ג שלמעלה מהעולם. וע"ד הרצון (דרצון הוא משל על סובב), דזה שהרצון מושל ושולט על האברים שיעשו היפך טבעם הוא מפני שהם בטלים להרצון^לא. ומכיון שהענין דבכל יום יהיו בעיניך כחדשים הוא שיהי' לו חיות בהמצוות (כבדברים חדשים), דחיות הוא פנימי, לכן, הענין דלמעלה מהזמן שמאיר בהאדם (שעי"ז יהיו בעיניך כחדשים) צריך להיות אצלו בפנימיות. ולכן, הנתינת כח על זה שבכל יום יהיו בעיניך כחדשים הוא זה שאנכי מצוך היום, אנכי מי שאנכי, שלמעלה גם מסובב. והענין הוא, דאור הבל"ג (השרש דאור הסובב), הוא מוגדר בהגדר דבל"ג, ולכן, זה שא"ס להתפשטותו והוא נמצא בגילוי בכל מקום, גם בעוה"ז הגשמי^לב, הוא מצד זה שהאור הוא א"ס, אבל אין זה שייך להעולם. ושני אופנים בזה. או שבעולם אינו נרגש כלל האור^לב, או שנרגש בו האור, שעי"ז נמשך בו ענין שלמעלה מזמן ומקום, אבל הוא באופן שגדר העולם בטל מפני האור. ובכדי שהגילוי דאור הבל"ג בעולם יהי' בפנימיותו, הוא ע"י העצמות^לג שאינו מוגדר בשום גדר, לא בגדר הגבול ולא בגדר הבל"ג. ולכן, ע"י גילוי כח העצמות, נעשה החיבור דבל"ג וגבול, יחוד סובב וממלא, והגילוי דלמעלה מהזמן (שנמשך מהסובב) בעולם (שחיותו הוא מאור הממלא) הוא בפנימיותו.

ד) ויש להוסיף, דזה שהענין דבכל יום יהיו בעיניך כחדשים הוא ע"י יחוד סובב וממלא הוא לא רק בכדי שהענין דלמעלה מהזמן (סובב) יורגש בהאדם בפנימיות, אלא גם מפני שבהענין דבכל יום כחדשים עצמו ישנם שני ההפכיםדלמעלה מהזמן וזמן. שהרי הענין דחדשים (והיוקר והחביבות שבזה) הוא השינוי^לד, שבתחלה לא הי' הדבר ונתחדש רק עכשיו. וזה שבכל יום הם בעיניו כחדשים הוא שהחידוש (השינוי) הוא באופן תמידי שאינו משתנה. ונמצא דזה שהענין דבכל יום כחדשים הוא ע"י יחוד סובב וממלא הוא לא רק שהגילוי דסובב (דלמעלה מהזמן) נרגש אצלו בפנימיות (שעי"ז יש לו חיות בהמצוות כבדברים חדשים), אלא יתירה מזו, שהזמן עצמו (שמצד אור הממלא) הוא באופן דלמעלה מזמן ושינוי (גילוי הסובב).

ויש לומר, דזה שקיום המצוות צ"ל באופן של כחדשים ממש הוא לא רק בכדי שעי"ז יהי' קיום התומ"צ ביותר חיות, אלא ש(גם) ענין זה עצמו (דבכל יום יהיו בעיניך כחדשים) נוגע לקיום המצוות. כי ענין המצוות הוא שעל ידם נעשה יחוד קוב"ה ושכינתי'^לה, יחוד סובב וממלא^לה. וכיון שעבודת האדם (אתערותא דלתתא) שעל ידה נעשית ההמשכה (אתערותא דלעילא) צריכה להיות מעין ההמשכה, לכן כשקיום המצוות דהאדם הוא באופן שבכל יום הם בעיניו כחדשים, חיבור דזמן עם למעלה מהזמן, עי"ז מיתוסף בגילוי היחוד דסובב וממלא שנעשה ע"י המצוות.

ה) והנה שני הענינים דסובב וממלא הם שני השמות דהוי' ואלקים. וכמבואר בכ"מ^לו דשם אלקים הוא לא רק המגן ונרתק שמעלים ומסתיר על האור דשם הוי', אלא שגם האור דשם הוי' כמו שנמשך ומתצמצם ע"י שם אלקים להיות מקור לנבראים, שבכללות הוא אור הממלא, נקרא אלקים. וע"פ הידוע^לז דזה שהגוף מעלים על הנפש הוא כי שרש הנפש הוא מהוי' ושרש הגוף הוא מאלקים^לח, ולכן כמו שאלקים מעלים על הוי' כן הגוף מעלים על הנפש, יש לומר, שעד"ז הוא גם בהענין דסובב וממלא [שגם אור הממלא נק' אלקים, כנ"ל], שבכדי שהאדם ידע וירגיש שהעיקר הוא עניני הנשמה ועניני הגוף הם רק טפל, הוא ע"י יחוד סובב וממלא. דבאור הממלא (כמו שהוא מצד עצמו) להיותו מקור לנבראים והנבראים תופסים מקום לגבי', יש תפיסת מקום לעניני הגוף, וע"י היחוד דסובב וממלא, שגם בהאור כמו שנעשה מקור לעולמות מאיר הגילוי דאוא"ס שלמעלה מעולמות, דכולא קמי' כלא חשיב, עי"ז ישנה ההכרה שעניני הגוף הם רק בשביל הנשמה. ועפ"ז יש לבאר מ"ש בלקו"ת דכאשר לא ישנו הענין דבכל יום כחדשים אזי המרירות והתענוג שלו הם מעניני עוה"ז, כי בכדי שיהי' היחוד דסובב וממלא, שעי"ז עניני עוה"ז אינם תופסים מקום אצלו, הוא ע"י שקיום המצוות שלו הוא באופן דבכל יום כחדשים.

ו) ועפ"ז יש לבאר השייכות דגלות לשכחה, כמ"ש^לט למה לנצח תשכחנו גו', כי סיבת השכחה היא שהידיעה שהיתה אצלו מקודם היתה מוגבלת, ולכןבמשך הזמן היא נפסקת^מ. ומזה מובן בענין הזכרון והשכחה (כביכול) למעלה, דענין הזכרון הוא בסובב, דכיון שהוא בל"ג, אין שייך שם הפסק, וענין השכחה הוא במלכות, דמלכות היא שרש הנבראים, ממלא^מא. ולכן, כשקיום התומ"צ דהאדם הוא באופן דבכל יום הם כחדשים, שעי"ז מאיר הגילוי דאור הבל"ג גם באור המוגבל, אין שייך ענין השכחה, אבל כאשר קיום התומ"צ דהאדם הוא בהגבלה, שאז, כשמקיים אותה המצוה בפעם שני' ושלישית אין לו אותו החיות כמו שהי' אצלו בפעם הראשונה, שעי"ז גורם גם למעלה שבאור המוגבל לא יהי' הגילוי דאור הבל"ג, מזה נמשך ענין השכחה. וכמו שבאדם, כשקיום התומ"צ שלו הוא באופן דהגבלה, משתלשל מזה שהתענוג שלו הוא בעניני עוה"ז, שזה (התענוג בעניני עוה"ז, גם בתאוות היתר) הוא היפך הקדושה, עד"ז הוא למעלה, דע"י שז"א (סובב) מסתלק, קוב"ה סליק לעילא^מב, ונשאר רק המלכות (ממלא), זה גורם ירידת המלכות להחיות הקליפות, גלות השכינה.

ז) ויש לקשר זה עם מ"ש בהפטרה דשבת חזון^מג ידע שור קונהו גו' ישראל לא ידע עמי לא התבונן, ופירש האריז"ל^מד [שהיום הוא ערב יום ההילולא שלו^מה], דשור קאי על העגל שעשו הערב רב במדבר, ע"י שהשליכו הטס שכתב בו משה עלה שור בכדי להעלות ארונו של יוסף^מו. ומבאר, דבטס זה הי' כתוב השם יל"י (שם השני של השם בן ע"ב שמות), שהוא הממונה על כח השור העליון. וזהו ידע שור קונהו גו' ישראל לא ידע גו', שהשור עצמו ידע שהוא משם קדוש, וישראל לא ידע עמי לא התבונן, לא ידעו ולא התבוננו בזה, ואמרו שהעגל עלה מעצמו ולכן טעו אחריו. וזהו שהר"ת של ישראל לא ידע עמי לא התבונן הוא יל"י על"ה, שלא ידעו ולא התבוננו דזה שעל"ה (השור) הוא ע"י שם יל"י, ולכן אמרו שעלה מעצמו.

ויש לומר, דפירוש זה בישראל לא ידע עמי לא התבונן הוא לימוד זכות על ישראל. שהסיבה לזה שטעו אחרי העגל, היתה מפני שלא התבוננו בהענינים (השם יל"י) שלמעלה מהעולם, היינו שגם אז עבדו את הוי', אלא שכיון שאז הי' לפני הציווי דבכל יום יהיו בעיניך כחדשים^מז, לכן היתה עבודתם בהגבלה, שלכן, הגילוישהאיר להם אז הוא רק האור שמלובש בהעולם. ומזה נשתלשל שטעו אחרי העגל^מח. וזהו גם שחטא העגל גרם לשבירת הלוחות שעי"ז נעשה האפשרות דשכחת התורה^מט, היינו שגם לאחרי החטא נשאר הקשר שלהם עם התורה, ורק שלימוד התורה שלאחרי שבירת הלוחות הוא בהגבלה שלכן שייך בזה הפסק (שכחה). ועי"ז נעשה אפשרות שתהי' אומה ולשון שולטת בהם^נ, כי כשהגילוי הוא רק מבחינת המלכות, יש נתינת מקום לגלות, כנ"ל.

ח) וזהו מ"ש^נא זכור הוי' מה הי' לנו, ומבאר הצ"צ^נב דמה הוא שם הוי' (במילוי אלפי"ן בגימטריא מ"ה) ולנו הוא בגימטריא אלקים, ופירוש מה הי' לנו הוא, שהוי' נעשה בבחינת אלקים. ויש לומר, דענין מה הי' לנו בעבודת האדם הוא, דהוי' הוא למעלה מהטבע ואלקים בגימטריא הטבע^נג, שגם כשישנה לאדם הצלחה שלמעלה מהטבע הוא חושב שזה טבע. ויתירה מזו, שלפעמים, ההצלחה שלמעלה מהטבע גורמת לו לחשוב שכחו ועוצם ידו עשה לו את החיל הזה^נד [וע"ד שהי' בעגל, דזה שע"י השם יל"י נעשה עליית השור (ענין שלמעלה מהטבע) הביא אותם לחשוב שעלה מעצמו].

והעצה לזה הוא זכור הוי', שהעבודה תהי' באופן דזכרון, למעלה מהגבלה (בכל יום יהיו בעיניך כחדשים), שעי"ז מאיר הגילוי דהוי', אור הסובב גם שלמעלה מהתלבשות. ויש לקשר זה עם פירוש הבעש"ט עה"פ^נה, דמה הי' לנו הוא גילוי מ"ה דהנשמה, כי מ"ה דהנשמה הוא עצם הנשמה שלמעלה מהתלבשות, שקשורה עם הוי' שלמעלה מהתלבשות בעולם, ועי"ז באים להעבודה דזכור, עבודה שלמעלה מהגבלה.

ט) וזהו^נו ציון במשפט תפדה ושבי' בצדקה, שהם ב' דרגות בנשמה. ציון היא דרגת הנשמה שלמעלה מהתלבשות בגוף (מ"ה דנשמה), דבחינה זו אין שייך שתהי' בשבי' בנפש הבהמית, שהמרירות והשמחה שלה יהיו מעניני עוה"ז, ורק שהיא בגלות, שאינה מאירה בגילוי (בהנשמה שבגוף). ושבי' היא דרגת הנשמה שבהתלבשות, דבחינה זו שייך שתהי' בשבי' בנה"ב, שהמרירות והשמחה שלה הםמעניני עוה"ז. ויש לומר, שהוא ע"ד המבואר^נז בפירוש הכתוב^נח ותאמר ציון עזבני הוי' ואד' שכחני, דשכחה הוא שיש דבר המשכח ולא רק העדר הזכרון. וזהו עזבני הוי' ואד' שכחני, דבהוי' שהוא אור הסובב שלמעלה מהתלבשות בעולמות אין שייך ענין השכחה ח"ו ורק ענין העזיבה, והוא שבגלותא קוב"ה סליק לעילא ואינו מאיר בגילוי למטה (ע"ד הגלות בבחינת ציון, שאינה מאירה בהנשמה שבגוף^נט), ואד' (מלכות^ס) שבכללות הוא אור הממלא, שייך בו גם ענין השכחה, ירידת המלכות להחיות הקליפות (ע"ד השבי' בדרגת הנשמה שבבחינת התלבשות^נט, שהמרירות והשמחה שלה יכולים להיות מעניני עוה"ז). וזהו ציון במשפט תפדה ושבי' בצדקה, שהפדי' דבחינת ציון מהדברים המכסים עלי' ומונעים הגילוי שלה בהנשמה שבגוף, הוא ע"י התורה [משפט הוא הלכות התורה, כמו שמתרגם ע"פ^סא כמשפט הראשון כהלכתא קדמייתא], כי התורה היא אור (תורה אור^סב) ולכן על ידה נעשה הגילוי דבחינת ציון. והפדי' דדרגת הנשמה שבהתלבשות שהיא בשבי' בנה"ב (ושבי') הוא בצדקה, היינו כללות המצוות שנקראו צדקה^סג, ובפרט ע"י צדקה כפשוטה^סד, דבצדקה כתיב^סה רחבה מצותך מאד, שע"י מצות צדקה נמשך הגילוי דאור הבל"ג^סו, והגילוי הוא גם בהנשמה המלובשת בגוף^סז, [ועד"ז למעלה – בספירת המלכות שנקראת בשם שכינה על שם^סח שמתלבשת בתחתונים להחיותם^סז], ובאופן דהתלבשות. ועי"ז נמשך גם הגילוי דעצם הנשמה ממש, שלמעלה גם מדרגת הנשמה שלמעלה מהתלבשות, וע"ד שנת"ל (סעיף ג) שהיחוד דסובב וממלא הוא ע"י גילוי כח העצמות. וכיון שגם את העולם נתן בלבם של בני האדם^סט, הנה עי"ז נמשך גם בעולם, שהגילוי דלמעלה מהטבע (שנמשך מהסובב) יהי' בגילוי גם בהטבע (שנמשך מממלא), ועי"ז יהי' גם גילוי העצמות (שמחבר את שניהם), שעי"ז תושלם הכוונה דדירה לו ית' בתחתונים^ע, לו לעצמותו^עא.

ויהי רצון, שבקרוב ממש תקויים ההבטחה והיעוד ציון במשפט תפדה ושבי' בצדקה, שיעמוד^עב מלך מבית דוד הוגה בתורה (משפט) ועוסק במצוות(צדקה), וילחום מלחמת ה' וינצח [די"ל שזה שילחום מלחמת ה' הוא ע"י העבודה^עג בדרגת הנשמה המלובשת בגוף, שהעבודה בדרגא זו^עד היא באופן דמלחמה עם נה"ב], ויבנה מקדש במקומו [שעי"ז יהי' הגילוי גם בכל העולם, דהחלונות דביהמ"ק היו שקופים אטומים^עה שמהם אורה יוצאת לכל העולם^עו] ויקבץ נדחי ישראל ויתקן את העולם^עז כולו לעבוד את ה', וכל זה – בקרוב ממש ובעגלא דידן.

**********

The Lubavitch Library · chabadlibrary.org