ועתה ישראל מה ה' אלקיך שואל מעמך כי אם ליראה גו'א, ואיתא בגמראב תניא הי' ר' מאיר אומר חייב אדם לברך מאה ברכות בכל יום שנאמר ועתה ישראל מה ה' אלקיך שואל מעמך, אל תקרי מה אלא מאהג. ויש לומר, דהטעם על זה שדרשו אל תקרי מה כו' הואד, כי לפי פירוש הפשוט צריך ביאור, מדוע אומר הכתוב ענין זה (שה' אלקיך שואל מעמך רק ליראה גו') בסגנון של שאלה ותשובה, דלכאורה הוה לי' למימר אין ה' אלקיך שואל מעמך כי אם ליראה גו'. ולכן דרשו אל תקרי מה אלא מאה. והנה ידועה בכללי הלימוד אל תקרי, שאינו שולל פירוש הענין כפי שהוא נקרא אלא שמוסיף עוד פירוש, ושני הפירושים שייכים זל"זו. וצריך להבין הקשר והשייכות דמה ומאה. ובפרט שהחילוק דשני הפירושים הוא (לא רק בתיבה זו עצמה, אלא) גם בכללות הכתוב. דלפי פשוטו הוא שאינו שואל מאומה כ"א ליראה, משא"כ לפירוש הגמרא, מה (מאה ברכות) הוא הדבר שה' אלקיך שואל מעמך.
ב) והנה מבואר בכ"מ בענין הלימוד אל תקרי, שהפירוש לפי פשוטו הוא ע"י תוכן הפירוש שדרשו חז"לז. ועפ"ז יובן הלשון אל תקרי דמשמע ששולל הפירוש שבפשטות, דהכוונה בזה, שאי אפשר להיות פירוש זה כי אם ע"י הפירוש הנדרש. ועפ"ז, בנדו"ד – אל תקרי מה אלא מאה, שע"י מאה באים למה. וצריך להבין, דלשון מה מורה שהענין (המדובר) הוא דבר קטן, ובלשון הגמראח מילתא זוטרתי, משא"כ מאה הואט מספר גדול ועד לשלימות המספרי, שבכדי להגיעלשלימות צריך לעבודה רבה [וכמו"כ הוא גם בנוגע למאה ברכות כפשוטם, שבכדי לברך מאה ברכות בכל יום גם בשבת ויו"ט (ועד"ז ביום התעניתיא), צ"ל השתדלות מיוחדתיב], ואיך אומרים שבכדי לבוא למה (מילתא זוטרתי) הוא דוקא ע"י מאה (ענין השלימות שבא ע"י עבודה).
ג) ויובן זה בהקדים מה דאיתא במדרש תהלים עה"פיג אחת שאלתי מאת ה' וגו', אמר הקב"ה לדוד, בתחלה אתה אומר אחת שאלתי (גו') שבתי בבית ה' ואח"כ אתה שואל כמה שאלות לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו וכו', והשיב דוד ממך למדתי, בתחלה לא באת עלייד אלא באחת שנאמר ועתה ישראל מה ה' אלקיך שואל מעמך כי אם ליראה ואח"כ פתחת עלינו במצוות הרבה שנאמר ללכת בכל דרכיו ולדבקה בו וגו'. וצריך להבין, דלכאורה תשובת דוד ממך למדתי אינה מתרצת זה שאמר אחת שאלתי, אלא שאומרת שהשאלה היא על הקב"ה, שבתחלה אומר כי אם ליראה ואח"כ פתח במצוות הרבה. ופירש הרב המגידטו, שדוד ביקש רק דבר אחד לבד, כי הדברים המפורטים (לחזות בנועם ה' וגו') הם מסתעפים משבתי בבית ה'. ועד"ז הוא במה ה' אלקיך שואל מעמך כי אם ליראה, שהדברים המפורטים (ללכת בכל דרכיו וגו') הם מסתעפים מליראה את ה' אלקיך. אבל, עפ"ז צריך להבין לאידך גיסא, הרי דבר זה (שישנם ענינים כלליים שמסתעפים מהם הרבה פרטים) הוא מובן בפשטות, ולמה צריך ללמוד זה מהקב"ה. ונקודת הביאור בזה, דהכוונה כאן בדבר אחד לבד היא לנקודה עצמית שלמעלה מכלל לפרטים. דזהו מ"ש דוד אחת שאלתי, אחת היא יחידהטז, יחיד בעצם, שאינו בגדר התחלקות פרטים (כידוע החילוק בין יחיד לאחדיז). ועד"ז הוא ליראה את הוי', דפירוש ליראה את הוי' (דלשון את מורה על דבר שאינו אלא טפליח) הוא שאינו מציאות לעצמו כלל, וכל ענינו הוא רק זה שהוא טפל ובטל להוי'יט. וגם להמבואר בתניאכ דמה ה' אלקיך שואל מעמך כ"א ליראה את ה' אלקיך קאי על יראה תתאה, הרי ידועכא, דכל הדרגותשביראה שייכות זל"ז. וגם הביטול דיר"ת הוא מצד עצם הנשמה. וכידוע החילוק בין יראה לאהבהכב, דאהבה להיותה מציאות היא מצד הגילויים דהנשמה, ויראה להיותה ביטול היא מצד עצם הנשמה. וזהו ממך למדתי, כי בכדי לקשר הפרטים עם הנקודה העצמית שלמעלה מכלל לפרטים, צריך על זה לימוד ונתינת כח מהקב"ה. והקשר דנקודה העצמית עם הפרטים הוא בשני אופנים. א', באופן דמלמטה למעלה, שע"י הפרטים מגיעים להנקודה. וכמ"שכג ויצונו ה' לעשות את כל החוקים האלה ליראה את הוי', שע"י קיום המצוות (תרי"ג מצוות פרטיות) באים ליראה את הוי'. וב', באופן דמלמעלה למטה, שמהנקודה נמשכים ומסתעפים פרטים, ובאופן שגם לאחרי שנמשכו הפרטים, מאירה בהם הנקודה העצמית שלמעלה ממקור לפרטים.
ד) ועפ"ז יש לבאר מה שאמרו אל תקרי מה אלא מאה, מה הוא ביטול כמו ונחנו מהכד [ויש לומר, דזהו שלשון מה מורה על קטנות הדבר (כנ"ל סעיף ב), שהוא ע"ד מ"ש אתם המעט מכל העמים שממעטים את עצמםכה], והוא הביטול עצמי שמצד עצם הנשמה. ופירוש מה ה' אלקיך שואל מעמך הוא שה' אלקיך שואל מעמך הביטול דמהכו. ומביטול זה מסתעפים אח"כ כל הפרטים שנמנים בהמשך הכתוב, כולל גם ליראה את הוי'כז. דעם היות שגם הביטול דיראה הוא מצד עצם הנשמה, וביטול זה הוא הנקודה העצמית שממנה מסתעפים הפרטים שלאח"ז (ללכת בכל דרכיו וגו'), מ"מ, מכיון שהביטול הוא בציור דיראה, שענינה הוא (ככל המדות) ההרגש שהוא ירא, הוא בכלל הגילויים דהנשמה, משא"כ הביטול דמ"ה הוא ביטול בעצם. כהביטול דמס"נכח שבכאו"א מישראלכט, מצד המ"ה שבו, שהוא למעלה מכל הכחות כולל גם כח הרצון, שהרי זה שהוא מוסר נפשו הוא לא מצד הרצון שלו אלא מפני שאינו יכול להפרד ח"ו מאחדותו ית'ל. וזהו מה הוי' אלקיך, שהביטול דמ"ה הוא מפני שהוי' (הוא) אלקיך כחך וחיותך. דמכיון שאלקות הוא החיות שלו, אין שייך כלל שיהי' נפרד ח"ו מאלקות.ה) אבל, הביטול דמ"ה שישנו בכאו"א מישראל הוא בהעלם. והעלם זה הוא לא רק מפני נפש הבהמית שמעלמת ומסתרת על זה, אלא שגם מצד עצמו הוא נעלם, להיותו למעלה מגילוילא. ובכדי שיהי' בגילוי, על זה אמרו על תקרי מה אלא מאה. דמה ומאה הם ב' קצוות. מה הוא נקודה עצמית שלמעלה מגדר פרטים, ומאה הוא ריבוי פרטים עד לריבוי הכי גדוללב. ובנפש האדם הוא עשר הכחות כמו שכל אחד מהם כלול מעשר. וע"י העבודה בפרטי הכחות (מאה), מתעורר ומתגלה הנקודה דמ"הלג. וזהו אל תקרי מה אלא מאה, דמה מצד עצמו הוא למעלה מגילוי – אל תקרי (קרי הוא גילוילד), והתגלותו היא ע"י העבודה דמאה. ויתירה מזו, שהגילוי דמ"ה (שנעשה ע"י העבודה דמאה) הוא באופן כללי וגם נרגש בכחות הפרטייםלה. ויש לומר שגם זה מרומז באל תקרי מה אלא מאה, כי כאשר הגילוי דמ"ה הוא רק בכללות, אזי, הגילוי הוא רק בנוגע למ"ה (שבתחלה הי' בהעלם ואח"כ נתגלה מהעלמו), וזהו אל תקרי מה אלא מאה, שהקריאה והגילוי דמ"ה צריך להיות לא רק בנוגע להמ"ה אלא גם בכחות הפרטיים, מאה.
ו) אך עדיין צריך להבין, מהי השייכות דמה ה' אלקיך שואל מעמך למאה ברכות דוקא. ויובן זה בהקדים מ"ש (בתחלת הכתוב) ועתה ישראל, ועתה דוקא, ומבאר הצ"צלו שועתה קאי על ימי שנותינו בעולם הזה, וע"ד מ"ש בסיום פרשה הקודמתלז אשר אנכי מצוך היום לעשותם, וארז"ללח היום לעשותם ולא למחר לעשותם. דהגם שקיום המצוות יהי' גם בימות המשיחלט (ואדרבה, אז דוקא יהי' כמצות רצונךמ), מ"מ, קיום המצוות באופן דלעשותם, עשי' מלשון כפי'מא, הוא דוקא היום, כי לע"ל יהי' ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץמב ובמילא לא תהי' העבודה דאתכפיאמג. וזהוועתה ישראלמד, ישראל הוא על שם כי שרית עם אלקיםמה, ההשתררות על כל ההעלמות וההסתרים הנמשכים משם אלקים, עד לההעלמות וההסתרים דנה"ב ויצה"ר המפתים את האדם לעשות ההיפך ח"ו, וענין ישראל הוא שהוא משתרר על הרצונות דנה"ב, ועד אשר ותוכלמה. דבתחלה הם מנגדים והוא משתרר עליהם (אתכפיא), ואח"כ ותוכל, שהוא מנצח אותם (אתהפכא). וזהו ועתה ישראל, שדוקא עתה שישנה מציאות הסט"א נק' בשם ישראל על שם כי שרית גו' ותוכל, אתכפיא סט"א ואתהפכא סט"א, משא"כ לע"ל, כיון שאת רוח הטומאה אעביר מן הארץ, לא יקראו בשם ישראל (שרית) אלא בשם ישורון, או בשם (אחר) אשר פי ה' יקבנומו, כמבואר בארוכה בדרושי הצ"צמז.
ואומר ועתה ישראל מה, דזה שגם עתה כשישנה מציאות הסט"א, וגם בזמן הגלות ואפילו בעקבתא דמשיחא (עתה ממש), ביכלתו של כאו"א מישראל להשתרר על כל המונעים ומעכבים ולנצחם (שרית גו' ותוכל), הוא מצד המ"ה שבו, בחינת יחידה. כי כיון שבחינת היחידה אין כנגדה לעומת זהמח, לכן, ע"י שמעורר היחידה שבו, ביכלתו עתה להשתרר על כל המנגדים ולנצחם. וזהו מה שארז"למט ישראל אע"פ שחטא ישראל הוא [שהוא לא רק יעקב אלא גם ישראל, שם המעלה], כי בכאו"א מישראל, גם כשחטא, היחידה היא בשלימות [וכפס"ד הרמב"ם הידוענ, שכאו"א מישראל, גם כשיצרו תקפו לבטל מצוה (ועד שבכדי שיקיים המצוה צריך לכופו ע"י גוים), הוא רוצה לעשות כל המצוות], ולכן ישראל הוא, שיש לו הכח להיות שרית גו' ותוכל. ומה שאמרונא איזהו שוטה המאבד מה שנותנים לו, ואיתא בלקו"תנב שקאי על המ"ה שבנפש [דע"ינג שהוא שוטה, אינו לוחם כנגד הרוח שטות שנכנס בונד, הוא מאבד ח"ו את המ"ה שבו], הכוונה בזה היא, שהמ"ה שבו הוא בהעלם ביותר. וכמובן גם מהלשון איזהו שוטה המאבד כו', שהוא בדוגמת דבר האבוד, שגם לאחרי שנאבד הוא בשלימות, אלא שצריך למצאונה, וע"י החיפושכדבעי – בודאי ימצאנו. וזהו מה ה' אלקיך שואל מעמך, שה' אלקיך שואל ומבקש מעמך (מכאו"א מישראל) שהמ"ה שבו יהי' בגילוי. שלא יאבד ח"ו את המ"ה שנותנים לו, וגם אם איבד ח"ו – לחפש עד לגלות את המ"ה ע"י עשיית תשובה. ומדייק מעמך, שגילוי המ"ה יהי' ע"י עבודתו דוקאנו. דגם כשהתעוררות התשובה היא ע"י הכרוזים שמכריזים מלמעלהנז, או ע"י שמסבבים סיבות שונות לזה כמ"שנח וחשב מחשבות לבלתי ידח ממנו נדח, הנה זהו רק ההכנה לתשובה, אבל התשובה עצמה נעשית ע"י עבודתו דוקא, מעמך.
ז) והנה זה שמה ה' אלקיך שואל מעמך הוא עתה דוקא (היום לעשותם), אף שהשלימות דקיום המצוות (כמצות רצונך) תהי' דוקא בימות המשיח, הוא, בכדי שתהי' העבודה דאתכפיא סט"א ואתהפכא סט"א (פי' ישראל), שעי"ז דוקא נשלמת הכוונה דנתאוה הקב"ה להיות לו ית' דירה בתחתוניםנט. ואף שתכלית השלימות תהי' לע"ל דוקא (כנ"ל), הרי תכלית השלימות דלע"ל הוא שאז יהי' גילוי עצמות אוא"ס בעוה"ז הגשמי, תחתון שאין תחתון למטה ממנוס, ושלימות זו נעשית ע"י מעשינו ועבודתינו עכשיוסא, ע"י בירור וזיכוך העולם כמו שהוא עכשיו דוקא. ובשביל זה ירדה הנשמה למטה, שעיקר הכוונה בזה הוא לא בשביל עליית הנשמה שנעשית ע"י הירידה, אלא בכדי לברר ולזכך את הגוף ונה"ב וחלקו בעולםסב, שעי"ז יהי' הגילוי בעוה"ז הגשמי ותושלם הכוונה דדירה בתחתונים, כמבואר כל זה בארוכה בתניאסג.
ח) והנה מכיון שהכוונה בירידת הנשמה למטה היא לעשות את העולם דירה לו ית', הרי מובן, שענין זה (עשיית הדירה לו ית') הוא ענין עיקרי במעמדה ומצבה. דכאשר אינה ממלאה ח"ו את שליחותה ותפקידה, גם כשיש לה גילויים הכי נעלים, חסר העיקר, ולאידך, ע"י שמשלמת הכוונה דדירה בתחתונים, נעשה בה עלי' גדולה ונפלאה לאין קץסד. ועפ"ז יובן שהעבודה דמאה שעל ידה נעשה הגילוי דמ"ה היא מאה ברכות השייכים לבירור וזיכוך העולם (כדלקמן), אף שהגילוי יכול להיות לכאורה גם ע"י העבודה בפרטי הכחות דהנשמה, ללכת בכל דרכיו וגו', כי השלימות דהנשמה, גם המ"ה שבה, היא דוקא ע"י שממלאה את תפקידה ושליחותה. וזהו ועתה ישראל מה, דע"י שע"י המ"ה דהנשמה הוא עובד העבודה דישראל (אתכפיאסט"א ואתהפכא סט"א) עתה, שעי"ז הוא ממלא את הכוונה שבשבילה נברא, עי"ז דוקא, הוא תכלית העילוי (גם) של המ"ה שבו.
ט) וזהו חייב אדם לברך מאה ברכות בכל יום, דענין הברכות הוא שיהי' המשכת גילוי אלקות לא רק בישראל אלא שעל ידם יומשך גילוי אלקות בעולם. וכמו שאומרים בנוסח הברכות ברוך אתה הוי' אלקינו מלך העולם, שיומשך (ברוך) הגילוי דהוי' בישראל, אלקינו, ועי"ז יומשך הגילוי בעולם, מלך העולםסה. ובעולמות גופא, ההמשכה שע"י הברכות היא (בעיקר) בעולמות התחתונים. וכמ"שסו ברוך הוי' אלקי ישראל מן העולם ועד העולם, שיומשך מעלמא דאתכסיא לעלמא דאתגליאסז. דעלמאסח דאתכסיא הם עולמות העליונים שהם בטלים לאלקות, כמו דגים שבים שמכוסים ובטלים להמים, ועלמא דאתגליא הם עולמות התחתונים, ובפרט עוה"ז הגשמי, שנראים ליש ודבר נפרד, וענין הברכה הוא שיומשך גילוי אלקות גם בעולמות התחתונים עד בעוה"ז הגשמי.
וכיון שכל מה שברא הקב"ה בעולמו לא ברא דבר אחד לבטלהסט, וכל מה שברא הקב"ה בעולמו לא בראו אלא לכבודוע, צריך להמשיך גילוי אלקות בכל דבר שבעולם, שיהי' נרגש בו בגילוי שנברא לכבודו ית'. וזהו"ע מאה ברכות, דמאה הוא ריבוי הכי גדול [וכידועעא שכללות האותיות הם בג' הסוגים דיחידות עשיריות ומאות], דריבוי הו"ע הפרטים, וענין מאה ברכות הוא שיומשך גילוי אלקות בכל הפרטים שבעולם. ויש להוסיף בזה ע"פ הידועעב בענין המספרים יחידות עשיריות מאות, דלפעמים מבואר, שמספר המרובה הוא למעלה, וכל שנמשך למטה יותר, מתמעט המספר (מאות בכתר ויחידות במלכות). ולפעמים מבואר, שלמעלה הוא מספר יחידות, וכל שנמשך למטה יותר, מתרבה המספר (יחידות בכתר ומאות במלכות). וידוע הביאור בזהעב, דשני אופנים אלו הם באורות וכלים. דבאורות, מספר המרובה הוא למעלה, ובכלים מספר המרובה הוא למטה. ועפ"ז יש להוסיף ביאור בהמספר מאה ברכות, כי מהחילוקים שבין עלמא דאתכסיא לעלמא דאתגליא הוא, שבעלמא דאתכסיא העיקר הוא האורות ובעלמא דאתגליא העיקר הוא הכלים, וכיון שענין הברכות היא ההמשכה מעלמא דאתכסיא לעלמא דאתגליא (כנ"ל), היינו שהענינים דעלמא דאתכסיא (אורות) יהיו בגילוי גם בעלמא דאתגליא (כלים), לכן צריך לברך מאה ברכות, להמשיך ריבוי האורות דעלמא דאתכסיא בהכלים דעלמאדאתגליא. ועד שיומשך זה בריבוי הנבראים שבעולם הזה הגשמי, דענין מה רבו מעשיך ה'עג (ההתחלקות לריבוי פרטים) הוא בעיקר בעוה"ז הגשמי דוקא.
יו"ד) וזהו ועתה ישראל מה ה' אלקיך שואל מעמך אל תקרי מה אלא מאה, שבכדי שיוכל להיות העבודה דמאה ברכות, להמשיך ריבוי האורות שלמעלה (ריבוי באיכות) בריבוי הנבראים שלמטה (ריבוי ההתחלקות לפרטים), הוא ע"י המ"ה שבנפש, דמ"ה הוא נקודה עצמית שלמעלה מגדר מספר (שאין שייך בה ענין הריבוי, גם לא ריבוי באיכות). וע"י העבודה דמאה ברכות, עי"ז גופא מתגלה המ"ה שבו. ולא עוד אלא שכיון שהתכלית דירידת הנשמה למטה, כולל גם ירידת המ"ה דהנשמה, הוא בכדי להמשיך גילוי אלקות בעולם [כמו שהוא עכשיו, עתה, ע"י העבודה דישראל על שם כי שרית גו' ותוכל], לכן, ע"י שהאדם ממלא את תפקידו ושליחותו, נעשה עילוי גם בהמ"ה שבועד.
וכיון שכבר נמצאים בסוף זמן הגלות, וכל אחד מישראל השלים כבר את העבודה דהיום לעשותם, דהבטיחה תורה שסוף ישראל לעשות תשובה בסוף גלותןעה – הנה מיד הן נגאליןעה, בגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו, שאז תושלם הכוונה דדירה בתחתונים, שיהי' גילוי אלקות בעוה"ז הגשמי ובכל הפרטים שבו, וישראל [שהם המשיכו הגילוי בעולם] יהיו במדריגה נעלית עוד יותרעו, וכל זה – בקרוב ממש בעגלא דידן.