ויענך וירעיבך ויאכילך את · ש"פ עקב, כ"ף מנחם-אב ה'תשכ"ג

בס"ד. ש"פ עקב, כ"ף מנחם-אב ה'תשכ"ג^*

ויענך וירעיבך ויאכילך את המן גו'^א, ומדייק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע במאמרו ד"ה זה^ב, דבכ"מ בתורה מדבר במעלת המן, וכאן אומר ויענך וירעיבך גו' שהוא לכאורה היפך המעלה. גם צריך להבין דאיתא בגמרא^ג משה תיקן לישראל ברכת הזן בשעה שירד להם מן, יהושע תיקן להם ברכת הארץ כיון שנכנסו לארץ. וכתב הרשב"א^ד דפירוש משה תיקן כו' יהושע תיקן כו'^ה הוא שתיקנו להם מטבע הברכות, דהברכות עצמם הם מן התורה [כדאיתא בגמרא^ג, ואכלת ושבעת וברכת^ו זו ברכת הזן כו' על הארץ זו ברכת הארץ]. ואיתא בלקו"ת^ז, דהטעם על שגם בברכת הארץ מזכירין ועל אכילת מזון ובחתימת הברכה חותמין על הארץ ועל המזון (אע"פ שבירכו כבר ברכת הזן), הוא, כי הנוסח והמטבע דברכת הזן הוא על המן, לחם מן השמים, ומזון שבברכת הארץ הוא לחם מן הארץ^ח. וצריך ביאור, דברכת הזן הוא על אכילה המשבעת (ואכלת ושבעת), דאכילה המשבעת היא (בעיקר) בלחם מן הארץ, ואעפ"כ, הברכה על המזון דלחם מן הארץ היא בברכת הארץ (שלא נאמר בה ואכלת ושבעת^ט), והנוסח דברכת הזן (דכתיב בה ואכלת ושבעת) הוא על המן דכתיב בי' ויענך וירעיבך^י.

גם צריך להבין מה שהעינוי דיום הכיפורים למדין^יא מעינוי הנאמר גבי מן, נאמר כאן עינוי (ועניתם את נפשותיכם^יב) ונאמר להלן עינוי (ויענך וירעיבך) מה להלןעינוי רעבון אף כאן עינוי רעבון. וצריך ביאור, שעינוי רעבון דמן הוא שאכילת המן לא השביעה אותם ככל הדרוש [כי אינו דומה מי שיש לו פת בסלו למי שאין לו פת בסלו (והמן הי' דבר^יג יום ביומו^יד) ואינו דומה מי שרואה ואוכל למי שאינו רואה ואוכל (ובהמן היו טועמים כל המינים ולא ראו אלא מן^יד)], ומזה שמדמין עינוי רעבון דמן לעינוי רעבון דיוהכ"פ, משמע, שעינוי רעבון דמן הוא (לא שאכילת המן לא השביעה כאכילה ע"ד הרגיל, אלא) כמו שלא אכל^טו. ולהעיר, שעפ"ז צריך להבין עוד יותר שהנוסח דברכת הזן הוא על המן. גם צריך להבין^טז, דעכשיו (לאחרי שנפסק המן), כל הברכות דברכת המזון הם לכאורה על לחם מן הארץ, ואעפ"כ הנוסח דברכת הזן הוא הנוסח שתיקן משה על המן.

ב) ויובן זה בהקדים דאיתא במדרש^יז שהמן הי' מאכל רעבון. דפירוש וירעיבך גו' את המן הוא ש"וירעיבך" קאי על "את המן", שהמן הרעיב אותך. והענין הוא, דמן רומז לאגדה [כמ"ש^יח והוא כזרע גד לבן ואיתא במכילתא כאגדה שמושכת לבו של אדם], שהוא^יט פנימיות התורה. וכמבואר בכ"מ^כ דלחם מן הארץ הוא גליא דתורה, ולחם מן השמים (מן) הוא פנימיות התורה. וכיון שבפנימיות התורה הוא רק ידיעת המציאות ולא השגת המהות^כא, לכן, הלימוד דפנימיות התורה קשור ברעבון (ע"ד הרעב לשמוע את דבר ה'^כב) להשיג המהות^כג.

ובעומק יותר יש לומר דמ"ש במדרש שהמן הוא מאכל רעבון, הכוונה בזה היא (לא רק שהמן פועל אינו שולל רעבון באדם האוכלו, אלא גם) שהמן עצמו הוא מאכל רעבון. ויובן זה בהקדים שביאור הנ"ל דלחם מן הארץ הוא גליא דתורה ולחם מן השמים הוא פנימיות התורה, הוא בכללות, אבל בפרטיות, שני ענינים אלה (לחם מן הארץ ולחם מן השמים) הם גם בפנימיות התורה. והענין הוא, דאיתא בתניא^כד שבלימוד פנימיות התורה שני ענינים. שהיא מצוה רמה^כה ונשאה ושמביאה ללב שלם. ויש לומר, שהלימוד דפנימיות התורה לפי שמביאה ללב שלם, כיון ששייך לענין הבירורים (בירור המדות), הוא דומה ללחם מן הארץ, ועיקר הענין דלחם מןהשמים הוא בהלימוד והידיעה דפנימיות התורה מצד עצמו^כו. ויש לומר, שהחילוק דשני אופני הלימוד הוא גם בדרגת השכל. דהלימוד והידיעה דפנימיות התורה בכדי לבוא ללב שלם הוא במוחין השייכים למדות, והלימוד והידיעה דפנימיות התורה מצד עצמה הוא במוחין שלמעלה ממדות. ועפ"ז יש לבאר שהמן הוא מאכל רעבון, כי ענין שביעה (בענין השכל) הוא שהוא תופס את השכל, ולכן, הידיעה וההשגה דמוחין השייכים למדות (לחם מן הארץ שבפנימיות התורה) שהיא נתפסת בשכל האדם בהשגה ותפיסא ממש (שלכן פועלת ההשגה גם בהמדות שלו) היא מאכל המשביע, והידיעה וההשגה דמוחין שלמעלה ממדות (לחם מן השמים, מן) שהיא באופן דהפלאה ואינה נתפסת (כ"כ) בשכל האדם, היא מאכל רעבון.

ג) ויש לומר, שהחילוק דשני הפירושים במאכל רעבון, שפועל שאינו שולל רעבון בהאדם ושהמאכל עצמו הוא רעבון שלמעלה מתפיסא (אף שגם הידיעה שפועלת רעבון בהאדם הוא לפי שהיא למעלה מההשגה שלו), הוא, שידיעה זו היא בדרגת השכל שבערך המדות, אלא שהיא למעלה מהם, ולכן פועלת בהאדם (שעיקרו מדות) רעבון וצמאון להשיג את הענין. והידיעה שהיא עצמה בחינת רעבון, היא בדרגת השכל שלמעלה ממדות (כנ"ל סעיף ב), שלכן, היא בחינת רעבון בעצם לגבי המדות. וכשמתגלית דרגא זו בהמדות, הם בביטול. וע"ד החילוק בין חכמה ובינה, שע"י ההשגה דבינה, כאשר ההתבוננות וההשגה היא בההפלאה דאוא"ס שלמעלה מעולמות, הוא בא לידי אהבה רבה (בתשוקה וצמאון), יש מי שאוהב, וע"י הראי' דחכמה הוא בא ליראה, ביטול^כז. אלא שאעפ"כ גם דרגא זו דמן נק' בשם מאכל רעבון, כי הזיכוך שע"י אכילת המן הוא שהאדם האוכל את המן הוא בטל בתכלית, ועי"ז הוא נעשה (כמו) כלי לקבל חיות מאור שאינו בערכו. וע"ד הענין דלהחיותם ברעב^כח דיוהכ"פ^כט, שהרעב דיוהכ"פ הוא בחינת תענוג עצמי הבלתי מורגש שלמעלה מאכילה ושתי' [וכידוע^ל שהטעם דיוהכ"פ אסור באכילה ושתי' הוא לפי שביוהכ"פ הוא גילוי תענוג עצמי הבלתי מורגש], וענין להחיותם ברעב הוא שביוהכ"פ מקבלים חיות מתענוג זה^לא.

ד) ויש לקשר זה עם מאמר הזהר^לב ע"פ^לג ראו כי ה' נתן לכם השבת, ר' חזקי' פתח שיר המעלות ממעמקים גו'^לד דמעמקים (לשון רבים) הם עומקא דכולאועומקא דבירא, וכתב אאמו"ר בעל ההילולא על הגליון של ספר הזהר שלו^לה (שמשך כמה שנים הי' בשבי', ובזמן האחרון נפדו (ספר הזהר שלו עם עוד ספרים שלו) מהשבי' והגיעו לכאן), שהשייכות דפירוש זה בממעמקים לראו גו' השבת היא, כי עומקא דכולא ועומקא דבירא הם חכמה ובינה, שמהם נמשך השפע לכל ששה המדות דז"א (מבועין נפקין ונגדין לברכא כולא^לו). וענין זה שייך לראו כי ה' נתן לכם השבת, כי שבת הוא יומא שביעאה שהוא בינה^לז (עומקא דבירא), שבה מלובש חכמה (עומקא דכולא), ומיני' מתברכין שיתא יומין^לח, ו"ק דז"א. וממשיך בעל ההילולא, דזהו מ"ש^לט וקראת לשבת ענג, ענג הוא ר"ת עדן נהר גן^מ, עדן ונהר הם חכמה ובינה (עומקא דכולא ועומקא דבירא), ומהם נמשך השפע והברכה לגן, מלכות. וזהו שהמלכות נקראת שבת^מא, כי שבת הוא אותיות ש' בת^מב, ש' בגימטריא מעמקים הוא עדן ונהר, ובת היא מלכות (גן) שבה נמשך השפע והברכה מעדן ונהר, מעמקים. וצריך להבין, דבתחילת הענין מדבר בהמשכת השפע מחו"ב (מעמקים) לששה המדות דז"א, ולאח"ז מבאר שזהו וקראת לשבת ענג, ההמשכה מעדן ונהר לגן, מלכות. ויש לומר הביאור בזה (בעבודת האדם), שמעמקים לשון רבים הם שני ענינים הנ"ל שבמאכל רעבון, עומקא דבירא (בינה) הוא הידיעה שפועלת רעבון, ועומקא דכולא (חכמה) הוא הידיעה שהיא רעבון בעצם לגבי האדם, ושני הענינים דז"א ומלכות הם שתי דרגות בשכל האדם, כמו שהוא מופשט (קצת) ממציאותו (ז"א) וכמו שהוא בההגבלות שלו (מלכות). וההמשכה דמעמקים בשכל האדם (ע"י הביטול שלו) היא בשתי הדרגות שבו, גם בההגבלות שלו, שהענינים דפנימיות התורה שמצד עצמם הם למעלה מהשכל נמשכים בשכל, בהשגה ממש^מג.

ויש להוסיף, שעיקר הגילוי דמעמקים הוא במלכות. דו' המדות דז"א הם (רק) מתברכים מיומא שביעאה, והמלכות (נוסף על שבה נמשך השפע מחו"ב, גם) היא עצמה נקראת שבת. ויתירה מזו, שבשבת (שקאי בעיקר על בינה) יש גם אותיות בת, היינו שעיקר ענין הש' (מעמקים) הוא כשהוא נמשך בבת, מלכות. וי"ל הביאור בזה בעבודת האדם, שהוא ע"ד הידוע^מד שע"י הפצת המעיינות חוצה מתגלה ענינם דהמעיינות.

ה) והנה משני ענינים הנ"ל שבמן דפנימיות התורה – רעבון שלמעלה מהשגה ואעפ"כ הוא מאכל רעבון – נשתלשלו שני ענינים אלה בהמן כפשוטו.והענין הוא, דהטעם על זה שהמן הי' דבר יום ביומו [שלכן כתיב בי' ויענך וירעיבך, כי אינו דומה מי שיש לו פת בסלו למי שאין לו פת בסלו], הוא, כי גדר העולם הוא (מקום ו)זמן^מה, ומן הוא למעלה מהעולם, למעלה מגדר זמן, ולכן, גם לאחרי שנמשך בעולם, הי' צריך להתחדש בכל יום^מו. וזהו אינו דומה מי שיש לו פת בסלו למי שאין לו פת בסלו, דלחם מן הארץ וכן כל ההשפעות שנמשכו בעולם, כיון שאין ניכר בהם שהם מתחדשים בכל יום^מז, נדמה לאדם שהם בסלו, והמן שהי' ניכר בו בגילוי שמתחדש בכל יום מלמעלה, אינו בסלו של האדם. ועד"ז^מח הוא בנוגע שטעמו בו כל הטעמים (טעם השני על הרעבון דמן), דבדבר מוגבל א"א שיהיו בו כל הטעמים (ובפרט שבהטעמים ישנם גם טעמים הפכיים), וזה שהמן היו בו כל הטעמים הוא לפי שגם כשנמשך למטה הי' לחם מן השמים, ענין אלוקי שלמעלה מההגבלות דעולם. וזהו "אינו רואה ואוכל", שעין האדם המוגבל לא הי' יכול לתפוס הבל"ג דהמן, ולכן לא ראה אפילו מאכל פשוט, ע"ד מקום אור גדול מנשוא – שהראי' מתבלבלת.

והנה זה שהמן הוא מאכל רעבון הוא כשהאדם הוא מציאות, משא"כ כשהוא בביטול לאלקות, עיקר ההנאה והתענוג שלו הוא מהשפעה שנרגש בה שאינה בסלו דהאדם ונמשכת מהקב"ה. וע"י הביטול שלו הוא כלי לקבל השפע הבלתי מוגבל, רואה ואוכל.

ו) ועפ"ז יש לבאר שהנוסח דברכת הזן (דכתיב בה ואכלת ושבעת וברכת) הוא על המן, כי אמיתית ענין השובע (והעשירות^מט) הוא במן, כשמרגיש שהשפע שנותנים לו אינו בסלו (דהאדם) אלא הוא נשפע תמיד מלמעלה (כהמן שהי' ניכר בו בגילוי שמתחדש בכל יום). וביכלתו של כאו"א מישראל לבוא להרגש זה. ובפרט ע"פ הידוע^נ שפרנסה בזמן הזה (בזמן הגלות) הוא באופן דהשפעת המן. וע"י הרגש זה הוא כלי לקבל השפע הבלתי מוגבל דמן. וכמאמר רז"ל^נא כלי ריקן מחזיק כלי מלא אינו מחזיק. דכאשר הוא מציאות, ובפרט כשחושב שהשפע שנותנים לו הוא בסלו (כלי מלא) אינו מחזיק אפילו השפע המצומצם דלחם מן הארץ, וע"י שהוא כלי ריקן, הוא מחזיק גם השובע והעשירות דמן, ונמשכים לו כל ההשפעות דבני חיי ומזוני באופן של רויחי.

**********

The Lubavitch Library · chabadlibrary.org