139

ומשמעות פירושו, שהתואר "חייבים" כאן הוא כעין "בלתי ראויים" לקבלת חסדי השם, והיינו שהמברך מודה ו­משבח להקב"ה על עשיית חסד זה עמו אף שאינו ראוי לכך ("אע"פ שאיני הגון")^ז.

אמנם במאמר כ"ק מו"ח אדמו"ר הנ"ל מפורש^ח, דהזכרת "חובה לעצמו" ענינה "שימצא חוב בעצמו אשר בעבורו עמד ר"ל בסכנה והוא בעצמו מודה שהי' חייב בדבר הסכנה ח"ו".

ויש לומר, ששינוי זה לגבי מ"ש הבית יוסף נוגע להבנת תירוץ השאלה "למה נשתנה נוסח ברכה זו (ברכת הגומל) מ­ברכת הנסים":

את"ל שאמירת "הגומל לחייבים" כוונתה רק להודות לה' על הטובה ש­נעשה עמו אע"פ שאינו ראוי לכך — תמוה, אמאי לא תיקנו לשון זה גם בברכת הנסים?

ולכאורה, כלפי לייא: ברכת הגומל אין חיובה דוקא על הצלה שבאה על ידי נס, ואדרבה, הארבעה שצריכים ל­הודות הם במצבים שע"פ טבע יכולים לצאת מהם בשלום (שלכן אין הם חייבים גם בברכת הנס אא"כ ניצלו על ידי נס מיוחד כו'^ט), משא"כ ברכת הנס חיובה הוא על נס היוצא ממנהגו של עולם^י.

וא"כ, אם בהצלה טבעית יש להודות להשם על שגמל עמו טובה זו "אע"פ שאיני הגון" — כש"כ וק"ו כשמודים ל­הקב"ה על שידוד מערכות הטבע, שהי' צריך להוסיף בההודאה ההדגשה ש­נעשה לו הנס "אע"פ שאיני הגון".

ג. לכאורה יש מקום לחלק בין ברכת הגומל לברכת הנס:

ברכת הגומל היא מברכות הודאה, שמודה ומשבח לה' על הטובה שהגיעה לו, ולכן יש מקום להוסיף "הגומל ל­חייבים טובות", מכיון שזה מפליא יותר את החסד שנעשה עמו (שלמרות שאינו הגון מ"מ נעשה עמו חסד זה);

משא"כ ברכת הנס היא מברכות הראי' — שמברך על ראיית המקום ש­נעשה שם הנס, היינו שהברכה היא על עצם עשיית הנס במקום זה (המראה על גדלותו ית' שביכלתו לשדד מערכות הטבע), ובמילא אין מקום להוסיף הפרט ד"הגומל לחייבים" השייך להאדם ש­אירע עמו נס זה, ולא לעצם עשיית הנס.

אבל [לבד זאת, שכאשר הנס נעשה לשאינו ראוי י"ל שזהו נס גדול יותר, הרי] חילוק זה אינו מוכרח, כי מלשון

The Lubavitch Library · chabadlibrary.org