בפרש"י עה"ת שם מפרש, ד"לא יחללו את קדשי בני ישראל" הוא איסור "להאכילם לזרים".
ולכאורה צ"ע, כיון שאיסור טבל הוא מצד התרומה המעורבת בו, אמאי דחק רש"י לפרשו שהוא איסור להאכיל קדשים (תרומה) לזרים (שבלאה"כ נזהרו זרים על זה מכתובים אחריםלד), ולא פירשו (כבגמרא) שקאי באיסור אכילת טבל, ונק' "קדשי בני ישראל" מצד חלק התרומה המעורב בו?
ויש לומר, שלפי שיטת רש"י בפירושו עה"ת (שהוא ע"ד הפשט) יש חילוק בין טבל לתרומה גדולה ומעשר הטבול לתרומת מעשר:
בלימוד ע"ד הפשט לא מסתבר לומר, שמצד עצם החיוב להפריש תרומה, כבר ישנו בפועל בהטבל חלק התרומה (שעתיד להפריש)לה. ולכן א"א לפרש הכתוב "ולא יחללו את קדשי בנ"י" (שבפ' אמור) על איסור טבל (שהרי אין כאן קדש)לו;
משא"כ גבי מעשר, שכבר היתה פעולה של הפרשהלז, שהישראל הפריש מעשר מן הטבל, הרי בהפרשה זו כבר נכללת גם הפרשת התרומת מעשר, אלא שהיא מעורבת בהמעשר. וזה גופא קמ"ל הכתוב בכך ש"קראו (למעשר) תרומה", שבהפרשת המעשר ע"י הישראל כבר מתחילה קדושת תרומת מעשר בחלק עשירי מן המעשר, אלא שהוא מעורב במעשר. ופעולת הלוי היא רק שמבררלח חלק התרומת מעשר מן המעשרלט.
ולכן נק' "קדשי בני ישראל", כי הישראל ע"י הפרשת המעשר כבר פעל קדושה בתרומת מעשר המעורבת בומ.
ויש לומר, שענין זה מובן גם מלשון הכתובמא גבי הפרשת תרומת מעשר — "בהרימכם את חלבו ממנו": לפי פרש"ימב, "חלבו (ממנו)" קאי על חלק התרומת מעשר שבמעשר, וממ"ש "בהרימכם את חלבו ממנו" משמע, שעוד קודם שמפרישים התרומת מעשר (שזהו פירוש "בהרימכם" — לשון הפרשהמג), כבר