שיחה ב

שיחה ב

א. בסיום דיני תרומת מעשר (שבסוף פרשתנו^א) נאמר^ב: "ולא תשאו עליו חטא בהרימכם את חלבו ממנו, ואת קדשי בני ישראל לא תחללו ולא תמותו". ובפרש"י: "ולא תשאו עליו חטא וגו' — הא אם לא תרימו תשאו חטא. ולא תמותו — הא אם תחללו תמותו". וכוונת רש"י בפשטות (כמבואר במפרשים^ג), שהכתוב לא בא להשמיענו שאם ירימו הלויים תרומת מעשר לא יחטאו ולא יענשו — דמאי קמ"ל^ד — אלא בא ללמדנו בלשון שלילה את האיסור והעונש, ד"אם לא תרימו תשאו חטא", ו"אם תחללו תמותו".

והנה מאריכות לשון הכתוב ופרש"י משמע, שיש כאן שני ענינים (איסורים) שונים — (א) "ולא תשאו עליו חטא בה­רימכם גו'" (ב) "ואת קדשי בנ"י לא תחללו גו'". דאת"ל שכל הכתוב איירי בענין אחד, ונשיאת החטא היא היא העונש מיתה שנאמר בסיום הכתוב, הול"ל "ולא תשאו עליו חטא למות" (וכיו"ב) — ע"ד לשון הכתוב לעיל בפרשתנו^ה "ולא יקרבו גו' אל אהל מועד לשאת חטא למות", ועד"ז לעיל בפ' אמור^ו (גבי איסור אכילת תרומה בטומ­אה) נאמר "ולא ישאו עליו חטא ומתו בו".

וצ"ע, מדוע סתם רש"י ולא פירש מה הם שני האיסורים שבכתוב זה. ובפרט שמצינו כמה פירושים בחז"ל ומפרשי המקרא בביאור הכפל שבכתוב, ואילו בפרש"י אין זכר, לכאורה, ליישוב שאלה זו^ז.

ב. לכאורה יש לומר, שאין רש"י צריך לפרשו, כי מובן מלשון הכתוב עצמו: "ולא תשאו עליו חטא בהרימכם את חלבו ממנו" קאי במעשר שלא הורמה ממנו תרומת מעשר, ש"אם לא תרימו תשאו חטא"; וסיום הכתוב, "ואת קדשי בני ישראל לא תחללו גו'" קאי על זר (ישראל או לוי) האוכל תרומת מעשר, כלשון הכתוב "ואת קדשי בני ישראל לא תחללו" (דקאי על דבר שכבר קדוש), וחילול הקודש הוא ע"י אכילת^ח הקודש.

אבל דוחק גדול לומר שלפרש"י ה­

The Lubavitch Library · chabadlibrary.org