א. כתב הרמב"םא: "הגולה אינו יוצא מעיר מקלטו לעולם, ואפילו לדבר מצוה או כו' ואפילו להציל נפש בעדותו או להציל מיד העובד כוכבים או מיד הנהר או מיד הדליקה ומן המפולת, אפילו כל ישראל צריכין לתשועתו כיואב בן צרוי' אינו יוצא משם לעולם עד מות הכהן הגדול, ואם יצא התיר עצמו למיתה כמו שבארנוב".
ומקור דבריו במשנה מכותג: "ואינו יוצא לא כו' ולא לעדות נפשותד ואפילו ישראלה צריכים לו ואפי' שר צבא ישראל כיואב בן צרוי' אינו יוצא משם לעולם שנאמר אשר נס שמהו, שם תהא דירתו שם תהא מיתתו שם תהא קבורתו".
והקשו באחרוניםז מדוע אינו יוצא להצלת נפשות, והרי פקו"נ דוחה כל התורה כולה, ולמה אין מצות ישיבה בעיר מקלטו נדחית מפני פקו"נ? ובפרט כאשר כל ישראל צריכים לתשועתו, דאז הוי הצלת נפשות (לא רק דיחיד אלא) דרבים, פקו"נ דכל ישראל, והרי אין לך דבר העומד בפני פקו"נ, גם דיחיד, וכ"ש וק"ו דרבים ודכלל ישראל.
וכמה תירוצים נאמרו ביישוב הדבר:
א) כיון שרוצח שיוצא מעיר מקלטו מצוה (או עכ"פ רשות) ביד גואל הדם להורגו, וכן שאר כל אדם אין חייבים עליו (כב' הדיעות בהמשך המשנה), הרי ביציאתו הוא מסכן את עצמו — ולכן אין חיוב עליו לסכן עצמו בשביל הצלת חבירו, דחייך קודמיןח.
ועפ"ז מבאריםט מה שהוסיף הרמב"ם בסיום ההלכה "ואם יצא התיר עצמו