עומר הראשוןלט שירד בשביל ערב שבת, ודוקא סעודת מוצאי שבת היתה מן העומר השני שירד במיוחד בשביל יום השבתמ, שבו קרה הנס ש"לאמא הבאיש ורמה לא היתה בו"].
ה. ויש לומר, שזהו ג"כ המקור לכך שענין השבת נמשך עד זמן סעודת מוצ"ש (כנ"ל סעיף ג):
אע"פ שקדושת שבת (ממש) אינה אלא עד לאחרי הבדלה, כשמבדילין בין קודש לחול, הרי ברכת השבת ("ויברך אלקים את יום השביעי"מב, "על כן ברך ה' את יום השבת"מג) היא באופן שנמשכת עד סעודת מוצ"שמד, כשם שב"ברכו במן" נכללה גם ברכת והספקת המזון לסעודה דמוצ"ש.
[ומובן ופשוט, דכשם שקדושת השבת, אע"פ שפירשו חז"ל ד"ויקדש אותו" היינו ש"קדשו במן", מ"מ הרי קדושת שבת היא בכל זמן בכל הדורות, עד"ז הענין דברכת השבת הי' לא רק בזמן המדבר כשירד המן אלא הוא ענין תמידי בכל שבת בכל הדורות].
וזהו הטעם שסעודה זו היא "סעודת מלוה מלכה", שאז מלווים את השבת ביציאתו, כיון שבסעודה זו הוא גמר "ברכת" השבת.
וע"פ כהנ"ל אולי יש לומר עוד, שיסודה של סעודה זו הוא — זכר למן, דכיון שהעומר מן דשבת כלל גם הסעודה דמוצ"ש, לכן, כמו שחייבים באכילת ג' סעודות דשבת זכר למן, הרי זכר זה עצמו מחייב ג"כ אכילת סעודה זו (כמו שבנ"י במדבר אכלו סעודה זו מהמן שירד ליום השבת).
ועפ"ז יש לבאר ל' אדה"ז הנ"ל "שסעודה זו אינה חובה כ"כ אלא מצוה מן המובחר בלבד", דיש לומר שכוונתו בזה, שע"י סעודת מלוה מלכה הרי המצוה דג' סעודות היא "מצוה מן המובחר". כלומר, אין החיוב דסעודת מלוה מלכה רק ענין בפני עצמו (כדי ללוות את השבת, שענין זה אינו ענין לשאר סעודות דשבת שזמנם בשבת עצמו), אלא הוא (גם) חלק מחובת ג' סעודותמה, דקיום מצות ג' סעודות באופן ד"מצוה מן המובחר" ה"ז כשאוכל גם סעודת מלוה מלכה, שאז הזכר ל"ברכו במן" הוא בשלימותמו.