ע"ש, "שני העומר לאחד"ל, שהי' באופן של "הלילה הולך אחר היום", דמהעומר הראשוןלא אכלו סעודת יום ששי וסעודת ליל שבת, והעומר השני הספיק להם לא רק ל(ב'לב) סעודות דיום השבת אלא גם לסעודת הלילה שלאח"ז (מוצאי שבת)לג.
[ודוחק לומר שלא אכלו שום סעודה במוצ"ש לפי שכבר אכלו סעודה שלישיתלד ביום השבת עצמו, שהרי מילתא דתמי' היא לומר שבמשך ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר לא אכלו שום סעודה במוצ"ש (כי לא הי' להם מה לאכול)לה. דנוסף לזה שבדרך כלל אוכל אדם סעודה (לו יהא סעודה קטנה) במוצאי שבת גם כשאכל סעודה שלישית (כנ"ל ס"ב), הנה עוד זאת (ועיקר): כיון שמצד כבוד שבת חייבים ללוות את השבת ביציאתו ע"י סידור השולחן לסעודה גמורה, פשיטא שהיו עושין כן גם במדבר (ולהעיר שדוחק גדול לומר שיש ענין שמסדרים שולחן לסעודה גמורה מבלי לאכול כלל)].
ונמצא, שהלחם דסעודת מוצ"ש הי' מהעומר מן שהי' מיוחד לשבת.
ועפ"ז יש להוסיף ביאור בלשון חז"ללו עה"פלז "ויברך גו' ויקדש" — "ברכו במן וקדשו במן, ברכו במן כו' בערב שבת שני עומרים, וקדשו במן שלא ירד בו כל עיקר", דיש לומר, שהחילוק בין ב' הענינים ד"ברכו" ו"קדשו" אינו רק אם הוא ענין חיובי (שירדו שני עומרים בערב שבת) או שלילה (שלא ירד המן בו), אלא הם שני גדרים (וזמנים) שונים:
"קדשו במן" היינו ענין במן בקשר לקדושת שבת, דקדושת שבת מחייבת שלא ירד המן בזמן קדוש זה, וענין זה הוא רק בשעות דשבת גופא, בזמן דקדושת שבת (כולל ג"כ זמן של הוספה מחול על הקודש, שגם אז ישנה קדושת שבת);
משא"כ "ברכו במן", הרי ברכת המן ליום השבת אינה מוגבלת להזמן דקדושת שבתלח, אלא להמעתלעת דשבת. וכיון דזמן המעתלעת לענין ירידת המן הוא באופן של "הלילה הולך אחר היום", הרי גם לענין זמנה של ברכת המן דשבת כך הוא, שברכת המן דיום השבת נמשכת למוצאי שבת.