א. כתב הרמב"ם בסוף הל' כלאים: "כהנים שלבשו בגדי כהונה שלא בשעת עבודה אפילו במקדש לוקין מפני האבנט שהוא כלאים, ולא הותרו בו אלא בשעת עבודה שהיא מצות עשה כציצית" (ועד"ז כתב בהל' כלי המקדשא ד"האבנט מפני שהוא שעטנז, אסורב לכהן הדיוטג ללובשו אלא בשעת עבודה"). והראב"ד השיגד, מהא דאמרו בגמראה ש"במקדש אפילו שלא בשעת עבודה מותר".
ועוד השיג הראב"דו על מ"ש הרמב"ם דלוקין רק "מפני האבנט שהוא כלאים" — "אטו חשן ואפוד מי לית בהו כלאים". וברדב"זז תי' ד"אבנט הי' מרוקם צמר ורך הי', אבל חשן ואפוד ארוגים היו ואפשר שהיו קשים ואינם כלאים", ולפי ביאור זה ברמב"םח נמצא דהרמב"ם והראב"ד פליגי אי יש דין כלאים רק באבנטט או גם בעוד בגדי כהונה (דכהן גדול).
ויש לומר, שב' פלוגתות אלו בין הרמב"ם והראב"ד תלויות זב"ז:
הא דפליגי הרמב"ם והראב"ד אם הותרו כלאים בבגדי כהונה רק בשעת העבודה או כ"ז שהוא במקדש (אפילו שלא בשעת עבודה), הוי פלוגתא בגדר היתר כלאים בבגדי כהונה:
הרמב"ם כתב בפירוש שהיתר כלאים בבגדי כהונה הוא ע"ד היתר כלאים בציצית, שזהו רק דיחויי (או היתריא), והיינו דאיסור כלאים נדחה והותר*11 במקום מצות עשה דעבודת הכהונהיב, כמו