ו. ביאור ענינה של סעודת מלוה מלכה ע"ד הדרוש, יובן בהקדם מ"ש בב"ימז ד"אבר יש באדם. . ואינו נהנה באכילה אלא במוצאי שבת", שמזה מובן, שיש ענין בסעודת מלוה מלכה שאינו בסעודות שבת, שהרי אבר זה — והוא ה"עצם לוז"מח — לא נהנה בשום אכילה (גם דסעודות שבת) אלא של מוצאי שבת בלבד.
ויש לבאר הדברים ע"פ מ"ש באלי' רבהמט שה"עצם לוז" לא נהנה מעץ הדעת (דכיון ש"אינונ נהנה בשום אכילה. . אלא כשיאכל במוצאי שבת", א"כ לא נהנה מאכילת עץ הדעת בערב שבת), ו"לכך אינו נפסד", כי כל ענין המיתה בא בגלל חטא עץ הדעת, שבשביל חטא זה נקנסה מיתה בעולם, אבל ה"עצם לוז" שלא נהנה מעץ הדעת הוא למעלה מענין המיתה, ומעצם זה יבנה הגוףנא לתחיית המתים.
דלכאורה צ"ע, דכיון שעצם לוז זה הוא למעלה מענין המיתה ואינו צריך לאכו"ש לקיומו, א"כ אמאי נהנה הוא מסעודת מלוה מלכהנב? ולאידך, אם יש אכו"ש השייכת לעצם זה, למה אינה מאכילת שבת עצמהנג שמעלתה מיוחדת שהאכילה גופא הוי מצוה, ו"פרש שבתכם לא קאמר"נד, כ"א רק מסעודת מוצאי שבתנה?
ויש לומר הביאור בזה ע"ד הדרוש: תכלית הכוונה בבריאת עה"ד היא לא רק כדי לנסות את אדם הראשון שלא יאכל ממנו, אלא כדי שהאדם יהפוך את עץ הדעת ויעלה אותו למעלה מענין המיתה. וכמבואר בספריםנו, שאם הי' אדם הראשון ממתין ג' שעות עד יום השבת, הי' אוכל מעץ הדעת ולא הי' ענין של מיתה כלל. והיינו לפי ששבת היא מעין חיי עוה"בנז, למעלה מגדר מיתה, ואם הי' ממתין באכילת פרי עץ הדעת עד שבת, הי' למעלה מענין המיתה.