151

לנו את הארץ הזאת גו' הבאתי גו' אשר נתתה לי ה'"^נב, וזה מחייב — "(מביא) וקורא", ש"וקורא" הוא חלק המצוה מן התורה (וכפרש"י^נג שצריך האדם להר­אות שאינו "כפוי טובה").

ועפ"ז י"ל ששתי הדיעות בהתחלת זמן חיוב בכורים, הן ע"ד שני אופני הודאה להקב"ה שצ"ל בכל יום ויום:

א) ההודאה מיד בתחילת היום, ד"מיד שניעור" האדם משנתו (עוד קודם נטילת ידים) אומר "מודה אני לפניך כו' שהח­זרת בי נשמתי כו'"^נד.

ב) ההודאה בעת התפלה — החל מ­ההודאה בתחילת התפלה — "הודו לה' קראו בשמו כו'", ואח"כ כמה פעמים ב­משך התפלה, וכן בתפלת העמידה — "מודים אנחנו לך", עד לסיום התפלה, ועד לסיומה ממש (במנהג^נה שנתקבל ומ­קויים עתה ע"י כל ישראל) — אמירת הפסוק^נו "אך צדיקים יודו לשמך גו'".

והם שני אופנים בענין ההודאה:

ההודאה הראשונה שהאדם מקיימה — אומר תיכף כשניעור משנתו, לא באה ע"י התבוננות ומסקנא שכלית בגודל ו­עוצם הטובה שנעשה עמו בהחזרת נשמ­תו — שהרי אך זה עתה, מיד (— כלשון הספרי בביכורים) נתעורר משינתו, ואף לא נטל את ידיו (ובפרט שלכתחילה אין לאדם להרהר בד"ת בעודו מושכב על מטתו קודם נט"י כו'^נז), ואינו שייך עדיין להתבוננות שכלית — אלא הודאה זו היא בעיקר תוצאה מהאמונה הפשוטה הנטו­עה בלב כל ישראל, שבאמונתו הטהורה הוא מכיר, דזה שהוא ניעור משנתו בכל יום זהו מפני שהקב"ה בעצמו^נח מחזיר לו נשמתו, ולכן ההלכה בפשטות^נט "ב­שעה שייקץ בסוף שנתו מברך והוא על מטתו כך אלקי נשמה שנתת בי כו' מודה אני לפניך כו'" — הוא מודה בדיבור ממש על הטובה שנעשתה עמו בהחזרת נשמתו.

משא"כ ההודאה בעת התפלה באה על ידי התבוננות שכלית כו', ככל עניני התעוררות בעת התפלה, הבאים על ידי התבוננות — כפסק המשנה והשו"ע^ס שלפני התפלה חייב אדם להתבונן "ויח­שוב מרוממות הא­ל ית' ובשפלות ה­אדם", וכן עניני התבוננות כו' בעת ה­תפלה — שכתוצאה מזה ה"ה מודה להשם.

וזהו החילוק בין שתי הדיעות הנ"ל (בחיוב בכורים מה"ת):

לדעת הספרי ד"אין והי' אלא מיד" — ההודאה דבכורים היא ע"ד ההודאה "ד­מודה אני" שאומרים "מיד כשנעור

The Lubavitch Library · chabadlibrary.org