שהחילוק הוא רק בין דין חובת יחיד ודין התלוי בציבור, אלא שזהו חילוק בעצם גדרו של תנאי זה ד"ירושה וישיבה":
ברוב (כמעט — כל) המצות התלויות בארץ, חלות החיוב תלוי' בכיבוש הארץ וחלוקתה, שכיבוש וחילוק הארץ הם הגורמים שיתחייבו במצות אלו התלויות בארץ (אי משום שעד אז חסר עדיין בשלימות קדושת הארץלח, שהיא הפועלת חיובן של מצות אלו התלויות בארץ, או שהחיוב של מצות התלויות בארץ — תלוי בקנין כל הארץלט);
משא"כ גבי בכורים, חלות החיוב תלוי' בביאה לארץ בלבדמ, והתנאי ד"וירשתה וישבת בה" (אינו גורם חלות החיוב, אלא) הוא רק הסרת ארי דרביע עלי'מא, מפני שקיום מצוה זו בפועל אינו אפשרי אלא כשהשדה היא שלו וברשותומב — כמו שאומרמג "הבאתי את ראשית פרי האדמה אשר נתתה לי ה'" — והיינו לאחרי ירושה וישיבה שלו, כשיש לו חלק מבורר בארץמד.
וזוהי כוונת הספרי "והי' כי תבוא — אין והי' אלא מיד", דממש"נ "והי' כי תבוא" למדים שחיוב בכורים חל מיד בבואם לארץ, וע"ד מצות חלה שנתחייבו בה תיכף "בבואכם אל הארץ"מה [אלא שגבי חלה, שמפרישים מן העיסה, אפשר לקיימה "מיד" בבואם לארץ ממש, מיד שיש לו עיסה, משא"כ בבכורים שצ"ל מ"ראשית פרי האדמה אשר נתתה לי ה'", אי אפשר לקיימה בפועל עד לאחרי "וירשתה וישבת בה", כשבעל השדה יכיר את האדמה — חלקו בארץ].
ה. ויתר על כן יש לומר — שלשיטת הספרי היתה אפשריות לקיים בפועל מצות ביכורים "מיד" (בבואם לארץ) ממש, בתחילת הכיבוש.
דהנה איתא בספרימו, שמ"ש משה ליתרו*46 "והי' כי תלך עמנו גו' והטבנו לך" היינו שיותן לבניו "דושנה של יריחו" (עד שיבנה בית הבחירה), "והיו (בני יתרו) אוכלים אותו ארבע מאות שנה וארבעים שנה" (מספר השנים מראשית כניסת ישראל לארץ עד בנין בית הבחירה), ונמצא, ש"דושנה של יריחו" שהובטח לבני ישראל והם הטיבו ליתרו ונתנוהו ליתרו (בניו) בפועלמז מיד כשנכנסו לארץ, בכיבוש יריחו.