והיינו: כשם שבנוגע לאלעזר ויהושע הי' מינוי מיוחד מאת השם (ולא די בזה שאלעזר הוא הכהן גדול ויהושע הוא ראש העדה), שמזה מובן שהם נתמנו כאן כ"בעלים" על ענין נחלת הארץ — כמו"כ הוא בנוגע לנשיאי השבטים, שהי' כאן מינוי מיוחד, ושייך לתפקידם כבעלים וממונים לעניני בני השבט.
[ועפ"ז יומתק לשון הכתוב כאן "ונשיא אחד נשיא אחד ממטה תקחו" (ולא "איש איש למטה" וכיו"ב) — כי פעולת ועשיית הנשיאים כאן אינה מצד היותם נציגי ושלוחי אנשי השבט, אלא כנשיאים — כבעלים וממונים עליהם].
ולכן מבאר רש"י, שפעולת ה"נחלה" כאן ("ינחלו") אינה חלוקת הארץ לשבטים (שענין זה, שהנשיאים זוכים בנחלת שבטם הוא להיותם שלוחי אנשי שבטם), אלא מה ש"כל נשיא ונשיא אפוטרופוס לשבטו ומחלק נחלת השבט למשפחות ולגברים, ובוררלד לכל אחד ואחד חלק הגון" — דזה שכל נשיא הוא אפוטרופוס לשבטו, היינו מה שהוא דואג, בתור נשיא (ממעל ועל) שבטו, לצרכי כל יחיד ויחיד בתור פרט, ושלכן הוא "בורר לכל אחד ואחד (בפני עצמו) חלק הגון"לה.
אלא שעפ"ז שוב קשה לשון הכתוב "אשר ינחלו לכם", דמשמעו שהנשיאים הם הנוחלים — והרי זה שהנשיא "בורר לכאו"א חלק הגון" אינו ענין של "נוחל" אלא "מנחיל" (שבורר ומנחיל חלק לכאו"א מאנשי שבטו)?
ולכן ממשיך רש"י "ומה שהם עושין יהי' עשוי כאילו עשאום שלוחים" — שע"י מעשיהם של הנשיאים (לברור לכאו"א חלק הגון) כבר נגמר הענין, והיינו שאין צורך בעוד פעולה להנחיל החלק למקבל החלק, אלא שפעולת הנחלה נגמרה ע"י ברירת ובחירת הנשיא, וכיון שבחירת הנשיא היא היא הגומרת את פעולת הנחלה, הרי הם הנוחלים, ולכן נאמר "אשר ינחלו לכם".
וזהו גם דיוק ל' רש"י "כאילו עשאום שלוחים", שמזה משמע (כנ"ל ס"ב מהרא"ם) שאין להם דין שלוחים, אלא רק שלענין התוצאה יפה כחם כמו שלוחים, ד"מה שהם עושין יהי' עשוי"לו — כי כחו של כל נשיא לברור לכאו"א חלק הגון אינו מפני תפקידו כשלוחם של אנשי שבטו, אלא מפני מינויו מאת הקב"ה בתור נשיא השבטלז.