149

האיסור מצומצם באופנו ופרטיו בהתאם לפרטי המאורע דנגיעת כף ירך יעקב, כנ"ל (אף שאין בפרטים אלה חשיבות, לכאורה, בכללות המאורע וההצלה^יד) — ואין זה "זכר" מתאים ל(כללות) ההצלה כו'.

ויש להוסיף בזה: מכיון שהתורה מ­דייקת לכתוב טעם האיסור [ועד כ"כ, שלפי דעת חכמים, מקרא זה ("על כן לא יאכלו גו'") "בסיני^טו נאמר אלא שנכתב במקומו לידע מאיזה טעם נאסר להם", כלומר, כ"כ חשוב לדעת "מאיזה טעם נאסר" עד שנכתב מקרא זה תיכף, לא ב­מקום אמירתו] — מסתבר לומר, שגם שני קצוות אלה שבאיסור גיד הנשה (זכר למאורע כללי ביותר; ו"צמצומו" לפרט שבפרט שבמאורע זה) אינם גזירת ה­כתוב שלא נתגלה טעמה^טז, אלא שיש בהם "טעם" (שכלי).

ב. ויובן זה בהקדם הסברת אחת ה­מעלות שבהשגחתו יתברך על בני ישר­אל [שזהו תוכנה של מצות גיד הנשה, כנ"ל — להזכיר ע"ד שמירת והשגחת הקב"ה על עמו ישראל שלא יאבד ח"ו בגלות העמים] לגבי ההשגחה על שאר הברואים — ובהקדמה:

ידוע פירוש וחידוש מורנו הבעש"ט^יז בענין השגחת הקב"ה על עולמו, שיש השגחה פרטית לא רק על מין המדבר, אלא על כל הברואים — גם חי צומח ו­דומם. דכמה מחכמי ישראל עד הבעש"ט ס"ל אשר השגח"פ היא רק על כל אחד ואחד ממין המדבר ואילו בחי צומח ודומם יש רק השגחה כללית על המין^יח; והבעש"ט פירש וחידש דגם פרטי (ה­מאורעות של) דומם צומח וחי הם ע"פ השגחתו יתברך.

[וכמדובר כמ"פ, אשר כל הענינים ה­מבוארים בתורת החסידות מקורם בנגלה דתורה (אם באופן מפורש או עכ"פ ב­דרך רמז) — וכן בענין זה, שיש ראי' מפורשת מנגלה דתורה שהשגח"פ היא גם בדצ"ח (שהביאה אדמו"ר הזקן^יט — בעל השמחה והגאולה די"ט כסלו) — מדברי חז"ל במס' חולין^כ: "ר' יוחנן כי הוה חזי שלך (עוף "השולה דגים מן הים") אמר משפטיך^כא תהום רבה", וכ­פרש"י^כב "שזמנתה שלך לשפוט ולעשות נקמתך בדגת הים להמית המזומנים למות" — הרי מפורש להדיא, שיש דין ומשפט גם על פרטי דגי הים, ועד ש­הקב"ה מזמין עוף פרטי כדי להמית דג פרטי זה המזומן למות].

The Lubavitch Library · chabadlibrary.org