107

ועד"ז ביצחק שהי' מרכבה למדת ה­גבורה דלמעלה, ולכן היתה (עיקר) עבו­דתו במדת היראה.

ט. והנה בנוגע למדת הגבורה של­מעלה מבואר^מח, שבשרשה ומקורה אין ענינה — דין וצמצום (מניעת ההשפעה), אלא אדרבה, גבורה מלשון תגבורת, תג­בורת החיות (ע"ד גבורות גשמים^מט).

וההפרש בין מדת החסד למדת ה­גבורה הוא, שמדת החסד, מכיון שענינה השפעה אל הזולת, לכן על ידה באה ה­השפעה באופן שיוכל המקבל לקבלה^נ; משא"כ מדת הגבורה היא השפעה בהת­גברות רבה (השפעה שלפי ערך ה"מש­פיע") [אלא שמזה נמשך ונשתלשל אח"כ ענין הצמצום והגבורה (מניעת השפע) כפשוטה, בפרט כשהמקבל אין ביכלתו להכיל שפע רב כזה].

ונמצא, שלא זו בלבד שענין הגבורה והדין שלמעלה אינו בשביל הדין עצמו ח"ו, וכל מטרת הדין הוא רק חסד [כ­ידוע^נא בענין עונשי התורה, שאין מטר­תם העונש עצמו ח"ו, אלא כדי למרק ולזכך את האדם עד שיתכפר לו החטא, שלכן כל התורה — כולל עניני העונש שבה — נקראת "תורת חסד"^נב] — אלא עוד זאת, שעצם מדת הגבורה שלמעלה בשרשה ומקורה אינה ענין של דין ומני­עת השפע, אלא אדרבה — תגבורת ה­השפעה דוקא^נג.

י. ומשתי מדותיו יתברך, חסד וגבו­רה, נשתלשלו ונמשכו בהאדם שתי ה­מדות דאהבה ויראה בעבודתו יתברך:

ממדת החסד דלמעלה, שהיא השפעת חסדו ית' שלפי ערך הנבראים ואשר ב­יכלתם לקבל, נמשך באדם הרגש ה­אהבה, כי כאשר מרגיש חסדו של הקב"ה, הנה כמים הפנים לפנים מתעורר האדם להתקרב אל השם;

ומדת הגבורה דלמעלה — תגבורת ההשפעה (שלמעלה ממדידה והגבלה של הנבראים) — מעוררת באדם את הרגש היראה והביטול, שעי"ז ביכלתו לקבל גם תגבורת השפע (ע"ד משנת"ל, שהבי­טול ד"ונפשי כעפר לכל תהי'" הוא כלי ל"פתח לבי בתורתך").

הרי מובן, שאין מדת היראה של יצחק ענין הפכי ממדת האהבה של אברהם — שהרי ענינה ותכליתה של היראה והביטול הוא כדי שתאיר אצלו תגבורת החסד שלמעלה^נד, ויתקרב אל השם ביתר שאת ויתר עז^נה.

The Lubavitch Library · chabadlibrary.org