63

להדבק באומה זו", משמעה, שצריכים להיות אצלו כל שלשת הסימנים^כו.

אבל י"ל שאין הדברים מוכרחים, כי:

א) הגירסא בעין יעקב היא "(כל שיש בו. . ראוי כו') אין בו שלשה סימנים הללו אין ראוי להדבק בו"^כז — שבזה יש לפרש (כהירושלמי) שרק אם אין בו כל שלשת הסימנים אין ראוי להדבק בו, ואין לאפושי פלוגתא בין הבבלי והירושלמי, כידוע הכלל בזה^כח.

ב) ברמב"ם^כט כ' ש"סימני ישראל האומה הקדושה ביישנין רחמנים וגומלי חסדים ובגבעונים הוא אומר^ל והגבעונים לא מבני ישראל המה לפי שהעיזו פניהם. . ולא רחמו על בני שאול ולא גמלו לישראל חסד כו'", הרי שהרמב"ם מדייק (כהירושלמי) שלא הי' אצל הגבעונים "אחד מהן", שמזה משמע, שאין מרחקין אא"כ חסרות כל ג' מדות הללו

[וכלשון הרמב"ם שם^כט — לפי כתבייד מדוייקים^כט: "כל מי שיש בו עזות פנים ואכזריות (לא "או אכזריות", כבספרי הרמב"ם הנפוצים) ושונא את הבריות ואינו גומל להם חסד חוששין לו ביותר שמא גבעוני הוא" (וכ"ה גירסת הטור ושו"ע^לא) — כי אין חוששין לו רק אם אין אצלו אף א' מג' המדות^לב],

וא"כ, את"ל שזוהי פלוגתת הבבלי והירושלמי — למה הכריע הרמב"ם כהירושלמי נגד הבבלי (ובפרט שנקט לשון הבבלי "סימני ישראל")?

ולכן מסתבר לומר, שגם הבבלי ס"ל שהטעם שריחק דוד את הגבעונים הוא מפני ש"אין בהן (אף) אחד מהן". ועפ"ז צע"ק, מדוע לא מצינו בבבלי הדגשה זו בפירוש כ"א רק בירושלמי?

גם יש לדייק בלשון הרמב"ם הנ"ל — "שסימני ישראל. . ביישנין רחמנים כו'" — ששינה מסדר המדות שבש"ס (הן בבלי והן ירושלמי)^לג, והקדים "ביישנין" ל"רחמנים"^כג. ואף שמצינו גירסא כזו במקום א' במדרש^לד — צ"ע, אמאי לא נקט הרמב"ם הגירסא הרווחת בש"ס (ומדרשים)?

ג. ויש לומר הביאור בכל זה:

נקודת החילוק בין הבבלי והירושלמי היא: בבבלי מדייק "שלשה סימנים יש

The Lubavitch Library · chabadlibrary.org