ימול בשר ערלתו" (ש"ודאי דלאו אקטן מוטל לעשות רק על האב" — קרבן העדה), ובספר היד נקט הרמב"ם כדרשת הירושלמי.
אבל הא גופא טעמא בעי, מדוע נקט הרמב"ם בס' היד כהירושלמי ולא כהבבלייג (ובפרט ע"פ הכלל הידועיד שהרמב"ם מביא הדרשה הפשוטה יותר, והרי בכתובים דאברהם מפורש ופשוט (יותר) חיובא דאבטו).
ב. והנה בפשטות יש לבאר זה ע"פ דברי הרמב"ם הידועים בפירוש המשניות שלוטז, וז"ל:
"ושים לבך על העיקר הגדול. . שכל מה שאנו מרחיקים או עושים היום אין אנו עושין אלא במצות הקב"ה ע"י משה רבינו ע"ה לא שהקב"ה אמר זה לנביאים שלפניו כגון. . אין אנו מלין מפני שאברהם אבינו ע"ה מל עצמו ואנשי ביתו אלא מפני שהקב"ה צוה אותנו ע"י משה רבינו שנמול כמו שמל אברהם אבינו ע"ה. וכן גיד הנשה אין אנו הולכים אחר איסור יעקב אבינו אלא מצות משה רבינו ע"ה הלא תראה מה שאמרו תרי"ג מצות נאמרו לו למשה מסיני וכל אלו מכלל המצות".
ולכן לא נקט הרמב"ם בס' היד הכתוב שנאמר לאברהם (היינו "נביאים שלפניו" דמשה) אלא דפ' תזריעיז, שהוא הציווי ש"הקב"ה צוה אותנו ע"י משה רבינו"יח.
אבל עפ"ז קשה יותר זה שבספר המצות מביא הכתוב דאברהם ולא הזכיר כלל הכתוב דפ' תזריע?
ויתירה מזו: בספר המצות מדגיש הרמב"ם "והוא אמרו ית' לאברהם המול לכם כל זכר" — היינו שלא זו בלבד שמביא הכתוב דאברהם, אלא שמוסיף ומדגיש שהציווי לישראל (שצונו) למול