יחדיו נעשה ענין שלם; וגדר "תמים" אינו נפעל מצד הצטרפות הפרטים יחד, אלא מצד ענין חדש שמוסיף על שלימות הדבר מצ"ע, שדבר חדש זה פועל בו שיהי' "תמים". וכמו לדוגמא בזמן, ששנת הלבנה יש בה י"ב חדשי הלבנה, שנה שלמה. ושנה תמימה נעשית ע"י הוספת חודש העיבור. ואף שכל השנה נקראת שנה תמימה, שנעשה מציאות אחת (לא שנה וחודש י"ג), מ"מ, הרי מציאות אחת זו נוצרה על ידי חודש הי"ג.
וכן הוא באדם, דאף שהחילוק בין אדם השלם שאין בו חסרון לאדם סתם הוא לא רק בזה שאדם השלם יש בו יותר מעלות פרטיות (וכן אדם תמים יש בו תוספת מעלות גם לגבי אדם השלם), אלא שהאדם נעשה מציאות של "אדם השלם" (ויתירה מזו בשייכות לתמים, שהאדם נקרא תמים) — מ"מ, גדר דאדם השלם הוא שכל כחות נפשו וכל פרטי עבודתו הם כדבעי, היינו צירוף כל הפרטים שבו; ו"תמים" הוא הוספת מעלה מסויימת שהיא היא הפועלת ויוצרת שם "תמים".
משא"כ הענין הג' שב"תמימות" הרי הוא למעלה ממעלות פרטיות, כי זה שהוא תמים בעבודתו, ואינו מתפעל ואינו משתנה, הוא לא מצד מעלות ושלימות הפרטים שיש לו, או מצד הוספת מעלה יתירה, אלא, מצד הפשטות שלו שאינה שייכת לפרטים ומעלות מסויימות, ולכן ענין התמימות מתבטא בביטול והנחת עצמותו (הכולל ביטול פרטי מעלותיו), שזהו עצם נקודת הרצון שיש בכל יהודי (כמ"ש הרמב"םעא) שאינו משתנה לעולםעב.
ולכן בכל המצבים ובכל הזמנים ובכל המקומות הוא בשלימות ובתמימות.
ט. ע"פ כל הנ"ל יש לבאר גם השייכות בין מצות מילה לענין ההליכה בתמימות (וכנ"ל סעיף ה, שגם פירוש הג' ב"והי' תמים" — הליכה בתמימות — נפעל על ידי מצות מילה) — דיש לומר, שזה שייך לענין הג' שבמצות מילה, שהוא עצם פעולת המילה (והנפק"מ להלכה, שגם מי שנולד מהול צריך הטפת דם בריתעג, עצם פעולת המילהעד).