235

הוראה (גם) לבניו בכל הדורות והמקומות ב­היותם בגולה, שהרגש והיחס להגלות צ"ל בשתי תנועות הפכיות:

מחד גיסא על כאו"א מבנ"י לדעת שאין להם לירא ולפחד מהגלות, כי מ­כיון ש"לא מרצוננו גלינו מארץ ישראל. . אבינו מלכנו ית' הגלנו מאדמתנו ו­שלחנו בגלות"^מט, הרי מובן שניתנו לנו כל הכחות הדרושים להתגבר על כל המניעות והעיכובים כו' שבזמן הגלות ולעבוד עבודתו ית' כדבעי. ויתירה מזו — דוקא על ידי העבודה בגלות, מבלי להתחשב בכל ההעלמות וההסתרים על קיום התומ"צ והמלעיגים כו', באה לידי גילוי גדלותם ותוקפם של בנ"י — "לגוי גדול אשימך שם" (כמבואר בכ"מ^נ).

אמנם מאידך, ביחד עם שלילת ה­יראה מן הגלות, צריכים להרגיש את ה"מיצר" וצער של הגלות — היינו שה­יחס למצב הגלות לא יהי' ח"ו ברגש של שלוה ומנוחה, אלא, אדרבה — בתנועה של צער תמידי ע"ז שבנ"י אינם נמצאים במקומם האמיתי — כ"א כבנים שגלו מעל שולחן אביהם^נא; ולא רק הבנים וכנס"י נמצאים בגלות ובשבי' כו', אלא כדברי ה' ליעקב "אנכי ארד עמך מצרימה"^נב, שכינתא בגלותא.

ושני הרגשים אלו — העדר היראה מן הגלות והרגשת צער הגלות — תלויים זה בזה: כח זה באדם, להתרומם למעלה מן הגלות עד שלא יירא ויפחד ממנו, בא ונמשך מההרגש וההכרה שאין הגלות מקומו האמיתי, והוא מצטער על המצאו בגלות ומשתוקק תמיד לצאת ממצב ה­גלות ולשוב למקומו האמיתי. והש­תוקקות זו גופא מגבי' אותו למעלה מן הגלות, עד שאין לו שום יראה ופחד מההעלמות והסתרים שבגלות.

וזוהי ההוראה למעשה מפירוש רש"י זה: אם בתחילת ירידת יעקב למצרים הי' מצטער על שנזקק לצאת לחו"ל, עאכו"כ שצריך האדם להצטער על מיצר הגלות בזמננו אנו, לאחרי כל ה­צרות שעברו על כלל ישראל במשך זמן הגלות, עד לזמננו עתה, בדרא דעקבתא דמשיחא;

וצער זה (ש"מיצר" לו) צריך כ"א מישראל לבטא ולגלות ע"י צעקתו ל­הקב"ה "עד מתי קץ הפלאות"^נג, "עד מתי גו' יחרף צר"^נד, ולדרוש וכו' את ה­גאולה מהקב"ה, כמדובר פעמים רבות^נה ממדרשי חז"ל, ומדברי הפוסקים הרא­שונים והאחרונים אשר מפיהם אנו חיים,

וצעקה ודרישה זו עצמה מזרזת ו­מקרבת עוד יותר את הגאולה האמיתית והשלימה על ידי משיח צדקנו, "ואנכי אעלך גם עלה"^נב, במהרה בימינו ממש.

(משיחת ש"פ ויגש תשמ"ו)

The Lubavitch Library · chabadlibrary.org