וכן נתברךנ "לא יסור שבט מיהודה גו' עד כי יבא שילה", שממנו באה מלכות בית דוד שהיא "עיקר המלכות"נא שבישראל] — ומצד ענין המלכות מתגלה אמיתית האחדות של ישראל, שהם נקודה אחת שלמעלה מהתחלקות.
וכמבואר במ"א, שהמלך לא זו בלבד שהוא כולל את כל העם (שהוא מלך עליהם), אלא שעל ידו נעשים כל העם למציאות אחת (ולהעיר מלשון הרשב"אנב "המלך כצבור שהצבור וכל ישראל תלויין בו"), ומצד זה אין התחלקות בעם ישראלנג, וכל מציאותם היא רק מציאות המלךנד.
ו. ע"פ כהנ"ל מובן גם הטעם, שהקשר בין דין ערבות בממון להא שכל ישראל ערבין זב"ז נסמך אקרא דערבות יהודה על בנימין:
הכח להמשיך ענין האחדות (שמצד הנשמה) גם בעניניו הגשמיים ודברי הרשות של האדם, בא מהרגשת עומק אמיתית הענין דאחדות ישראל, שכל ישראל הם חד ממש,
וע"ד הנ"ל בענין המלכות — שכח המלכות הוא לא רק על בני אדם, אלא כל הדברים, גם הדצ"ח, שבמדינתו, הם תחת שליטתו וממשלתו.
ולכן, דוקא מערבות יהודה על בנימין, שבזה בא לידי גילוי האופן הכי עליון באחדות ישראל (כנ"ל סעיף ה), למדין שדין ערבות בממון שייך להא דכל ישראל ערבין זה בזה.
ז. פ' ויגש קוראים בכל שנה בסמיכות לצום העשירי, היום שבו "סמך מלך בבל. . על ירושלים והביאה במצור ובמצוק"נה, וע"פ המבואר בשל"הנו מובן שיש שייכות ביניהם:
נת' במ"אנז, ד"סמך מלך בבל על ירושלים" הוי בגדר הקדמת רפואה למכה (של גלות), דהרי סיבת תוקף הגלות היא מצד העון דשנאת חנםנח, והרפואה — הגאולה מן גלות — היא על ידי פעולה הפכית, אהבת חנם עד לאחדות ישראל