200

ולכאורה יש לדייק — מדוע כותב הרמב"ם ע"ד בחירה חפשית בסוף ספר המדע שכותב בו "כל המצות שהם עיקר דת משה רבינו ע"ה"^טז (בהלכות תשובה)? והרי ענין הבחירה הוא (כלשון ה­רמב"ם^יז) "עיקר גדול. . והוא עמוד התורה והמצוה" — היינו שהוא "עיקר" ו"עמוד" של כל התומ"צ (וביניהם גם של תשובה)!

וי"ל, כי השייכות בין בחירה לתשו­בה היא בעצם מהותם. כלומר: זה ש­בחירה חפשית ה"ה "עיקר גדול" בכל התורה הוא בזה, שלולא ענין הבחירה לא יתכן ענין הציווי ולא הענין דשכר ועונש (כפי שביאר הרמב"ם שם^יח), אבל תתכן המעשה של מצוה; משא"כ תשובה, הרי בחירה חפשית שייכת לגוף עשיית התשובה, דאם אין האדם מרגיש את עצמו אשם במעשיו, הרי אין מקום ל­חרטה (מלאה) על מעשיו הלא טובים.

אבל יש לומר, שהרמב"ם מרמז בזה ענין עמוק יותר, כדלקמן.

ד. תשובה לאמיתתה היא כאשר ה­אדם מתעורר מצ"ע לשוב אל ה', ולא מפני סיבה מבחוץ שהכריחה (או עכ"פ גרמה) שיעשה תשובה (כגון שעושה תשובה "מיראה" או "מכשלון כח"^יט), כי כיון שענין התשובה הוא עד ש"יעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה ה­חטא לעולם"^כ, הרי אם הייתה סיבה חיצונית לתשובתו אין כאן "בטחון" גמור "שלא ישוב לזה החטא לעולם".

ולכן מאריך הרמב"ם כאן אודות ענין בחירה חפשית, כי תשובה אמיתית באה רק מצד בחירתו החפשית של האדם ו­"לא מיראה ולא מכשלון כח"^יט, לא מאי­זה סיבה צדדית^יט.

וזהו דיוק לשון הרמב"ם, שלאחר ש­מאריך בב' פרקים (פרק ה­ו) ע"ד בחירה חפשית של האדם כ' (ברפ"ז) "הואיל ורשות כל אדם נתונה לו כמו שביארנו ישתדל אדם לעשות תשובה ולהתוודות בפיו מחטאיו ולנעור כפיו מחטאיו כו'" — דמ"ש כאן דוקא לשון זה, הוא מפני שכוונתו היא לאופן התשובה שהתחיל לבאר (בפ"ה), שבאה אך ורק מבחירתו החפשית של האדם, ולכן "ישתדל אדם לעשות תשובה", כלומר ענין התשובה צ"ל תוצאה מהשתדלותו ורצונו של ה­אדם מצ"ע, בחירתו החפשית לגמרי (כנ"ל), שהאדם מצ"ע מנער כפיו מ­חטאיו^כא, ופשיטא שאינו בא מחמת שהכ­ריחו אותו (מלמעלה) לעשות תשובה^כב.

ה. וזהו גם ההסבר בעניננו — אמירת השבטים "אבל אשמים אנחנו גו' על כן

The Lubavitch Library · chabadlibrary.org