והעשיר נותן צדקה להעני, ונמצא שלאמיתו של דבר אין העני מקבל מן העשיר אלא מהקב"ה (כי "מה שנותן העשיר לעני אין זה שלו כלל אלא הוא ג"כ של ה'"נב), ורק מצד גדרי העולם עובר מזונו על ידי העשיר].
וזהו הפירוש בטענת הלבנה "אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד": מצד כוונת הקב"ה בהבריאה, הנה מציאות "המקבל" (לבנה) היא היא הדורשת שאור המקבל יבוא באמצעות המשפיע [וכנ"ל, שמצד גדרי העולם, הרי המקבל למטה מן המשפיע ומקבל ממנו], ומשום הכי צריך להיות מיעוט הירח, באופן שנעשה "מאור הקטן", המקבל אורו מן השמש.
ח. אמנם זה שנעשה מאור הקטן אין זו התכלית והמטרה, אלא שעי"ז יגיע לשלימותו, שתתגלה בו עשייתו של הקב"ה, שיהיו "שני המאורות הגדולים", וזה יתקיים בפועל לעת"ל, שאז יהי' "אור הלבנה כאור החמה"יב.
וזהו ביאור המשך השקו"ט בדברי הגמ' — "אמרה לפניו רבש"ע הואיל ואמרתי לפניך דבר הגון אמעיט את עצמי אמר לה לכי ומשול ביום ובלילה א"ל מאי רבותי' דשרגא בטיהרא מאי אהני א"ל זיל לימנו בך ישראל ימים ושנים וכו'"; לאחרי מיעוט (אור) הירח — צריכים להדגיש את תכלית הכוונה באור המקבל, שאין הכוונה שישאר במיעוט אורו*52, אלא שיבוא ויגיע עי"ז להיות "מאור הגדול", "אור הלבנה כאור החמה".
וזהו תוכן ענין הפיוס של הקב"ה — "לכי ומשול ביום ובלילה כו' זיל לימנו בך ישראל ימים ושנים כו' זיל ליקרו צדיקי בשמיך" — שכדי שיודגש באופן גלוי שכל המטרה של מיעוט הירח הוא רק כדי שעי"ז תבוא סו"ס להיות "כאור החמה", ששוב יהיו "שני המאורות הגדולים", יש בה גם עתה ענינים של "גדלות"נג ("לכי ומשול כו' לימנו בךנד כו' ליקרו צדיקי כו'"): ובכ"ז "לא קא מיתבא דעתה, אמר הקב"ה הביאו כפרה