רד-ב
אבל כשהוא מדבר דיבור רע, אזי יוצא ממנו החיות, ולעילא ג"כ לא סלקא, אז קרוב הדבר להיות נפסק ממנו כל החיות לגמרי, וזה ג"כ מה שאנו אומרים בל"א ער האט אויש-גירעט].
1 ----- מקורות ומראה מקומות -----2 לקו "י ה , ב (סי ' עז) [צוה "ר סי ' קג] 3 ----- הערות וציונים -----4 עיין בס' ערבי נחל, פ' וישלח בריש ד"ה ואמר עוד נפשי יצאה בדברו: כי הנה כ' הבעש"ט זלל"ה כי ענין רוח האדם בקרבו וחיות שלו הוא כח הדיבור אשר בקרבו, וכמשה"כ ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה (בראשית ב, ז) ומתרגמינן לרוח ממללא, ולפ"ז כשהאדם מדבר דיבורים אזי הדיבורים ההם הן הן חיותו ויוצא חיות שלו באותן הדיבורים, רק שלהיות חיות האדם דבוק תמיד בשורשו לכן הדיבורים ההמה עצמן ממשיכים עליו משרש חיות חדש ועי"ז חי תמיד, אף שבכל דיבור יוצא חיות מקרבו רק כל דיבור עצמו מביא לו חיות חדש עכ"ד. ועיי"ש בהמשך מה שהאריך בענין דיבורים טובים ודיבורים לא טובים, ושם: כאשר האדם מדבר דיבורים טובים הנה אף שנפשו יוצאת ממנו אין לו פסידא בדבר כי אדרבה נמשך לו נפש וחיות חדש ממקום הקדוש ההוא נמצא שאותו חיות עצמו שיוציא הוא הבא לו ביתר שאת ויתר עוז, משא"כ בדברו דיבורים רעים אז נפשו הטובה יוצאה ורעה באה תחתיה וזה הפסד גדול כו' עיי"ש. ועיין לקמן סי' רעג-ב. ולהעיר מס' מדבר קדמות להחיד"א, מערכת ד אות כא (דיבור).5 והדיבור הוא החיות של האדם כו' ממנו ית' – ראה לקו"ת להאריז"ל פ' עקב (ועיין מש"כ על זה במדבר קדמות שם, ובלב דוד פכ"ב ופכ"ג). וראה הערה הקודמת, ובלקו"י סי' – וקב. ועיין צוה"ר סי' פח ובהערות שם.6 הדיבור סלקא לעילא ומעורר כו' – ראה זח"ג לא, ב (הובא בר"ח שער הקדושה ספ"י עיי"ש). וראה ג"כ זח"ב מז, ב וזח"ג קה, א.The Lubavitch Library · chabadlibrary.org