א. ברמב"ם סוף הלכות ספר תורהא: כלב מי שיושב לפני ספר תורה ישבג בכובד ראש באימה ופחדד שהוא העד הנאמן לכלה באי עולם שנאמרו והי' שם בך לעד, ויכבדהו כו'ז.
תוכן הדין ד"אימה ופחד" לפני ספר תורה מצינו בירושלמיח — שאמר ר"ש בר"י (כשראה אחד עומד ומתרגם התורה והי' סומך עצמו על העמוד) "כשם שניתנה באימה וביראהט כך אנו צריכין לנהוג בה באימה וביראהט".
אבל הרמב"ם לא כתב טעם זה "כשם שניתנה כו'", ובפשטות י"ל — כי דין זה ברמב"ם אינו הדין שבירושלמי:
מ"ש בירושלמי "צריכין לנהוג בה באימה וביראה" קאי בשעת קריאת התורהט ותרגומה [וע"ד מה שלמדין בבבליי שלימוד התורה צ"ל באימה — "מה להלן באימה (דכתיביא וירא העם וינועו וגו'. רש"י) וביראה וברתתיב ובזיע אף כאן באימה וביראה וברתת ובזיע"], ודין זה אכן הובא ברמב"ם לעיל (בהל' תפלהיג) "ואין התורגמן נשען לא לעמוד ולא לקורה אלא עומד באימה וביראה". משא"כ ברמב"ם כאן איירי בהחיוב של כובד ראש ואימה ופחד לא (רק) בזמן שקורא או לומד מתוך ספר התורה אלא לגבי "כל מי שיושב לפני ספר תורה", היינו שגם הישיבה לפני ס"ת צ"ל בכובד ראש וכו', ולכן לא כתב "כשם שניתנה כו' כך צריכים לישב באימה כו'", אלא הביא טעם אחר.
אבל עדיין אין הענין מיושב:
תוכן פרק זה ברמב"ם הוא בדיני כבוד ס"ת, והזהירות היתירה שלא לנהוג