225

ב. והנה "התורה היא נצחית"^יא, ומזה מובן שבקריאה זו ישנה הוראה נצחית בכל זמן ובכל מקום.

וההוראה — בפשטות, שבני ישראל צריכים להיות מוכנים להכנס לארץ ישראל (כפי שהיא בשלימותה, ארץ של עשר עממין), ולא רק מוכנים לכניסה ל­ארץ, אלא צריכים להכנס לארץ בפועל [שהרי כל זמן שלא נכנסו לארץ בפועל, אפילו בעמדם "על ירדן ירחו" בסמיכות לארץ ישראל, ה"ה עדיין בגלות (ועד — גלות מצרים, וכנ"ל שגם מסע זה האחרון נקרא "אשר יצאו מארץ מצרים")].

ועאכו"כ בזמננו עתה, בעמדנו בימים האחרונים של הגלות, מוכנים להכנס מיד לגאולה האמיתית והשלימה — צריכים לסיים את כל ענייני גלות עוד היום, בסיום פרשת מטות, לפני התחלת פרשת מסעי (באופן שבפרשת מסעי נכנסים לארץ ישראל בפועל, ועד לארץ ישראל בשלימותה, ארץ עשר עממין),

עי"ז שכל אחד ואחד גואל את עצמו, ע"י ההוספה בכל עניני תורה ומצות בכלל, וכמבואר בתניא^יב שכל ענין של תומ"צ הוא "גאולה פרטית", וכיון ש"שם גאולה עלה"^יג ה"ה גם ההתחלה של הגאולה הכללית^יב, גאולת כל אחד ואחת מישראל, בתוך כלל ישראל, בכל קצוי תבל.

ויש לומר, שזהו תוכן פסק הרמב"ם^יב ש"לא שבט לוי בלבד אלא כל איש ואיש. . אשר נדבה רוחו אותו. . הרי זה נת­קדש קדש קדשים, ויהי' ה' חלקו ונחלתו לעולם ולעולמי עולמים. . הרי דוד ע"ה אומר^יד ה' מנת חלקי וכוסי אתה תומיך גורלי" — שכאו"א מישראל יכול לגאול את עצמו מעניני העולם ולהת­קדש קדש קדשים, התואר ובחי' כהן גדול.

ויתירה מזו: פסק הרמב"ם^טו ש"הד­לקת הנרות כשירה בזרים", דבכחו של זר להדליק "השמן זית זך"^טז שב"מנורת זהב כולה"^יז שבבית המקדש [ועד ש­בשביל זה מוציאים את המנורה לחוץ^יח — שבערך להיכל ה"ז מעין ענין של גלות],

והיינו שבכוחו של כאו"א מישראל (גם זר) להדליק המנורה לא רק ברוחניות הענינים, ב"מנורת זהב כולה" שבתוך כאו"א מישראל, ע"י שעושה עצמו "שמן זית זך", המורה על תכלית הבירור והזיכוך — אלא גם בביהמ"ק כפשוטו.

[ויש לקשר זה עם ימי החודש שאנו עומדים בהם עתה — שנכנסים ליום כ"ו בחודש, הגימטריא דשם הוי' ("הוי' הוא נחלתו"^יט), ולאח"ז — יום ז"ך בחודש, המרמז על "שמן זית זך"].

ג. וכן תהי' לנו ברגעים אלו ממש,

The Lubavitch Library · chabadlibrary.org