פקודי ג

א. על הפסוק „ויהי בחודש הראשון בשנה השנית באחד לחדש הוקם המשכן"^א אי' במדרש^ב והובא בפרש"י^ג, דמה שנאמר הוקם המשכן, שמזה משמע שהמשכן הוקם מאליו — כי כל ישראל לא היו יכולים להקימו (מחמת כובד הקרשים^ד), וגם משה לא הי' יכול להעמידו, ואמר לו הקב"ה „עסוק בידך ואתה מראה להעמידו והוא עומד מאליו ואני כותב עליך שאתה הקימתו שנא' ויהי בחדש הראשון בשנה השנית באחד לחדש הוקם המשכן ומי העמידו משה שנא'^ח ויקם משה את המשכן".

וצלה"ב להלן במדרש אי'*(וכ"ה בפרש"י^א) דכל שבעת ימי המילואים (שתחלתם בכ"ג באדר^* הי' משה מעמיד את המשכן ומפרקו — והרי לא הי' אדם יכול להקימו (מחמת כובד הקרשים), והאיך הי' משה מעמידו ומפרקו בכל יום*?

ב. והנה הטעם שהעמיד משה את המשכן בז' ימי המילואים אף שהקב"ה ציווהו „ביום החדש הראשון באחד לחדש תקים את משכן אהל מועד"^י נתבאר במ"א בארוכה^יא דעות רש"י ורמב"ן בזה:

הרמב"ן כתב^יב „כי (הקב"ה) אמר לו מתחלה (קודם ז' ימי המילואים) והקמות את המשכן כמשפטו אשר הראת בהר"^יח. וכשאמר לו הקב"ה „ביום החדש הראשון באחד לחדש תקים גו'", היינו ש"ביום הראשון תהי' הקמתו לעמדה, הנה ידע כי בעת ימי המילואים יצטרך להקים ולהוריד כו'".

אמנם מזה שרש"י בפירושו עה"ת אינו מפרש שהכוונה „תקים לעמדה", אינו מוציא את הכתוב מפשוטו — משמע דס"ל דהפירוש של „ביום ה־182חדש הראשון גו' תקים את המשכן גו'" הוא (לא שביום זה „תהי' הקמתו לעמדה", אלא) כפשוטו שהקמתו בכלל תהי' ביום זה.

ולפי"ז הציווי „ביום החדש הראשון גו' תקים את המשכן גו'" אינו (ציווי נוסף^ח על הציווי „והקמות את המשכן גו'", כפירוש הרמב"ן) אלא גילוי מילתא ופירוש של הציווי „והקמות" — אשר קיומו של ציווי זה יהי' „ביום החדש הראשון באחד לחדש".

ומה שהעמיד משה את המשכן לפני ר"ח ניסן, לא נצטווה ע"ז בפירוש, אלא שלמד זאת מזה שנצטווה לחנך את אהרן ובניו בעבודתם, והחינוך בעבודה צ"ל במקום בו תיעשה העבודה בקביעות; ו(בעיקר) למד מן הציווי המפורש שכל ז' ימי המילואים יהיו „פתח אהל מועד גו' "^ט — ומזה ידע שצריך להקים את המשכן.

ועפ"ז: בשלמא לדעת הרמב"ן, שעל העמדת המשכן בז' ימה"מ הי' ציווי מיוחד אפ"ל (עכ"פ בדוחק) דגם על זה היתה נתינת כח מהקב"ה, וגם זה נכלל במה „שהוקם מאליו". אמנם לדעת רש"ו, שעל הקמתו בז' ימה"מ לא הי' צוווי — מאין הי' בו כח (למרות כובד הקרשים) להעמידו כל ז' ימי המילואום?

נ. והביאור בזה:

העילוי שבר"ח ניסן, יום השמיני למילואים הוא שאז הי' „וכבוד ה' מלא את המשכן"^י, דשרתה בו שכינה. משא"כ בז' ימה"מ לא שרתה בו

14) תצוה כס, ר. לב. צו ח, לב לה. וראה רמב"ן פרשתנו שם.

183ד. והנה יחודו של יום הח', מעלתו לגבי ז' ימי המילואים — מתבטא בכמה ענינים שביום זה, וכמרז"ל ובל' פרש"י^כ אשר „הוקם המשכן בו ביום ונטל י'^* עטרות", ופשיטא שצ"ל חילוק באופן הקמת המשכן עצמו.

ובהקדם; א) ידוע ע"ד הקמת כו"כ בנינים באבנים גדולות וכו', מתחיל מבנין עיר ומגדל וראשו בשמים^כא ואין בזה כל פלא כלל, כי נעשה ע"י כו"כ אנשים ביחד. ואמרו בנדו"ד „שלא הי' יכול להקימו שום אדם מחמת כובד הקרשים שאין כח באדם לזקפן ו(רק) משה העמידו . . (וג"ז — רק) נראה כמקימו" הדיוק בזה „שום אדם" — יחידי^כב, שכן הי' צ"ל ביום הח' (משא"כ בז' ימה"מ — שהקימוהו כו"כ ביחד *^כב). ב) אף שלא מצינו ציווי שצ"ל הקמתו (ראשונה^כג) ביחיד, הרי כו"כ ציווים יודעים אודותם רק מהסיפור שכן עשו בפועל^כד.

ובפרשות אלו עצמן — נמצאו כו"כ פרטים בעשית המשכן שלא נמצאו בהציווי עליהם, ולא עוד אלא שבהם גם פרטים שהם, לכאורה, בסתירה להציווי עד"ז, ובלשון רש"י^כו: הקשתי בה כאן הוא אומר כו' ובענין הצוואה הוא אומר כו'.

ועוד י"ל שזהו פי' הציווי^כ; והקמות (ל' יחיד) את המשכן כמשפטו אשר הראית (רק משה) בהר — לפרש"י (כנ"ל) שמדבר בהקמתו בר"ח ניסן. וי"ל שזהו ג"כ דיוק רש"י בפי'^* עה"פ; שאני (יחיד) עתיד ללמדך ולהראותך (דבפשטות פי' — שהקב"ה, כביכול, הקים בעצמו וב)סדר הקמתו — שהרי סדר פי' לא רק הקדימה ואיחור אלא (גם) פרטי הענין בכלל, וכמו „סדר הגדה" וכיו"ב. ופשוט.

ה. מיינה של תורה אשר בפרש"י;

ידוע בענין אתעדל"ת ואתעדל"ע,

(ובאתעדל"ע — ב' דרגות: הבאה ע"י אתעדל"ת ושלמעלה מאתעדל"ת — שאף שהן בא"ע זל"ז יש צד השווה ביניהן^כז. ואכ"מ),

184שיש יתרון מעלה בכ"א מהם, היתרון באתעדל"ע הוא שהאור הנמשך הוא נעלה יותר; והיתרון באתעדל"ת הוא שיש בה זיכוך המטה, ואף שהאור הנמשך ע"י אינו בערך להאור הנמשך מלמעלה מצ"ע, הנה מ"מ, מצד החידוש שבעבודת המטה, יש בזה „חביבות"^כח מיוחדת (ועד אשר „אדם רוצה בקב שלו מתשעה קבין של חבירו"^כ).

וזהו ההפרש שבין הקמת המשכן שבז' ימה"מ להקמתו בר"ח ניסן (יום שמיני למילואים)^כ; בז' הימים הקימו את המשכן (לא פחות משבע פעמים), ומכיון שלא הי' בזה ציווי מפורש, כ"א שמשה למד זה מכללא, הרי יש חביבות בהקמה זו — עבודת המטה81), אולם עי"ז לא נעשה משכן (שזהו ע"ש ושכנתי) ועדיין לא שרתה בו שכינה; ביום השמיני^לב בר"ח ניסן שאז הוקם מצד ציווי מפורש וגילוי מלמע' אז דוקא נעשה משכן ושרתה בו שכינה.

וגם לדעת הרמב"ן — בז' הימים הי' ענין הרגלת הלוים (המטה) או שעכ"פ אין קביעות „המעלה — למטה".

ו. ועפ"ז יובן מה שבר"ח ניסן הוקם המשכן מאליו, ולא הי' אדם יכול להקימו; ואילו בז' ימי המילואים העמיד משה (בצירוף עוד מבנ"י !) את המשכן בכל יום: כי בכל ז' הימים היתה ההקמה רק בבחי' הכנה — עבודת המטה (בכדי שיהי' אח"כ ושכנתי בתוכם), והכנה זו אפשר וצריכה להיות בכח המטה. אבל בר"ח ניסן, שאז צ"ל „ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" — עשיית משכן, השראת השכינה בפועל — זה א"א שייעשה ע"י ובכח המטה, אלא בא ונמשך מלמע' באתעדל"ע.

[והנה בכדי שביום ר"ח ניסן יוקם המשכן ותשרה השכינה באופן פנימי (שלזה צ"ל זיכוך המקבל) בכאו"א מישראל (כמרז"ל^לג) הי' צ"ל נדבת לב כאו"א מישראל להמשכן. ואח"כ עבודת חכמי לב במלאכת המשכן; ולאחרי גמר מלאכת המשכן — הבאת „המשכן אל משה"^לד. משה^לח, להיותו ממוצע וממוצע המחבר בין הקב"ה לישראל, וכמ"ש*8) „אנכי עומד בין ה' וביניכם גו'", הי' אפשר לעסוק185בידיו ולהעמידו ועי"ז נעשה מנדבתם וכו' — משכן, „ושכנתי בתוכם"^לז,

אמנם ההקמה בפועל שהביאה ושכנתי בתוכם בגילוי, היתה „מאליו"), אתעדל"ע, שלמעלה מאתעדל"ת]^לח.

ז. ע"פ הנ"ל בדעת המדרש ודעת רש"י, י"ל שאזלו בזה לשטתייהו דס"ל^ל „דמקדש דלעתיד שאנו מצפין בנוי ומשוכלל הוא, יגלה ויבא משמים שנא'^מ מקדש ה' כוננו ידיך". לשיטה זו, על אף העילוי והחידוש בעבודת המטה, מ"מ א"א שעשיית משכן והשראת השכינה ייעשו ע"י המטה, אלא דוקא ע"י אתעדל"ע שלמעלה באין ערוך מזה שנמשך ע"י עבודת המטה [ולכן, אחרי כל היתרון שבעבודת המטה בז' ימה"מ, שהקימו את המשכן פעמים רבות וכו', הנה „הקמתו" באופן שתשרה בו השכינה, היתה דוקא ע"י ש"הוקם מאליו" — מלמעלה], ולכן ס"ל שגם המקדש דלעתיד לא יהי' בנינו ע"י ידי אדם, אלא יתגלה ויבוא משמים^מב.

ועפ"ז י"ל שהרמב"ם דס"ל דמשיח יבנה ביהמ"ק^מב, גם הוא אזיל לשיטתי' במעלת עבודת המטה על הגילוי מלמעלה — בשייכות להמשכן ומקדש.

והוא ע"פ משנ"ת^מא שאף שבמשכן186ומקדש היו שני דברים כללים: א) מנוחת והשראת השכינה שהיתה בהם וכמש"נ ועשו לי מקדש (בכדי שיהי') ושכנתי בתוכם. ב) העבודה הנעשית בהם, שבעיקרה היא עבודת הקרבנות והעלי' לרגל בשלש רגלים, הנה לדעת הרמב"ם^מד העיקר בציווי הקב"ה לבנות ביהמ"ק הוא ענין הב' — עבודת המטה, שיהי' לנו „בית מוכן להקריב בו קרבנות וחוגגין אליו ג' פעמים בשנה".

והטעם בזה (לדעת הרמב"ם); אף שהיתרון בהשראת השכינה הבאה מלמע' אינו בערך להעבודה שנעשית ע"י הנבראים, מ"מ יש בזה המעלה שאף שזהו רק „קב" אבל זהו „קב שלו" — עבודת הנבראים, וכאשר ציוה הקב"ה לישראל לעשות משכן ומקדש, הייתה הכוונה בשביל עבודת האדם הנעשית בו (משא"כ השראת השכינה שהו"ע הבא מלמעלה), ולכן גם לעת"ל משיח יבנה המקדש.

ח. אמנם מובן שגם לדעת המדרש ורש"י יש יתרון ועילוי בעבודת וזיכוך המטה, ומטעם זה הי' צ"ל, כנ"ל, עבודת כאו"א מישראל בנדבת המשכן ועבודת כל חכמי לב במלאכת המשכן. אלא שכ"ז הוא בההכנה, אבל הקמת ועשיית המשכן בפועל לא הי' באפשריות עבודת ישראל, ולכן הביאו „את המשכן אל משה". ועד"ז הי' ענין הקמתו בז' ימה"מ שהי' הכנה מצד המטה כדי שיוכל להיות השראת השכינה בר"ח ניסן באתעדל"ע, כנ"ל^מו.