משפטים א

א. בפרשתנו עה"פ^א „ורצע אדוניו את אזנו במרצע" מפרש רש"י: „הימנית, או אינו אלא של שמאל, ת"ל אזן אזן לגז"ש נאמר כאן ורצע אדוניו את אזנו ונאמר במצורע^ב תנוך אזנו הימנית מה להלן הימנית אף כאן הימנית"^ג.

בפשטות כוונתו של רש"י; בפסוק נאמר „ורצע אדוניו את אזנו גו'" — לשון יחיד, ולא פירש אם אזן של ימין או אזן של שמאל, לכן מפרש רש"י שהכוונה לאזן „הימנית", דלמדים גז"ש ממצורע.

אמנם צלה"ב; מאריכות לשונו של רש"י „או אינו אלא של שמאל" (דלכאו' מיותר הוא) משמע שבעצם מסתבר יותר שכוונת הכתוב היא לאזן השמאלית דוקא, אלא שמוכרח לפרש „הימנית" מצד הגז"ש ממצורע^ד — וצלה"ב הטעם?

ב. וממשיך רש"י (באותו דבור);

„ומה^ה ראה אזן להרצע מכל שאר אברים שבגוף, אמר ר' יוחנן בן זכאי אזן זאת ששמעה על הר סיני לא תגנוב^ו והלך וגנב תרצע. ואם מוכר עצמו, אזן^ז ששמעה על הר סיני כי לי בני ישראל עבדים^ח והלך וקנה אדון לעצמו תרצע. ר"ש^ט הי' דורש מקרא זה כמין חומר, מה נשתנו דלת ומזוזה מכל כלים שבבית, אמר הקב"ה90דלת ומזוזה שהיו עדים במצרים כשפסחתי על המשקוף ועל שתי המזוזות ואמרתי כי לי בנ"י עבדים עבדי הם ולא עבדים לעבדים והלך זה וקנה אדון לעצמו ירצע בפניהם".

ג. גם צלה"ב בדברי רש"י.

א) למה מביא רש"י טעם נוסף להרצעת מי שמכרוהו ב"ד (משום שעבר על לא תגנוב); מכיון שאינו נרצע אלא לאחר שיעברו שש שנים91ויחליט מרצונו להשאר אצל אדונו, הרי גם הוא נרצע רק כשנעשה „מוכר עצמו" — כש"קנה אדון לעצמו"^כד?

ב) ב"מוכר עצמו" כתב רש"י „אזן ששמעה כי לי בנ"י עבדים . . והלך וקנה אדון לעצמו תרצע", היינו, שמענישים אותו על שהלך ומכר את עצמו בתחלה^יח — ומדוע לא פירש כפשטות הכתובים שנענש על טענתו עכשיו „לא אצא חפשי"?

ג) ידוע^כ דרכו של רש"י שמעתיק מהגמרא ומדרשים רק התיבות הנצרכות לפירושו ע"פ פשש"מ, ולפ"ז צלה"ב בנדו"ד: (א) מהו הדיוק ב„ששמעה על הר סיני" — לכאו' הי' מספיק „ששמעה (סתם^כז)"? (ב) מה נוגע להקדים בדרשת ר"ש ש"הי' דורש מקרא זה כמין חומר"^כח?

ד) דובר כמה פעמים^יט שכשרש"י מביא את השם של בעל המימרא הוא בכדי לבאר עפ"ז איזה ענין בפשש"מ — אלא שאין זה ענין קשה כ"כ, ורק תלמיד זריז וממולח ישאל א"ז, וע"כ מרמזו רש"י בזה שמביא השם של בעל המימרא; וצ"ל מהי הקושיא בפשש"מ שרש"י מתרצה בזה שמביא את השם של בעל המימרא.

ד. והביאור בכל זה:

עיקר כוונת רש"י במ"ש „ומה ראה אזן להרצע כו'" אינו לפרש טעמא דקרא למה בחרה התורה באזן דוקא (— כי בדרך הפשט אין הכרח ליתן טעם לפרטי דיני התורה *^כ) אלא שהיא קושיא המתעוררת (בפשטות הכתובים) ע"י פירושו ד"אזנו" היינו „הימנית", וכדלקמן.

ויובן בהקדם תמי' בעצם הענין. למה מגיע דוקא לעבד זה עונש בזיון תמידי ומום^כא כרציעה? ואדרבא — המדובר הוא במי שגנב ואא"פ לו להחזיר הגניבה או לשלם, שע"ד הרגיל הוא מפני שעני מדוכא הוא וגנב להשקיט רעבונו ורעבון ב"ב, העניות העבירה אותו על דעתו ועל דעת קונו^כב — ולמה יענש עונש חמור92כזה, (ועדמש"כ^כג „לא יבוזו לגנב כי יגנוב למלא נפשו כי ירעב") ?

וכן במוכר עצמו לעבד מצד דחקו. זה שהשפיל א"ע וקיבל עליו מרותו של אדון, מוכיח שהציקתו עניותו עד כדי שיעשה דבר שהוא בניגוד לטבע האדם.

וכמו"כ אין לענשו עד כ"כ על רצונו עכשיו להישאר אצל אדונו („לא אצא חפשי") דהרי טענתו שכלית היא „אהבתי גו' את אשתי ואת בני גו'" (היינו האשה שנתן לו אדונו והילדים שילדה לו) ובצאתו לחפשי יהא מוכרח להפרד מהם כמ"ש^כד „האשה וילדי' תהי' לאדוני'" — והרי על אהבה זו נאמר; „הוא אמר ויהי הוא ציווה ויעמוד"^כח.

ומצד תמי' זו, צריך לומר שאדרבא בחרה התורה בעונש בלתי רגיל זה כי זה עונש קל ביותר, ועד כ"כ — שהיו רגילים לרצוע האוזן מרצונם הטוב בכדי לתת בו נזם — אנשים ונשים בנים ובנות^כ.

ה. אולם ע"פ הנ"ל — דהטעם (ע"ד הפשט) למה נבחר האזן דוקא להרצע הוא בכדי להקל בהעונש — מסתבר שהרציעה תהי' באזן השמאלית דוקא. כיון ששמאל פחותה מימין, וע"ד שפרש"י בנוגע ליד שמאל „ידכה"^כא — „יד שמאל . . יד שהיא כהה"^כח, מסתבר שהרציעה תהי' באזן השמאלית הפחותה ולא באזן הימנית המעולה.

ולכן, לאחרי שפרש"י שהכוונה ב„אזנו" היא לאזן „הימנית", מקשה „או אינו אלא של שמאל", היינו; אדרבא הרי מסתבר כנ"ל שהכוונה לאזן של שמאל? ומתרץ שגז"ש ממצורע, שמטעם זה מוכרח לפרש „הימנית" (היפך ממה שמסתבר בפשטות^כט).

אבל עי"ז מתעוררת השאלה^ל „ומה ראה אזן להירצע": כיון שהתורה ציותה לרצוע „אזן הימנית" משמע שלא נבחר האזן להירצע בכדי למעט בענשו אלא מטעם אחר; וא"כ „מה ראה אזן להירצע מכל שאר אברים שבגוף"?

ומסביר רש"י: „אזן ששמעה על הר סיני . . תרצע". והיינו דעונש זה צ"ל דוקא בהאזן מכיון שאוזן שמעה93ציוויים אלו על הר סיני ועברה עליהם (ולכן גם נענש המעולה שבאזנים שהיא עיקר השומעת — אזן הימנית דוקא).

ו. ולבאר הטעם למה מגיע לנרצע עונש כזה (רציעה), ממשיך רש"י דהטעם שהאזן נרצע (במכרוהו ב"ד בגניבתו) הוא מפני „ששמעה לא תגנוב" (ולא מטעם ששמעה „כי לי בנ"י עבדים" וזה קונה אדון לעצמו באומרו „לא אצא חפשי"); ועד"ז במוכר עצמו מענישים אותו על ש„הלך וקנה (מלכתחלה) אדון לעצמו" (ולא על שאומר עכשיו „לא אצא חפשי");

נת"ל דכשאדם גונב מחבירו ועובר על הציווי ד"לא תגנוב", הרי אפשר לומר שאנום הי' מצד דוחקו ומצוקתו, ולכן (עם היות שאין זה מצדיק הנהגתו הלא טובה, מ"מ) אין לענשו בעונש דרציעה (וזהו גם הטעם שלא כל גנב נענש בעונש זה).

אמנם מובן שכשאדם גונב לאונסו, ה"ה מתבייש בזה ואין רצונו שיתפרסם קלונו ברבים; ואם נמכר לעבד ומתפרסם הדבר שנמכר בגניבתו מיצר לו במאד וכל עת שהותו אצל אדונו — עת קלונו — ה"ה מצפה לעת יציאתו לחירות.

ואם אינו בהול לצאת לחפשי, ואדרבה, רוצה להשאר אצל אדונו, ה"ז מוכיח שמעיקרא אין הדבר בזיון בעיניו, ועד שלא איכפת לו בפרסום הדבר שהוא עבד ע"י שגנב ונמכר בגניבתו; סופו מוכיח על תחילתו שגנב מצד תכונתו הרעה, ומה שעבר על הציווי „לא תגנוב" לא הי' מפני דחקו, ולכן „אזן זאת ששמעה . . לא תגנוב . . תרצע".

עד"ז מובן במוכר עצמו מצד דחקו^לא: בשעת מעשה אין להענישו ברציעה מכיון דאנוס הוא מצד דחקו; אבל באם אח"ז טוען „אהבתי את אדוני וגו'" ואינו רוצה לצאת חפשי^מח הרי מוכיח בזה שאין ענין זה — להיות עבד — חמור אצלו, וכשמכר א"ע לכתחלה לא הי' רק מצד אונס דחקו אלא שלא איכפת לו להיות עבד,

— ולכן עם היות שעל רצונו עכשיו להשאר אצל אדונו אין לענשו בעונש דרציעה שהרי (במקצת עכ"פ) אנוס הוא מצד אהבתו הטבעית אל אשתו ובניו כנ"ל — מ"מ מובן מטענתו „אהבתי את אדוני" שלא איכפת לי' (כ"כ) להיות עבד ומוכיח סופו על תחלתו שלא מכר א"ע מלכתחלה מצד אונס דחקו אלא מרצונו הטוב^לח, ולכן נרצע על ש"הלך וקנה אדון לעצמו".

עפ"ז מובן ג"כ שזה (שלא הלך94וקנה אדון, אלא) שנמכר בבי"ד שלא מרצונו, אין לענשו מטעם „כי לי בנ"י עבדים גו'" בשעת אמירתו „אהבתי את אדוני וגו'", כיון דבשעה זו אנוס הוא^לד, כנ"ל; ולכן מוכרח רש"י לפרש שמי שמכרוהו בי"ד נרצע מפני שעבר על „לא תגנוב".

ז. עפ"ז יובן ג"כ דיוקו של רש"י „אזן ששמעה על הר סיני" — כי בזה מודגש יותר חומר העון וטעם העונש של ה"נרצע";

ציוויים אלו הרי שמע אותן על הר סיני מפי הקב"ה^לו, דגלוי וידוע לפניו שאפשר הדבר שיבא האדם לידי מצב של עניות ותדחק לו השעה ללכת לגנוב או למכור א"ע לעבד בכדי לפרנס נפשו ונפשות ביתו, ומ"מ ציווה לו „לא תגנוב"^ל ואמר „כי לי בנ"י עבדים וגו'", והרי הקב"ה הזן ומפרנס לכל בריותיו^לז, בטח ימציא לו פרנסתו^לח באופן אחר, ולא שיהי' מוכרח לעבור על רצונו ית'. ולכן גם בהיותו במצב דחוק, עליו לבטוח בהקב"ה שבודאי יעזרהו ויחלצהו ממצוקתו ומכיון שהוא לא בטח בהקב"ה ועבר על ציוויו לכן „אזן ששמעה . . לא תגנוב . . תירצע. אזן זאת ששמעה . . כי לי בנ"י עבדים . . תירצע".

ח. והנה, להוסיף ביאור ולהמתיק המבואר לעיל שהטעם על הרציעה באזן הוא מכיון „ששמעה . . כי לי בנ"י עבדים כו'"", מוסיף רש"י ומביא בהמשך לזה „ר"ש הי' דורש מקרא זה וכו'" — דעפ"ז מבואר שבענין דידן (רציעת העבד) דייקה תורה בכל פרטי העונש שיודגש וירומז בהם הענין שבו חטא („כי לי בני ישראל עבדים"^ל).

ורש"י עצמו מבאר הטעם על מה שהביא דרשת ר"ש, בזה שמעתיק ש„ר"ש הי' דורש מקרא זה כמין חומר"?

95„חומר" פירושה *^ל „צרור המרגליות וצרור הבושם", ומדייק רש"י שפעולת פירוש זה בעניננו הוא כעין פעולתם וענינם של „צרור המרגליות וצרור הבושם"; המרגלית הנמצאת בחדר (ובפרט צרור מרגליות) — ה"ה מפיצה אור ומאירה^מ את החדר והדברים הנמצאים בתוכו — וכן כשהאדם נושאה לשם תכשיט ויופי הנה עם היותה במקום מסוים בגוף, ה"ה פועלת ומקשטת את כל האדם הנושאה — וכן „צרור הבושם" פועל ומפיץ ריח טוב בכל סביבתו

— וזהו שכותב רש"י שפי' זה הוא „כמין חומר", והיינו שפי' זה בטעם הדבר „שנשתנו דלת ומזוזה" מפני שהיו „עבדים במצרים . . ואמרתי כי לי בנ"י עבדים כו'" פועל ומוסיף הסברה גם בהענין הקודמו (שלכן נרצע האזן כיון „ששמעה . . כי לי בנ"י עבדים כו'").

והנה ע"פ כל הנ"ל מובן דאין כוונתו של רש"י בפירושו ד"ומה ראה אזן להירצע וכו'"" בכדי להסביר טעמא דקרא — דאין זה ענינו של רש"י בפירוש פשש"מ לבאר טעמא דקרא, טעמי עונשי התורה, ולא הוכרח לפרש טעם זה אלא להסיר הקושי^מא שנתעורר ע"י פירושו בתחלת ד"ה „אזנו — הימנית" (וכנ"ל ס"ב בארוכה); ולכן הביא רש"י הדרשה דר"ש בלא וא"ו המוסיף ולא בד"ה בפ"ע לפנ"ז על „אל הדלת גו'" כי דרש זה אינו אלא לפרש טעמא דקרא ואין זה ענינו של רש"י בפשש"מ2*). וזהו שמדייק רש"י וכותב (השם של בעל המימרא) „ר"ש הי' דורש כו'" שבזה מרמז שפי' זה הוא רק טעמא דקרא, דר"ש שהוא „דריש טעמא דקרא"^מג דרשו.

אמנם, מ"מ הביאו רש"י בהמשך להמימרא של ריב"ז מכיון שהוא דרש בה"מקרא" שהוא „כמין חומר"^מד, כנ"ל.

96בסגנון אחר קצת; במענה להשאלה „ומה ראה אוזן להרצע"; א) „אמר ריב"ז כו' ", ב) „ר"ש הי' דורש כו'".

ובכדי להסביר גם לתלמיד ממולח שיטעון דסו"ס למה יענש בעונש חמור כ"כ הרי העון דגניבה זו אינו חמור כסתם „לא תגנוב", שהרי גונב מצד דחקו; וגם על אומרו „אהבתי את אדוני" קשה לעונשו עונש חמור כ"כ שהרי טוען ג"כ „אהבתי גו' את אשתי ואת בני", כנ"ל,

מביא רש"י שטעם זה אמרו „ר"י בן זכאי"

כל ענינו של ריב"ז (לאחרי שנקרא רבן) הי' לימוד התורה, הגם שהי' בעת החורבן ולאחריו שאז הי' מצב של דחקות ועניות וכו'^מח, וכמרז"ל^מח „(מ' שנה עסק בפרקמטיא) ארבעים שנה למד וארבעים שנה לימד", ו"לא הלך ד' אמות בלי תורה כו', ולא קדמו אדם בבית המדרש"^מא, ובשעת החורבן דאג שתתקיים תורה בישראל וביקש „תן לי יבנה וחכמי'"^מח.

ודבר זה הורה ריב"ז לכאו"א, וכמו ששנה באבות^מ „אם למדת תורה הרבה אל תחזיק טובה לעצמך כי לכך נוצרת". והיינו שזהו תכליתו של כל אדם, גם של בעל עסק^ס, ועיקר ענינו בחיים.

וזהו שמדגיש רש"י:; דבר זה ריב"ז (שענינו תורה) אמרו, והיינו, דהתורה ציוותה לשאת אשה ואמרה הוא אמר ויהי — זו אהבת האשה כו' כנ"ל ומ"מ ציוותה עליו שאחר שש שנים יצא לחפשי,

וכן התורה הודיעה81) כי לא יחדל אביון מקרב הארץ ומ"מ ציוותה „לא תגנוב".

יו"ד. ועוד מצינו בריב"ז שהפליא מאד ענין גמ"ח, וכמסופר באבות דר"נ62) שריב"ז ותלמידו ר' יהושע עברו על יד מקום המקדש וראו בית המקדש בחורבנו, אמר ר' יהושע „אוי לנו ע"ז שהוא חרב", ענהו ריב"ז „אל ירע לך, יש לנו כפרה אחת כמותה ואיזה זה גמ"ח" — השווה ענין גמ"ח לענין ביהמ"ק.

97וזה מרמז רש"י בהביאו שטעם זה אמרו ריב"ז כי עי"ז מובן יותר טעם הדבר שנרצע; גם מי שנמצא במצב של דחקות ועניות דאגה לו תורה וציוותה „אם כסף תלוה את עמי — חובה"^נג, ומכיון שזה חובה הרי בודאי הי' מוצא כו"כ שילווהו, והי' לו להשתדל וללות גמ"ח ולא לעבור על ציווים אלו.

יא. מהענינים ד"יינה של תורה" שבפרש"י דילן;

יש הטרודים כ"כ בעסקיהם הגשמיים במשך ששת ימי החול עד שהם „עבדים לעבדים", לרצונם הגשמי כאדם זה הקונה אדון לעצמו למשך ששת שנים, וגם בבוא יום „השביעי" יום השבת קדש שבו צריך לצאת חפשי64), לשבות ולנוח מכל עניני חול — אינם רוצים לצאת חפשי ולשחרר עצמם מאהבתם ושעבודם לעניניהם הגשמיים, וטרודים ומוטרדים הם בעניני העולם.

וע"ז באה ההוראה; הקב"ה ציווה „כי לי בנ"י עבדים" — ענינו של האדם הוא עבודת השי"ת בלימוד התורה (וקיום המצות 68)), „כי לכך נוצרת" זוהי תכלית ירידת נשמתו ושליחותו בעולם, ומכיון שזהו ציווי הקב"ה המחי' ומהווה את הכל הרי בודאי יתן לו הכח והיכולת הדרושים למלאות שליחותו בעולם, דהיינו שגם בימי החול בעסקו בעניניו הגשמיים אינו משועבד להם, אין עסקו באופן של „עבד לעבדים" כ"א אדרבא משתמש בהם — לצרכו האמתי, להיות עבד להקב"ה. וכשבא יום הש"ק מקדש, מבדיל ומגבי' א"ע לגמרי מעניני חול ועסקו^נ הוא — לימוד התורה ועבודת השי"ת.

וע"י הנהגה זו בעסק התורה^מא (והמצות) יוצא האדם לחפשי מגלותו הפרטי, ועי"ז מקרב גם היציאה מהגלות הכללי — וע"ד שמצינו בריב"ז שבשעת החורבן עצמו פעל אצל מחריבי ביהמ"ק שיתנו לו יבנה וחכמי' — תורת סנהדרי גדולה68) — וע"י העסק בתורה נעשה האדם בן חורין, ובמהרה נזכה לביאת המשיח89) ולבנין98בית המקדש ו"הדלת והמזוזה" (שהיו עדים במצרים) ש"טבעו בארץ שערי'"00), יתגלו וישלימו*41) בנין בית המקדש במילואו.