נכתב בידי מכונה ועדיין לא נבדק בידי אדם - הקטעים שלא נבדקו מסומנים.
153ת ש א 2
א.עה"פא „וימהר משה ויקד ארצה וישתחו" מעתיק רש"י התיבות „וימהר משה" ומפרש: „כשראה משה שכינה עוברת ושמע קול הקריאה מיד וישתחו".
לכאורה מקום לומר שרש"י בא לתרץ בפירושו (כעין) קושיית הגמ'ב: „מה ראה משה"ג — שגרם לו להשתחוות? ומתרץ שהשתחוה על שראה שכינה עוברת ושמע קול הקריאה.
אבל באמת א"א לומר כן, כי;
א) בפשש"מ לא קשה מלכתחילה למה השתחוהד, שהרי לפנ"ז על הפסוקח „ויקד העם וישתחוו" פרש"י „על בשורת הגאולה כו'", היינו שעל בשורות טובות צריך להודותח, ובאופן של קידה והשתחוואה, וא"כ גם בנדו"ד ששמע משה הי"ג מדה"ר, צ"ל הודאה להקב"ה עליהם (על כולם)ז. ומזה — לאידך גיסא;
ב) מנ"ל לרש"י החידוש דהשתחווה (גם) על „שראה שכינה עוברת ושמע קול הקריאה" — דילמא השתחוה רק על הבשו"ט ששמע. ואם ישנו איזה הכרח שלא השתחוה על הבשו"ט — הר"ז גופא אי"מ; למה לא השתחוה משה — כהודאה על הבשו"ט?
ג) הו"ל לרש"י להעתיק מן הכתוב154התיבות „ויקד ארצה וישתחו"ח (ולא „וימהר משה"), שהרי, לפי קס"ד הנ"ל, עליהן קושייתו (למה השתחוה).
ועפ"ז צ"ל שרש"י בא לתרץ קושיא המתעוררת בהתיבות „וימהר משה", והיא; למה מיהר משה להשתחוותי? וע"ז מתרץ, שמכיון „שראה שכינה עוברת", היינו שהיא עומדת לעבוריא, ו"שמע קול הקריאה", היינו שכבר שמע כל הקריאה, לכן השתחוה מיד, במהירות, כדי שלא לאחר מלהשתחוות ולהודות להקב"ה.
אמנם גם פי' זה צלה"ב:
א) מעיקרא פשוט למה מיהר משה (ואפילו באם הי' רק על הבשו"ט), כי בודאי כל מעשיו בעבודת ה' היו בזריזות גדולהיב, וע"ד מש"נ באברהםיג: וימהר גו' רץ גו' וימהר גו' וישכם גו'. ובפרט משה לאחר שעל שנתרשל נענש עונש מיתהיד.
ב) הסדר הוא שנשמע הקול ואח"כ עוברת וא"כ הו"ל לומר להיפך: „כששמע קול הקריאה ו(אח"כ) ראה שכינה עוברת".
ג) איך אפ"ל „שראה משה שכינה155כו' ", והרי אמר לו הקב"ה לפנ"ז „לא תוכל לראות פני גו'*) והי' בעבור כבודי גו' ושכותי כפי עליך עד עברי גו' וראית את אחורי ופני לא יראו"יח — הרי שמשה ראה את השכינה רק לאחרי שעברה ורק אחורי (וגם זה — רק ה"קשר של תפילין"כ), ולא כשהיתה השכינה עוברת לפניו?
ה) רש"י כותב „מיד וישתחו", הרי לפני „וישתחו" היתה קידה „ויקד ארצה", וא"כ הול"ל „מיד ויקד ארצה וישתחו" או „מיד ויקד"?
ב. הביאור בכ"ז;
אין לומר ששאלת רש"י היא למה מיהר משה, כי כנ"ל מובן שמשה עשה כל עניניו בזריזות, ובודאי גם השתחוואה זו לה' הייתה במהירות וזריזות, אלא דקשה לי' לרש"י, אדרבה: למה צריכה התורה לפרש כאן שהשתחווה במהירות על הבשו"ט, הרי דבר זה מובן הוא מעצמויח.
ולכן מפרש רש"י שההשתחוואה המדוברת כאן לא היתה אחר כל הדבור, הודאה על הבשו"ט, כמו שמשמע, לכאורה, מפשטות הכתובים, אלא שמיהר והשתחווה לפני הדבור, תיכף „כשראה משה שכינה עוברת", שהשכינה מתחילה לעבור, „ושמע קול הקריאה", תיכף כששמע קולו של הקב"ה, עוד קודם ששמע הקריאה עצמה, „מיד וישתחו".
ומקדים רש"י „כשראה שכינה עוברת כו'" — כי בזה מבואר מה שכאן דוקא הקדים משה להשתחוות אף שלא מצינו שהשתחווה משה לפני שאר האמירות — כי קריאה וקול זה הי' יחיד במינו — „שכינה עוברת", קיום בקשתו „הראיני נא את כבודך"יט. ופשוט כשרואים את המלך צריכים להשתחוות לפניו תיכף ובתחלת ראיית פניוכ.
[ובנוגע להשתחוואת הודאה על הבשו"ט שצ"ל לאחר הבשו"ט, לא איירי בזה הכתוב, כי מובן מעצמו156שמשה הי' מודה על בשו"טכא, ולכן בכו"כ מקראות שתוכנם בשו"ט שנתבשר — לא נתפרש שהשתחווה].
ג. עפ"י הנ"ל דהפי' ב"(ראה) שכינה עוברת" הוא כשהתחילה לעבור, יש לבאר איך אפ"ל ש"תאה (משה) שכינה כו'":
הכתוב מדייק „והי' בעבור כבודי וגו' " (וכפרש"י ; „כשאעבור לפניך"כב), והיינו — דבעת שעובר, אז אין רשות (יכולת) לראות, משא"כ בתחלת בוא השכינה אפשר לראות; ואין זו סתירה למאמר הקב"ה „לא תוכל לראות פני", כי ראה שכינה עוברת (ותו לא) אין זה ראיית פניו של הקב"ה,
וגם „וראית את אחורי" — הוא יותר מזה, כדמוכח מפשטות הכתובים שבוראית את אחורי — הי' חידוש ומילוי בקשתו לאחרי גמר קריאת היגמה"ר וכו',
ועפי"ז יש להוסיף ש(אף שעיקר כוונת הכתוב ב"וימהר משה" היא להגיד שמשה השתחוה קודם לדבור הקב"ה, הנה) כלולה בזה גם מהירות כפשוטה (שהשתחוה במהירות גדולה) ומהירות כזו שבלעדי הכתוב לא היינו יודעים אודותה (אף שמשה עשה כל עניניו בזריזות, כנ"ל):;
מובן שאינו דומה אופן ודרגת ההשתחוואה למלך בעת שרואים אותו „כמו שהוא"כג, לגבי הביטול כשרואים אותו מתחפש ומתעלם בדמות אחרתכד, או כשאין רואים אותו, אלא שיודעים שהוא נמצא כאן, ולכן תומ"י שראה משה את השכינה „כמו שהיא" — מיהר קודם גמר ההעברה להשתחוות — בדרגא הכי נעלית (נוסף על זריזותו הרגילה).
ד. עפ"ז יש לבאר פרש"י „מיד וישתחו" ולא „מיד ויקד (ארצה וישתחו)";
עה"פכח „ויקדו וישתחוו" פרש"י: „קידה כפיפת קדקד. השתחוואה משתטח לארץ". — „פישוט ידים ורגלים"כ. לא כפי' התרגום „וכרעו" — דקידה פירושה שכורע על ברכיו, ולפי"ז אף שאפ"ל כפיפת קדקד („קידה") בלי השתחוואה, אאפ"ל השתחוואה מבלי לכוף את הראש תחלה157(אבל אפשרית — מבלי כריעת ברכיים).
עפ"ז מובן שבמקום שנאמרו שניהם (ובפרשתנו „ויקד" „וישתחו") אין הכוונה להודיע על ה"קידה" בתור התחלה של השתחוואה (דמאי קמ"ל — הרי אא"פ באופן אחר), אלא — כענין בפ"ע, נתינת כבוד ע"י קידה, ולא הסתפקו בזה כ"א אח"כ הוסיפו כבוד והשתחו, פשטו ידיהם ורגליהם.
ומדגיש רש"י ע"י דילוג ענין הקידה, שוימהר משה עד כ"כ שכאלו לא היתה הקידה (מציאות לעצמה), כ"א „מיד — וישתחו"כז.
וזוהי כוונת רש"י בהוספת „מיד (וישתחו)" — אף ד"וימהר" פשיטא דפירושו „מיד" והול"ל „כשראה כו' הקריאה השתחוה"כח, כי רצונו להדגיש שמיד וישתחו (כאלו בלי „ויקד ארצה").
ה. מיינה של תורה בפרש"י דילן:
עפ"י הנ"ל יובן זה שרש"י כותב בפסוק זה „שכינה" דוקא ולא שם אחר;
מבואר בתניאכ שהשכינה נקראת כן „ע"ש ששוכנת ומתלבשת תוך כל עלמין", ובנדו"ד רצה משה להשתחוות כשהוא רואה את השכינה קודם שעברה, לכן נזכר השם המורה על ששוכנת תוך כל עלמין — „השכינה".
(משיחת ש"פ תשא תשכ"ט)
הצעת תיקוןנשלח לבדיקהדיווח על בעיהבלי חשבוןהטמעה באתר אחר