בא ב

א. מהפסוק „וכל בכור אדם בבניך תפדה" שבפּרשתנו^א למדין בירושלמי^ב (נוסף על עצם חיוב האב לפדות את בנו בכורו^ג) שאם לא פדה האב את בנו, חייב הבן לפדות את עצמו^ד (כשיגדיל^ה). אמנם בבבלי^ו למדין דין זה מהפּסוק „פדה תפדה גו'"^ז הנאמר בפ' קרח^ח.

וצריך להבין; א) מאי בינייהו מאיזה פּסוק ילפינן שאם לא פדאו אביו חייב לפדות עצמו; ב) מאי טעמא בבבלי נלמד הוא מהפּסוק „פדה תפדה", ובירושלמי — מהפסוק שבפּרשתנו?

ב. והנה יש הפרש, בתוכן ובענין, בין הציווי של פדיון הבן האמור בפּרשתנו ובין זה הנאמר בפ' קרח; א) בפּרשתנו נאמר „וכל בכור אדם בבניך תפדה", „וכל בכור בני אפדה"^ט, — מפורש בה שהאב הוא שצריך לפדות את בנו הבכור, משא"כ בפ' קרח שנאמר סתם: „אך פדה תפדה את בכור האדם". ב) בפרשתנו בא הציווי בהמשך להענין דיציאת מצרים, והוא הטעם לציווי זה: „ויהי כי הקשה פרעה לשלחנו ויהרג ה' כל בכור בארץ מצרים . . על כן . . כל בכור בני אפדה"; בפ' קרח נאמר פדה"ב בפרשת מתנות כהונה (ובהוספת פרטים: „מבן חודש", „חמשת שקלים"^י).

ועפ"ז יל"פ טעם ההפרש שבין הבבלי והירושלמי בנוגע למקורו של הדין באם לא פדאו אביו שהבן חייב לפדות א"ע, אלא שיש להקדים פירוש וביאור הסיום דמסכת פסחים בענין פדיון הבן.

ג. בסוף מס' פסחים איתא: „ר' שמלאי אקלע לפדיון הבן, בעו מיני'? פשיטא על פדיון הבן אשר קדשנו במצותיו וצונו על פדיון הבן אבי הבן מברך, ברוך שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה כהן מברך או אבי הבן מברך — כהן מברך דקמטי הנאה43לידי' או אבי הבן מברך דקא עביד מצוה100)? לא הוה בידי'. אתא שאיל בי מדרשא, אמרו לי' אבי הבן מברך שתים. והלכתא אבי הבן מברך שתים".

וצריך להבין: הרי הבעייא „כהן מברך או אבי הבן מברך", היא רק בנוגע לברכת „שהחיינו" — ומה מקום לההקדמה (ודמילתא — דפשיטא) „פשיטא — על פדיון הבן כו' אבי הבן מברך"?

והנה קושיא זו הקשה בצל"ח, ומתרץ דהכוונה בזה להדגיש שהבעייא בברכת שהחיינו באה מצד הדיוק בנוסח הברכה של פדיון הבן^יא — ומבאר את זה בשני אופנים; א) מזה שמברכים „על פדיון הבן" (ולא לפדות) מוכח שאפשר לפדות גם ע"י שליח^יב, ומכיון שכן מתעוררת הבעי' מי מברך ברכת שהחיינו; אבי הבן מברך אותה — אעפ"י שמפ"ז תבוטל לפעמים ברכה זו, היינו בעשותו שליח לפדות את בנו^יג — מ"מ האב מברך משום „דקא עביד מצוה"; או שטעם זה, ביטול הברכה כשנעשה ע"י שליח, מכריע לתקן שהכהן מברך, שאז מברך בכל פדיון מאחר „דקמטי הנאה לידי'" בכל פעם. ב) הנוסח „על" (פדיון הבן) מוכיח שאין מצות הפדיון נעשית ונגמרת ע"י אבי הבן לחוד, כי אם בסיוע הכהן שמקבל הפדיון^יד, ולכך מספקא לי' מי מברך שהחיינו כיון שע"י שניהם נעשית המצוה והכהן הרי (גם) מטי הנאה לידי'.

אבל יסוד פירושו זה — שהספק של ה"בעו מיני'" אינו אלא מדיוק הלשון על פדיון הבן — אינו מתיישב כ"כ בסגנון והמשך הענין בגמרא:

א) מה"ניגוד"; פשיטא כו' ברוך כו' כהן מברך או אבי הבן כו' — משמע דהפשיטותא היא באותו הנושא שבו הבעיא (המברך).

ב) אם עיקר ההדגשה הוא (לא בזה דפשיטא שהאב הוא המברך על הפדיון, אלא) בנוסח הברכה — א"כ הול"ל בסדר הפוך: „פשיטא (ש)אבי הבן מברך (בנוסח) על פדיון הבן", ולא כפי שהוא לפנינו „פשיטא על פדיון הבן כו' אבי הבן (הוא ה)מברך", דמשמע דלא נחתי לדייק בהברכה, אלא מי הוא המברך^טז.

ג) הול"ל בקיצור: כיון דעל פדה"ב מברך על פדה"ב ברוך שהחיינו כו' כהן מברך כו'.

וא"כ הדרא קושי' לדוכתא, מה טעם לההקדמה שאבי הבן מברך על פדיון הבן?

44ועד"ז יש להקשות גם בסיפא דענינא, במה שאמרו לר' שמלאי בבי' מדרשא ש"אבי הבן מברך שתים", וגם בהסיום בגמ' „והלכתא אבי הבן מברך שתים" — וכי מנינא אתא לאשמעינן? והלא לא היתה הבעי' בשתי הברכות, אלא באחת (שהחיינו), ולא הול"ל אלא „אבי הבן מברך שהחיינו".

ד. גם צריך להבין; מהי השייכות של מצות פדיון הבן וברכתה (שלכן סודרה בסיום) למסכת פסחים?

בפי' הרשב"ם מבואר, „משום דאיירי מתניתן בשני מיני ברכות באדם אחד ומעשה אחד התלוי זה בזה כגון פסח וזבח שחגיגה באה עם הפסח משום הכי נקט נמי להאי עובדא דאבי הבן מברך שתים".

אמנם זה אתי שפיר בנוגע להגמרא; אבל עצ"ע בהרי"ף והרא"ש, שגם הם הביאו הלכה זו במס' פסחים, ודרכם הם הלא הוא „שמאספים פסקי הלכות מש"ס לאותו מסכת שעסקה בדין זה" (ולא הי' להם להביאה אלא במס' בכורות לחודא)^י ? אלא ודאי שדין הנ"ל בפדיון הבן יש לו שייכות מיוחדת למס' פסחים.

ה. והביאור בכל זה; המצוה דפדיון נעשית ע"י שלשה משתתפים; אבי הבן הפודה את בנו, הבן — הנפדה, והכהן המקבל דמי פדיון.

והנה השתתפות הכהן, בזה שמקבל דמי הפדיון (ועי"ז נפדה הבכור), אין ענינה שעליו הוטל החיוב לפדות בכור מישראל, אלא שהוא חלק או תנאי במצות הפדי'; שאין הפדיון נעשה כ"א ע"י נתינת הכסף להכהן^יז.

בנוגע לאבי הבן הפודה ושל בנו הנפדה, י"ל בב' אופנים;

א) מצות הפדי' היא על הבן, אבל היות שא"א לו לפדות את עצמו בקטנותו^יח, בעת חלות המצוה, הטילה התורה את המצוה על האב לפדות את בנו, ונכנס במקומו בחיוב זה.

ב) מעיקרא דדינא חיוב הפדי' הוא על האב — מצות הפדיון היא מצות האב^י.

45מהנפק"מ לדינא בין שני האופנים: אם לא פדאו אביו בקטנותו עד שגדל הבן על מי מהם מוטל חיוב הפדי'? דאם נימא כסברה הראשונה, שעיקר מצות הפדיון היא חובת הבן — הרי בנדון זה, שגדל הבן וכבר ראוי הוא — ולכן גם חייב הוא — לפדות את עצמו, נפקע חיובו (ובמילא גם זכותו) של האב בפדיית בנו בכורו^יח. אבל אם נימא שהחיוב מעיקרי' הוא על האב, הרי גם לאחר שגדל הבן ולא נפדה עדיין נשאר האב בחיובו ובזכותו^כ; אלא שישנו לימוד מיוחד דאם לא פדאו אביו חייב לפדות א"ע, כנ"ל.

ובזה יש לבאר החילוק שבין הבבלי והירושלמי בנוגע למקורה של הלכה זו בקרא;

לסוגיית הירושלמי שגם דין זה, שאם לא פדאו אביו חייב לפדות עצמו, נלמד הוא מאותו הפּסוק „וכל בכור אדם בבניך תפדה" שממנו למדין שהאב חייב לפדות את בנו, — היינו שבראשית מקורה של מצות פדיון הבן בכתוב נכללו ב' החיובים (של האב והבן) כאחד^כא — מסתבר שהמצוה בעיקרה היא חובת הבן ושממנה מסובבת גם חובת האב המפורשת בתורה; מכיון שהמצוה היא לפדותו בקטנותו, שאז א"א לו לפדות עצמו, לכן אמרה תורה שהאב יפדה את בנו (במקום הבן).

משא"כ לפי סוגיית הבבלי, שהלכה46זו (שהבן חייב לפדות א"ע אם לא פדאו אביו) ילפינן מפסוק אחר (הנאמר כפרט אחד בפרשת מתנות כהונה)^כב, ולא מאותו הפסוק שבפרשת פדה"ב שבו נאמר דין פדיון על האב^כג — מזה מוכח שחיובו של הבן אין לו מקום וקשר בחיובי' דקרא שעל האב, אלא שהוא לימוד נוסף במק"א בתורה^כד שגם הבן יכול לפדות את עצמו כשיגדל. ז.א. שעצם המצוה דפדיון הבן הוא חובת האב, ולא של הבן, אלא שלאחר שגדל הבן הרי (לא שנפקע עי"ז משהו, ובנדו"ד — חיובו וזכותו של האב, דמהיכא תיתי, אלא ש)נעשה הבן מחויב בכל המצות ובהן ג"ז שבאם (לא פדאו האב, ופשיטא באם) אין האב רוצה^כח לפדות את הבן, הטילה התורה חיוב זה על הבן^כ.

ו. ועפ"ז תתיישב גם התמי' הנ"ל בסיומא דמסכת פסחים — טעם ההקדמה „פשיטא . . אשר קדשנו במצותיו וצונו על פדיון הבן אבי הבן מברך" — כי דוקא לאחר הקדמה זו מובנת הבעייא מי מברך ברכת שהחיינו;

הדיוק הוא: כיון ד"פשיטא" (בלי כל תנאים) דעל פדיון הבן האב מברך — היינו לעולם, גם לאחר שגדל הבן (ובנוסח שהאב אומר — „אשר קדשנו במצותיו וצונו"^כז).

כלומר: אם אין האב מברך ברכה זו (כשגדל הבן) אלא הבן, והיינו מפני שהמצוה היא חובת הבן (אלא שהתורה הכניסה את האב בחיוב זה כשאי אפשר להבן) — אז לא הי' מיבעי להו מי מברך שהחיינו (בפדיון שבקטנותו של הבן), כי פשיטא שהכהן מברך כיון שהברכה שלו תהי' על ההנאה דמטי לידי', דאין סברא לומר שאבי הבן יברכה, מאחר שאין זו מצותו מעיקרא דדינא, אלא שהוא רק עושה מצות בנו^כ (וע"ד שהעושה47מצוה לאחרים אין מברך שהחיינו^כט).

אבל מכיון ד"פשיטא" שברכת „אשר קדשנו במצותיו וצונו על פדיון הבן אבי הבן מברך (לעולם)", שמזה מוכח דפדיון הבן מצותו של האב היא — א"כ מיבעייא לן מי מברך שהחיינו, האב או הכהן, מאחר דשניהם שווים בה לכאורה: האב יברך „דקא עביד מצוה", שאותו זיכה הקב"ה במצוה זו (הבאה מזמן לזמן 80)), או שהכהן יברך כיון „דמטי הנאה לידי'", ו"כל שמחת לבב הבאה לאדם כו' חייב לברך עלי'"^לא.

[וא"ת; א"כ יברכו שניהם „שהחיינו", אבי הבן (על הנתינה) מצד זכות המצוה והכהן (על הקבלה) משום „דמטי הנאה לידי'"? י"ל, מאחר שנקטינן דאין מברכין „שהחיינו" על כל הנאה הבאה לו לאדם אלא רק בהנאת דבר חשוב ומיוחד (שלכן מברכין רק אם קנה בית חדש או בגד חדש וכו')^לב, לכן בנדו"ד, אין על הכהן לברך „שהחיינו" מצד הנאתו בקבלת ה' סלעים בלבד, אלא משום שהנאה זו באה לו ממצות פדיון הבן^לח, והמצוה (אף שנעשית ע"י אחר — האב) הוא דאחשבי'84) לההנאה^לח — ואם האב יברך שהחיינו, היינו שמברך על עצם המצוה, אין מקום להכהן לברך שהחיינו בקשר עם הטפל שבה (ד"אחשבה לההנאה"), וא"כ אין הברכה אלא על ההנאה לבדה^ל ].

ועפ"י הסבר הנ"ל יובן ג"כ דיוק הלשון (לאחר ש"שאיל בי' מדרשא") „אמרו לי' אבי הבן מברך שתים", ולא (דיים לפשוט את הבעי' לבדה) ש"אבי הבן מברך שהחיינו": להדגיש דהטעם אחד הוא בשתיהן; שעיקר מצות פדה"ב דילי' היא (ולא שבא במקום הבן, ולכן מברך על פדה"ב גם כשיש מקום לחיוב על הבן); עיקר ברכת שהחיינו דילי' היא (ולכן מברכה אף דמטי הנאה לידי כהן, בדוגמת חיוב הבן, וכנ"ל).

48באם הי' נאמר „אבי הבן מברך שהחיינו", לא הוה ידעינן טעמא דמילתא והי' אפשר לומר דזהו משום שאין די בהנאה זו דמטי לידי' דכהן לברך עלי' שהחיינו^לז (כשם שאין מברכים רק אם קנה בית חדש וכו'; וע"ד שאין הכהן מברך על כל מתנות כהונה^לח וכיו"ב).

ז. ועפ"ז יל"פ השייכות של הענין דפדיון הבן למסכת פסחים, כשם שמצותה (העיקרית) של פדיון הבן („וכל בכור אדם בבניך תפדה") נאמרה בתורה שבכתב בהמשך לטעמו וסיבתו של הציווי — „ויהי כי הקשה פרעה לשלחנו ויהרג ה' כל בכור בארץ מצרים"^ט והציל את „בני בכורי ישראל"^ל, ולכן מחוייב כל אב מבנ"י לפדות את בנו בכורו — עד"ז הוא הסדר והענין (בתושבע"פ) במס' פסחים, שעיקרו ותוכנו של הפסח הוא „אשר פסח על בתי בני ישראל במצרים בנגפו את מצרים (במכת בכורות) ואת (בכורות) בתינו הציל"^מ — הרי הוא הוא הטעם למצות פדיון הבן, ולכן הרי היא המסובב והסיום של מס' פסחים.

ובשייכות סיום זה למס' פסחים מרומז גם הטעם הנ"ל בהא שהאב מברך שהחיינו: כיון שהצלת „בני בכורי ישראל" (סיבת הציווי) היתה ע"י ש"פסח הוי'"^מא, ולאחרי זה „הוציא הוי'", הקב"ה בעצמו פדה בנו בכורו מארץ מצרים, מזה מובן שגם בהמסובב, במצות פדיון הבן^מב, המצוה היא על האב לפדות בנו בכורו.

ח. עפ"י כל הנ"ל יש לבאר את הסיום דמסכת פסחים בפנימיות הענינים — הסיום והשלימות דהפדיון של „בני בכורי ישראל" (מהגלות, היינו הגלות הזה האחרון),

שהרי „חוקיו ומשפטיו לישראל כו' הוא עושה (בעצמו)"^מח, ובודאי יקיים הקב"ה מצות פדיון הבן^*43, לפדות בנו בכורו (מהגלות).