הוספות - שיחות ומכתבים כא

360בחוקותי0

ב"ה, ל"ג בעומר, ה'תש"ל

אויפן יסוד פון דעם טיפן וואָרט פון אַלטן רבי'ן, דער באַגרינדער פון חב"ד, אַז „אַ איד דאַרף לעבן מיט דער צייט" — דאָס מיינט, מיט דער צייט פון דער פּרשת השבוע אין דער תורה, תורת חיים, די „וועגווייזערין" (מלשון „הוראה") אין טאָג־טעגלעכן לעבן, אַזוי אַז יעדער טאָג פון דער וואָך ווערט באַלעבט פון דער פּרשה פון דער וואָך —

איז כדאי זיך אָפּצושטעלן אויף די פּסוקים אין דער סדרה פון דעם שבת . . . וואו עס ווערן אויסגערעכנט די ־טלעכע ברכות אַלס שכר פאַר „בחוקותי תלכו ואת מצותי תשמרו". דער הויכפּונקט פון די ברכות איז: ונתתי משכני בתוככם . . והתהלכתי בתוככם והייתי לכם לאלקים ואתם תהיו לי לעם — „איך וועל מאַכן מיין משכן („דירה") צווישן אייך . . איך וועל אַרומגיין צווישן אייך און וועל זיין אייער ג־ט און איר וועט זיין מיין פאָלק". און כאָטש אויך די ברכה איז פאַרבונדן מיט דער אַלגעמיינער אָפּהיטונג פון תורה און מצות, לויט דעם אָנהויב פון דער סדרה, ווי אויבן דערמאָנט, ווערט אָבער דורך דעם סיום פון די ברכות ספּעציעל אונטערשטראָכן די וויכטיקייט פון קדושה, טהרה און צניעות, וואָרום זיי זיינען די יסודות פאַר דעם ג־טלעכן משכן און שכינה אינצווישן די אידן בכלל און אין יעדן אידן, מאַן און פרוי, בפרט. דאָס ווערט דייטלעך361אונטערשטראָכן אויך אין אַן אַנדער אָרט אין דער תורה; והי' מחנך קדוש, ולא יראה בך ערות דבר ושב מאחריך — „דיין מחנה (אין דער היים און אין דרויסן) זאָל זיין הייליג, ער (דער אויבערשטער) זאָל ניט זען באַ דיר קיין אויסגעלאַסענע זאַך און אָפּקערן זיך פון דיר" (תצא כג, טו).

אונזערע חכמים דערקלערן דייטלעך, אַז צניעות און קדושה דאַרפן אָפּגעהיט ווערן אין אַלע ענינים, סיי בדיבור און על אחת כמה וכמה אין קליידונג און הנהגה.

באַ פאַרשידענע געלעגנהייטן איז שוין דערמאָנט געוואָרן, אַז אידישע פרויען און טעכטער „שטעלן דעם טאָן" אין געוויסע געביטן פון אידישן לעבן, ווי מ'זעט דאָס במוחש. ספּעציעל און באַזונדערס איז דאָס אַזוי אין געביט פון צניעות, ווי עס ווערט געבראַכט פיל מאָל אין די רייד פון אונזערע חכמים, ביז עס ווערט געזאָגט, אַז דער העכסטער נחת פון קינדער, סיי בגשמיות און סיי ברוחניות, איז פאַרבונדן מיט דער צניעות'דיקער הנהגה פון דער מוטער . . .

ב"ה, ר"ח תליתאי ה' תשט"ז

שלום רב וברכה עד בלי די!

. בברכה שיקוימו בהם, בתוך כלל ישראל, דברי נותן התורה; בחקותי (חקיקה שבתורה וחקיקה שבנפש) תלכו (מהלכים בלי גבול) ואת מצותי תשמרו ועשיתם (ביד ימין, עיין ד"ה אם בחוקותי — בס' המאמרים תרכ"ו) אותם גו' ונתתי שלום גו' והשבתי חי' רעה גו' והתהלכתי בתוככם גו' ואולך אתכם קוממיות — וכדרז"ל (ב"ב ע"ה, א) שתי קומות, בתורת הנגלה ובתורת החסידות, בנפש ובגוף, בגשמיות וברוחניות,

ובברכת קבלת התורה בשמחה ובפנימיות לבשורות

טובות בטוב הנראה והנגלה, (כי כ"ע מודי בעצרת

דבעינן לכם) ולאלתר לגאולה האמיתית והשלימה. ב"ה, כ"ד אייר תש"ח

. . . וי"ל עפמ"ש בלקו"ת דפרשת השבוע בד"ה בשברי לכם, דדברי התוכחות לפי האמת אינם רק ברכות, דאמר הכתוב וכשלו איש באחיו גו' ודרז"ל (שבועות לט, א) איש בעון אחיו דכל ישראל ערבין זב"ז והברכה362בזה היא דאחד יכול להועיל לחברו כיון שמעורבין זב"ז ושייכים זל"ז ועושה זה בחפץ לב כי כל ישראל עריבין ונעימים זל"ז — וכשלשת הפי' במרז"ל כל ישראל ערבין זל"ז שהובאו בדא"ח, ובפרט ששכרו גדול מאד וכמרז"ל בויק"ר פרשת שבוע העבר יותר ממה שבעה"ב — באותו דבר — עושה כו'.

. . . במ"ש אודות העשירי יהי' קדש מכל מקום, שכשיש ט' מתגלה מלמעלה יו"ד, וכנראה מסגנונו רוצה לדמות זה להענין — דתספרו חמשים יום אף שבפועל בדבור אין סופרים אלא מ"ט,

ולכאורה לא נמצא הענין דממילא אלא במספר החמשים (בספירות — ספירת הבינה) ולא במספר העשירי (ספירת המלכות). וכמו בכל עניני פנימיות התורה גם לזה יש מקביל (שפּיגעלט זיך אָפּ) בנגלה דתורה, והוא אשר ענין קדושת יום החמשים — באה בדרך ממילא לגמרי (ומדויק בזה קדושת יום החמשים — שבודאי אין הכוונה על הזמן דממילא קאתי, שהרי בזה אין נפק"מ מיום החמשים — להימים שלפניו) משא"כ במעשר שעכ"פ פעולה ישנה, אלא א) לא פעולת האדם, כ"א של הדבר הנעשה קדש, ב) אינה פעולת אדם אלא דבהמה, — יציאה מן הדיר (שינוי מקום) [או יציאה מן הכלל — ע"י מנין האדם].

ולכאורה מהענינים המבוארים בדא"ח, יש לבאר העשירי יהי' קדש מכל מקום — בהענין המתרץ מה שבס"י לא נזכרו אלא ג' יסודות, ולא יסוד העפר, כי נכלל הוא בהג', וכשמבשלים מים על האש והרוח מפסיק ומחברם הרי פעולה־משותפת דג' אלו מגלה העפרורית אשר במים. ואכמ"ל, ובפרט שלא מצאתי לע"ע הדבר מפורש . . .

(ממכתב יט שבט תש"כ)

. . . במה שכתב אודות העשירי יהי' קדש בענין יציאה מן הדיר, ונשמט במכתבי הנ"ל הציון ומראה מקום — ללקוטי הש"ס להאריז"ל מסכת בכורות. וז"ל שם בהנוגע לעניננו; מעשר קדש ויוצא דרך הפתח כו' והבן זה. — ולהערת כת"ר מהדין ע"פ נגלה שגם בדיר קדוש, הנה בהקדם — שכמה ענינים מצינו כגון דא, שמבוארים הדברים ע"פ פנימיות התורה כפי שצ"ל הענין מסודר, ומעין דוגמא — ענין הכי כללי, הביאור שכל המצות צ"ל במחשבה (כוונה) דבור (ברכה) ומעשה (קיום המצות בפועל), אף שחלק גדול מהמצות אין צריך כוונה, וברכות לא מעכבות. כתבתי רק „דוגמא", כיון שעכ"פ לכתחלה כדאית כוונה וברכה. משא"כ יציאה מדיר, שאפשר הי' לומר363שגם לכתחלה אין צריך. אבל באמת אינו, כי אדרבה מה"ת מצוה שיצאו וימנם בשבט. והעיקר — דלפענ"ד, גם בדיעבד הנה לקושטא דמילתא, לא כן הוא ע"פ דין הנגלה, ויסודי;

(א) בסוגיא דבכורות (נח' ב ושם) לכאורה אינו מובן — דרז"ל בפשיטות העשירי קדש מכל מקום, אף שלא קרא שם וכו', משא"כ בהנוגע ליציאה מדיר — שמחפשים ראיות והוכחות. ולכאורה שקולים הם וכו'.

(ב) דברי הרמב"ם (הלכות בכורות פרק ח' הלכה ח') שכותב הטעם דפוטר המנין הראוי, דלכאורה הוא רק אליבא דקס"ד שצריכה להיות יציאה בפועל, וכקושית הלחם משנה.

(ג) לשון מפרשי הש"ס דשם וגם נט' עמוד ב', דמשמע דמנין הראוי הוא מעין דכל הראוי לבילה — יציאה — אין בילה מעכבת.

(ד) והוא העיקר, איך אפשר לומר דבהעדר יציאה מדיר קדוש לגמרי דמתי חלה הקדושה, שהרי באם יוציאו העשירי דרך דלת אחרת — אינו קדוש, כי אינו מצורף לתשעה המנוים, ועוד — מאי שנא מיתה ויציאה מגדר חי לגמרי — ממוציא החי דרך דלת אחרת,

וכל הנ"ל מתורץ — באם נאמר אשר הדין הוא דנשתייר עשירי בדיר העשירי מעשר, רק באם אחרי כן יצא חי באותה הדלת, שאז הוברר הענין מלכתחלה דשייך אליהם, משא"כ במת עשירי בדיר, שלא אמרו בברייתא דהעשירי מעשר, וכנ"ל דהוה דוגמא יצא בדלת אחרת — שתשעה המנוים יפטרו רק מטעם דמנין הראוי, ולכן רש"י (בכורות נט' ע"ב) צירף מת העשירי בדיר ויצא בפתח אחר וכתב הטעם דמנין הראוי. ומזה — בהנוגע לעניננו דעכ"פ בתור בירור היציאה מוכרחת וכלקוטי הש"ס להאריז"ל שם, והביאני על החילוק — שאאפ"ל בהנוגע לספירת המלכות דנעשה כל הענין מעצמו, ע"ד שאומרים בספירת הבינה שהיא למעלה מהשתלשלות, וכמ"ש מאז.

(ממכתב יד סיון תש"כ)

. . . להפרכא על מ"ש דהעשירי קדש מכל מקום גם בהיותו בדיר, בד"א אם לאחרי כן יצא באותו הפתח שאז הוברר הענין מלכתחלה, ומקשה דמה איכפת לנו אם יצא והיכן יצא וכו'.

אבע"א סברא ואיבע"א מפורש.

והסברא פשוטה, דהרי יציאה בפתח אחר — ענינה שזהו מגורן אחר. ולא עוד אלא שעוקר אפילו אם מקודם לזה הי' שייך במנין הראוי. וכיון שכן הוא ביציאה בפתח, הסברא פשוטה דכן הוא ממש במת, שהרי גם מיתה364עוקרת מגורן זה, ואיך יתקדש כבש זה מפני שישנם תשעה בגורן אחר. במלות אחרות, יציאה בפתח אחר — קובעת את הגורן. ואין ענין לחלק בזה בין התשיעי והעשירי.

ומ"ש דהל' דהעשירי קדש אפילו לא יצא וכו' — הנה בכמה ענינים כלל הוא דהוברר למפרע באופן זה או הפכי.

ואיבע"א מפורש, וכמו שציינתי במכתבי הקודם [רש"י כת"י ד"ה מנין הראוי (בכורות נט' ב') דמת או יצא לפתח אחר. וברש"י שם „שלא נתקדש העשירי". ואיירי באין שם אלא י'].

ותמי' גדולה מה שמעתיק מספר (שאינו ת"י) שכתב דלשון רש"י זה אינו מדוקדק כי בלא"ה פטור כיון שהעשירי קדש, שהרי מפורש ברש"י שאינו קדוש. ואולי ראה רש"י כת"י ולא ראה רש"י (סתם), ועד"ז הוא בפירוש הר"ח ב"מ ו' סוף ע"ב וז"ל, שיש לו עשר צאן בדיר וכו' קפץ כו' נפטרו במנין הראוי למעשר אע"פ שלא יצא וכו' . . .

(ממכתב ח' תמוז תש"כ)

אבות פ"א

. . . שוב מצאתי ג"כ בסדה"ד חלק תו"א מע' אבטולמוס, ומציין שם לס' גלגולי נשמות בסוף הספר וחס"ל מעין ה' נהר כ"ה. ומש"כ בכל הנ"ל כדבר ידוע, שאבטליון למד תלמידים שאינם מהוגנים ונעשו צדוקים — צע"ג איפה מסופר זה. ולולא דמסתפינא, הייתי אומר בפשיטות, דבכת"י הראשון הי' כתוב אנט', והכוונה לאנטיגנוס איש סוכו, והמעתיק נתחלף לו בין נו"ן לבי"ת, ופי' הר"ת אבטליון. אבל קשה לשבש דפוס כל הספרים הנ"ל וגם במדרש תלפיות מע' גלגולים שבכולם כתוב אבטליון . . .

(ממכתב א' מר־חשון תש"י)

. . . בענין אבטליון וגלגולו — קשה בעיני להוסיף, כהשערת כת"ר, מדעת עצמנו שורות אחדות. ואם משום קושיא — הרי שערי תירוצים לא ננעלו. משא"כ בתקון שהצעתי במכתבי, שהמעתיק נתחלף לו אות נ' באות ב' שצורתן דומה ביותר שהיא שגיאה קלה ביותר ובמילא גם מצוי'.