לקוטי שיחות
הוספות - שיחות ומכתבים י
272אחרון של פסח
א. דובר בהתועדות הקודמתא בפירוש מרז"ל „שר לא נאמר אלא ישיר, מכאן לתחה"מ מן התורה" — שפירוש זה שייך גם לפשוטו של מקרא זה ש"ישיר" קאי על השירה שהיתה בעת קרי"ס, כי בשעת קרי"ס נמשך ונתגלה בחינה שלמעלה מהזמן, ולכן בעת אמירת שירת הים הי' כלול גם הזמן שלאח"ז, עד השיר דלעתיד.
ומכיון שאחש"פ בא בהמשך לשש"פ, הרי מובן שגם באחש"פ מאיר הגילוי דלעתיד. וכמו שסיפר כ"ק מו"ח אדמו"ר אשר הבעש"ט באחש"פ הי' אוכל ג' סעודות, וסעודה השלישית (שהיתה לפנות ערב) היתה נקראת „סעודת משיח", כי באחש"פ מאיר גילוי הארת משיח.
ב. והנה כמו שבנוגע לשירת הים, נתבאר בהתועדות הקודמת שבכל שביעי של פסח צריך לצייר את הענין דקי"ס ושירת הים, עד שירגיש (לא כמאורע שהי' בעבר, כ"א) שביום זה ממש ישנו הענין דבקיעת הים והוא אומר שירה על זה,
כ"ה גם בנוגע לשיר דלעתיד, שבכל שש"פ צריך לצייר ולהרגיש את השיר דלעתיד (הכלול בשירת הים), לא כמאורע שיהי' בעתיד כ"א שביום זה ממש הוא שר השיר דלעתיד.
ועפ"ז מובן שבשש"פ הוא התוקף ד"יציאת מצרים" גם בעבודה הרוחנית, ביציאת האדם מהמצרים וההגבלות שלו ובכללם — הגבלות הזמן.
כי יציאת האדם מהגבלות הזמן שבלילות הראשונים דפסח, המתבטאה בזה שהסיפור דיצי"מ הוא באופן שיוצא ממצרים ביום זה ממש — אין זה273חידוש כ"כ, מכיון שיצי"מ הוא ענין שאירע כבר, משא"כ בשש"פ שהאדם מצייר ומרגיש (לא רק הענין דשירת הים, אלא גם) השיר דלעתיד באופן שהוא ביום זה ממש — הרי מכיון ששיר זה לא הי' עדיין בפועל ויהי' רק אח"כ (ובפרט שפרטי הענינים שיהיו לע"ל אינם ידועים לנו בפרטיות, ורק כמה פרטים, מתי מספר, ידועים לנו ממדרשי רז"ל), הרי כשמרגיש את השיר דלעתיד באופן של „הא" (בלי כ"ף הדמיון), מתבטא עי"ז הרבה יותר הענין ד"יציאת מצרים".
וע"פ הכלל „מעלין בקודש"ו, מובן, שהיציאה מהמצרים והגבלות הזמן דאחש"פ, המתבטאה ב"גילוי הארת המשיח" שביום זה, הוא בתוקף יותר (לא רק מהיציאה מ"מצרים" שבלילות הראשונים דפסח, אלא) גם מהיציאה מ"מצרים" שבשביעי של פסח, כי הציור וההרגש של השיר דלעתיד שבשש"פ הוא רק במחשבה או גם בדיבור, אבל לא בענינים של מעשה. משא"כ באחש"פ שאוכלים „סעודת משיח" הרי ציור והרגש זה בא גם בענין של מעשה.
ונוסף לזה: ע"י אכילת סעודת משיח — שענין המזון הוא שנעשה דם ובשר כבשרו — הרי הרגש זה חודר לא רק בכל כחות נפשו, עד לכח המעשה, אלא גם בגופו הגשמי.
ג. הטעם מה שענין הנ"ל נתגלה ע"י הבעש"ט דוקא י"ל שהוא לפי שכללות ענינו של הבעש"ט שייך לגילוי המשיח, וכידוע מענת מלך המשיח להבעש"ט על שאלתו „אימתי קא אתי מר" — „לכשיפוצו מעינותיך (מעינות הבעש"ט) חוצה"ז.
וכמו שכללות תורת הבעש"ט, מדור לדור היא מתפשטת יותר, עד לאלו שנמצאים ב"חוצה" בדרגא הכי תחתונה — כ"ה גם בנוגע ל"גילוי הארת המשיח" ו"סעודת משיח" דאחש"פ, שבדורותינו אלה נתפשט הענין בין כו"כ מבנ"י.
ומכיון ש"תורה על הרוב תדבר", הרי מובן שענין הנ"ל שייך גם לאלו שמצד עצמם אין מרגישים „גילוי הארת המשיח" (שהרי אלו שמרגישים זה מצד עצמם, הם לע"ע רק מיעוט) — שגם הם, ע"י קיום ההוראה דאכילת „סעודת משיח", נעשה „הענין" חלק מגופם (וע"ד דבאכילה דמצוה אין נוגע הכוונהח) ובמילא גם קל יותר שע"י ההתבוננות והציור בזה, יוכלו גם הם להרגיש גילוי זה,
כי הרי הוא כבר „עומד אחר כתלנו" — ועוד יותר „משגיח מן החלונות מציץ מן החרכים" היינו שכבר ישנם „חרכים" (פרצה) בהכותל. ומכיון שכבר קרוב מאד לביאת המשיח, „מאָרגן קומט משיח", לכן גם היום — באחש"פ,274(אף שנמצאים בגלות עדיין. אבל הכותל המפסיק בין הגלות להגאולה הוא כבר פרוץ, כנ"ל), מאיר גילוי הארת המשיח באופן שכאו"א יוכל להרגיש זה.
ועי"ז גופא מה שבזמן הגלות עושים „סעודת משיח", שבזה מראים אַז אידן אנערקענען ניט דעם גלות — פועלים שבקרוב ממש וועט מען פאַרברענען די ווענט פון גלות כפתגם כ"ק מו"ח אדמו"ר ויתגלה משיח ויוליכנו קוממיות לארצנו.
ד. ישנם הטוענים שלאו כל מוחא סביל דא לקבל ענין הנ"ל — שלכאו"א מאיר הארת המשיח, ואדרבא, ע"י שמיעת ענין כזה יתבלבלו וכו'.
אמנם באמת אינו כן, כי כבר נשתנה המצב, וכבר בא הזמן שגם ה"חוצה" יכול לקבל ענין זה, ורק צריכים להסיר הפחדים אצל אלו שצריכים להביא ענין זה לה"חוצה", וכשיאמרו את הענין בפשיטות (בלי שום פקפוק) — ע"י שיחזקו האמונה שלהם עצמם — יתקבלוט הדברים אצל השומעים, ויפעלו פעולתם.
ה. כדי להקל הרגשת הענין — מרומז ענין זה (ככל עניני פנימיות התורה) גם בנגלה דתורה: בשמיני של פסח מפטירין „עוד היום בנוב לעמוד וגו'" לפי שבליל פסח היתה מפלתו של סנחריבי. ולכאורה תמוה; הרי מפלת סנחריב היתה בליל הראשון של פסח ולא באחרון של פסח?
והענין, לפי שבהפטרה זו מבואר נצחונו של חזקי', שביקש הקב"ה לעשותו משיחיא, ובאחש"פ מאיר גילוי הארת משיח.
ועוד יותר; כו"כ פרטים המבוארים בהפטרה זו לא נתקיימו בנצחונו של חזקי' ויתקיימו בביאת משיח צדקנו. כמו „וגר זאב עם כבש וגו'" (וכמבואר גם ברמב"םיב שקאי על ימות המשיח — רק שלשיטתו ה"ז משל וקאי על או"ה), וגם ענין קיבוץ גליות „והי' ביום ההוא וגו' לקנות את שאר עמו אשר ישאר מאשור וממצרים וגו' ומאיי הים", וכו'. ומכיון שהפטרה זו, שכו"כ פרטים שבה יתקיימו בביאת מ"צ קורין באחש"פ, הרי מובן שבאחש"פ מאיר הארת המשיח.
275ולכן אפשר לומר לכאו"א, שגם אצלו מאיר הארה זו שהרי גם בביהמ"ד שלו קראו ההפטרה עם ברכה לפני' ולאחרי', וכאו"א ענה אמן אחריהם, ושם הרי מדובר ע"ד ביאת המשיח ועניניו. ובמילא גם הוא צריך להרגיש ענין זה, וגם אצלו פועל הארה זו לבטוח בבטחון הגמור בה' בלי שום פקפוק כלל וכלל, שאף שע"פ דרך הטבע אינו רואה מראה מקום לזה, מ"מ בוטח הוא בה' שיקיים הבטחתו למעלה מדרך הטבע.
והבטחון צ"ל באופן המדובר אצל חזקי', שהוא בטח בה' לגמרי, עד שאמר להקב"ה „אני אין בי כח לא להרוג ולא לרדוף [ואפילו] ולא לומר שירה אלא אני ישן על מטתי ואתה עושה"13), מבלי הבט על שסנחריב הקיף את ירושלים עם כל חילו, והבטיח לעשות שלום בתנאים מיוחדיםיד ואף ששבנא וסיעתו, שהם היו הרוב בסנהדרין, אמרו שעפ"י תורה צריכים לעשות שלום, ולילך בדרך הטבע, מ"מ מאחר ששמע מישעי' נביא ה' בשם הקב"ה „כה אמר ה' אל תירא וגו' והפלתיו בחרב בארצו"יח בטח בה' לגמרי, עד שהלך לישן על מטתו, וערבה לו שנתו מצד בטחון זה (לא כאדם הדואג, שא"א לו לישן), והקב"ה עשה המלחמה כמ"שי „ויצא מלאך ה' ויך במחנה אשור וגו'",
עד"ז צריך כאו"א לבטוח בביאת המשיח בבטחון גמור בלי שום פקפוק, ובאופן ד"אחכה לו בכל יום" שמחר ממש יבוא משיח — גם כשמצד „חשבונות" של שכל [וטבע] אינו רואה שום מקור לזה, ובטחון זה עצמו ימהר ויחיש את ביאתו, בקרוב ממש.
ו. על הפסוק ששת ימים תאכל מצות וביום השביעי עצרת לה' אלקיך, איתא בשער האמונהיז שאכילת מצה דשש"פ משפיעה ומחזקת לאור אבא, „הוי' אלקיך", שהם עוצרים וכונסים לתוכם המצה (ולא כבליל א' — שמהוי' נמשכה המצה) ומה ז' רשות אף ו' רשות שמז' — נמשך זה גם בששת ימים, עיי"ש. הרי מובן, שזה מה שאכילת מצה זו היא „רשות" הוא למעליותא, שהענין הנפעל ע"י אכילת מצה אז היא נעלית יותר מהענין הנפעל ע"י הכזית מצה בלילה הראשונה שהיא „חובה" [ובדוגמת המבואר בלקו"תי בענין תפילת ערבית רשות]. וגם זה מה שאין מברכין „על אכילת מצה" לאחרי לילה הראשון הוא דוגמת מה שאין מברכים על תש"ר לפי „שא"א להמשיך כו'"י.
ז. הביאור במעלת המצה שלאחרי לילה הראשון, ובפרט בשביעי של פסח, על הכזית מצה שבלילה הראשון;
276מצה היא „מיכלא דמהימנותא"כ והיינו שמצה היא המזון המפרנס את האמונה, שתהי' לא בבחי' מקיף, כ"א — (כמבואר בלקו"תכא בפירוש „ורעה אמונה") „קבועה בלב האדם . . בבחי' דעת והרגשה".
והנה האמונה מצד עצמה, כשאין עושים שום פעולה שתורגש בפנימיות, אפשר שתהי' בבחי' מקיף כ"כ, עד לאופן ד"גנבא אפום מחתרתא רחמנא קרייא"כב — שגם בשעה זו גופא כשאמונתו [היא לא רק בלבו פנימה, אלא שבאה גם בגילוי] מתבטאת בקריאת „רבש"ע הושיעני", הנה בשעה זו עצמה, עושה הוא היפך רצון העליון (ומבקש מהקב"ה שיצליח לו בזה).
אמנם, גם כאשר האמונה אינה בבחי' מקיף עד כדי כך, הרי אפשר, שגם כשלומד תורה ומקיים מצות, יהי' טרוד בהסוגיא שהוא לומד או בהמצוה שהוא מקיים, ולא ירגיש בעת מעשה האמונה בהקב"ה נותן התורה ומצוה המצות.
וכל זמן שאין האדם מייגע את עצמו להמשיך האמונה בפנימיותו — תשאר אצלו האמונה בבחי' מקיף — עכ"פ באופן השני דלעיל — ועל עבודה זו של המשכת האמונה בהתורה ומצות שלו, אמרו רז"לכג „בא חבקוק והעמידן על אחת שנאמר וצדיק באמונתו יחי'" — שהתרי"ג מצות „יעמדו" על האמונה, היינו; שהאמונה וקיום המצות לא יהיו שני ענינים שונים, כ"א, שבקיום המצוה תורגש האמונה במצוה המצוה.
ח. וזוהי המעלה שבמצה „מיכלא דמהימנותא" שלאחרי לילה הראשון ובפרט בשש"פ על הכזית מצה שבלילה הראשון;
פעולת הכזית מצה „חובה" היא במל' — לפרנס את האמונה שלא תהי' בבחי' מקיף לגמרי כ"א תפעול עליו שהנהגתו בחיי היום יומיים תהי' עפ"י תורה — מתאימה לאמונתו; ופעולת המצה ד"רשות", ובפרט בשש"פ היא בהוי' אלקיך — הרגשת האמונה בהתורה ומצות שלו.
וזהו מ"ש „וביום השביעי עצרת לה"א": ענינם של ב' השמות הוי' ואלקים בעבודת האדם הוא — תורה ומצות ושש"פ הוא „עצרת (לשון קליטה) להוי' אלקיך" — המשכת האמונה לתורה ומצות, ובאופן פנימי — עצרת קליטה.
א
ט. הענין ד"סעודת משיח", אף שהוא הנהגת הבעש"ט נתגלה ונתבאר ונתפרסם (ככל עניני תורת הבעש"ט) ע"י נשיאי חב"ד.
ונוסף לזה; בשנת תרס"ו, בעת „סעודת משיח", הוסיף כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע ענין חדש, והוא שציווה אז להת' לשתות ד' כוסותכד.
277והביאור בזה;
ההפרש שבין מצה ליין הואכה, שמצה הוא בחי' (קטנות) אבא (חכמה), ויין הוא בחי' בינה [שזהו הטעם על מה שמצה היא במספר ג' — ג' מצות שבקערה, ויין במספר ד' — ד' כוסות — כי מוחין דאבא הם ג', ומוחין דאימא הם ד'].
וזה מתאים גם עם ההפרש שבין מצה ליין בפשטות, שמצה היא „לחם עוני" לפי ש"אין בה טעם כמו חמץ"כו, משא"כ יין, הרי לא רק שיש לו טעם אלא שגורם גם שמחה ותענוג, ועד ש"אין אומרים שירה אלא על היין"כז — כי התגלות עתיק (תענוג) היא בבינה.
וזהו הטעם מה שאצל הבעש"ט הי' רק הענין של „סעודת משיח" (שעיקר סעודה ה"ה לחם) מצה, ונשיאי חב"ד הוסיפו גם הענין של ד' כוסות — כי ענינה של חסידות חב"ד היא (לא רק לגלות ולפרסם תורת הבעש"ט — שלכן גם ההנהגה ד"סעודת משיח" נתפרסמה ע"י נשיאי חב"ד, כנ"ל — אלא גם) להסביר את תורת הבעש"ט בהבנה והשגה וכו' ולהכניס בה טעם ותענוג וכו' — שכ"ז נרמז בענין ד' כוסות.
יו"ד. והנה גם בהתקופה של החסידות חב"ד, עיקר ההבנה וההסברה בתורת החסידות — באופן שלימוד תורת החסידות תהי' בהבנה והעמקה וכו', דוגמת לימוד סוגיא בנגלה — נתחדש ע"י אדמו"ר נ"ע, ובתקופה זו גופא — עיקר ענין זה נתחדש בשנת תרס"ו, ע"י אמירת ההמשך הידוע דשנה ההיא.
וי"ל שזהו הטעם שענין שתיית הד' כוסות באחש"פ נתגלה ע"י כ"ק אדמו"ר נ"ע ובשנת תרס"ו — כי עיקר גילוי החסידות [ההכנה והכליכח לביאת המשיח] באופן של הבנה והסברה וכו' נתחדשכט בשנה ההיא.
יא. הענינים שלמעלה נמשכים ע"י עבודתינו מעין הענינים הנמשכים, וכהלשון המובא בכ"מ בדא"ח: „באתערותא דלתתא — אתערותא דלעילא". ובלשון המשנה40) — „במדה שאדם מודד בה מודדין לו", ובגמרא שם — „במדה לא בטיל". ואם במדת כו' כן, במדה טובה שמרובה ממדת כו' — על אחת כמה וכמה.
278מזה מובן, אשר ההשתדלות בחיזוק וביסוס השכונות שבהם דרים אחב"י, בכדי שישבו בהם לבטח
— נוסף על החיוב בזה ע"פ דין* —
היא מקרבת וממהרת את היעוד „וישבתם לבטח בארצכם גו' ושכבתם ואין מחריד".
ועוד נקודה בזה; בתי כנסיות ובתי מדרשות הם ה"מקדש מעט", שבהם שוכן הקב"ה — „ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם". ועד"ז הוא בנוגע לבתי בנ"י בכלל, שהרי בהם לומדים תורה ומקיימים מצות — והרי אפילו פושעי ישראל מלאים מצות כרמון — שבתים אלו הם ד' אמותיו של הקב"ה בעולמו.
ובמילא, כאשר יהודים בורחים ח"ו ממקומות מושבותיהם ומוסרים אותם לאינם יהודים, להבדיל — ועאכו"כ, כשהבריחה מביאה ח"ו גם למכירת או סגירת כו"כ בתי כנסיות וכתי מדרשות — הרי עי"ז מגרשים כביכול את הקב"ה מנחלתו. ולאידך גיסא; ע"י הרחבת השכונות של בנ"י, „כובשים" עוד שטח בעולם לבעלותו ושלטונו של הקב"ה.
ומזה מובן גודל האחריות והזכות בביסוס השכונות — ואין הדבר תלוי אלא בהשתדלות של כאו"א. וכמו שראו במוחש, שכל אלו שהשתדלו בזה במרץ הדרוש, הצליחו בזה במאד, ועד — באופן דלמעלה מן הטבע.
(וסיים כ"ק אדמו"ר שליט"א); על כל אחד ואחד לעשות חשבון צדק בנפשו אם עשה בזה עד עכשיו כפי הדרוש — והרי ידע אינש בנפשי', אשר ע"כ צריך לתקן ולהשלים גם מה שהחסיר עד עכשיו — ובנוגע לתשובה הרי אמרולב שצריכה להיות באופן ד"כפלים לתושי'"".