א. שנינו במס' אבותא: "כל השוכח דבר אחד ממשנתו מעלה עליו הכתוב כאילו מתחייב בנפשו שנאמרב רק השמר לך ושמור נפשך מאד פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך". ובגמראג למדו מכתוב זה ש"כל המשכח דבר אחד מתלמודוד עובר בלאו".
ולכאורה יש לעיין על פי זה בסיפור הגמ'ה ד"ר' זירא כי סליק לארעא דישראל יתיב מאהו תעניתא דלשתכח גמראז בבלאה מיני' כי היכא דלא נטרדי'", דלכאורה, איך הותר לו לשכוח גמרא בבלאה, והרי "כל המשכח דבר אחד מתלמודו עובר בלאו"? ובמכש"כ וכו' וכו' כל "גמרא בבלאה"!
בגמ' מפורש טעמי' דר"ז "כי היכא דלא נטרדי'", שכל כוונתו היתה כדי שיוכל ללמוד כדבעי תלמוד ירושלמי, אבל לכאורה אין מקום לעבור על איסור מפורש (שכחת התורה) בשביל שלאחרי זה ילמוד תורה ואולי יצליח, ולהעיר מענין שלילת מצוה הבאה בעבירה ואף שהיא ודאית (ובשעת מעשה).
ואף שבמשנה שם ממשיך ד"אינו מתחייב בנפשו עד שישב ויסירם מלבו" (ועד"ז בגמ' שם לענין הלאו "יכול אפילו מחמת אונסו ת"ל ופן יסורו מלבבך במסירם מלבו הכתוב מדבר") — הרי ר"ז התפלל והתענה כו' שיסירם מלבו.
ועוד: בפשטות, כל מאה ימים אלה שיתיב בתעניתא דלשתכח גמרא בבלאה מיני', לא למד "גמרא בבלאה", שה"ז דבר והיפוכו — וא"כ ה"ה "יושב ומסירם מלבו"ח.
ב. והנה בדברי הראשונים מצינו כמה שיטות בגדרי איסור זה: