125

לא תרביע כלאים שדרך כל עובד אדמתו להביא צמדו ברפת אחת וירכיב אותן"^טו. וא"כ אין האיסור דכלאים ד­חרישה גדר חדש בכלאים, דכללות איסור כלאים הוא רק גדר אחד, דהיינו תערובת פנימית באופן שנעשה מציאות חדשה (וכלאים דחרישה הוא רק סייג ל­איסור הרבעה), ולכן גם באיסור שעטנז ס"ל לרש"י שגדרו הוא תערובת פנימית, כנ"ל.

ג. והנה הרמב"ם^טז כתב "כיון שנת­חבר הצמר עם הפשתן צד חיבור בעולם הרי זה כלאים מן התורה, כיצד צמר ופשתים שטרפן זה עם זה ושע אותן ועשה מהן לבדין הרי אלו כלאים, טרפן וטוה אותן כאחד וארג בגד מטווי זה הרי זה כלאים".

והיינו, ששיטת הרמב"ם היא כמו שיטה ממוצעת בין רש"י ור"ת, שמחד גיסא ס"ל להרמב"ם ש"שוע טווי ונוז" הוא החפצא דשעטנז (ולא כפי' ר"ת ש­זהו רק תיאור סוג הצמר ופשתים שעליו חל האיסור לערבם יחד, והתערובות ד­שעטנז הוא רק בהאריגה); אבל לאידך, לא ס"ל כרש"י שצ"ל חיבורם בכל שלשת הדברים ד"שוע טווי ונוז", אלא מספיק "צד חבור בעולם", דגם שוע לבד הוי כלאים, ו(לכמה דיעות) גם טווי לחוד הוי כלאים (וכמו שהאריכו בנו"כ ובמפרשים^יז בביאור דעת הרמב"ם).

וע"פ הנ"ל שגדרם של כלאי בגדים נלמד מכלאים דחרישה (כיון שנאמרו בקרא בהמשך זל"ז), י"ל, ששיטת ה­רמב"ם בגדר כלאי בגדים היא בהתאם לשיטתו בגדר האיסור ד"לא תחרוש גו'".

דהנה הרמב"ם במו"נ^יח כתב שטעם כלאים דחרישה הוא "כי אם יקבץ בין שניהם, פעמים ירכיב אחד מהם על חבירו", ולפום ריהטא נראה שזהו ע"ד דברי הרמב"ן הנ"ל שאיסור כלאים ד­חרישה הוא רק סייג לכלאים דהרבעה, אבל יש לומר, שלדעת הרמב"ם, האיסור דלא תחרוש גו' הוא סייג לאיסור רביעה, לא רק מפני שבפועל מעשה ד­חרישה יחדיו יכול להביא לרביעה, אלא גם מצד הדמיון בתוכן שיש בשתי ה­פעולות דהרבעה וחרישה יחד (ומשום הכי נאסרה חרישה יחדיו אגב רביעה).

דהנה איסור הרבעה עצמו, יש ל­פרשו בשני אופנים:

א) עיקר האיסור הוא בגלל התוצאה מזה — הולדת מין אחר חדש, הנעשה מהרכבת שני המינים, ולפ"ז, כלאים ד­הרבעה הם בדוגמא ובסוג^יט כלאי הכרם (כלאים דזריעה), שעיקרם הוא מצד התערובת — דמין אחר חדש הנצמח מזה, וכמו שהאריך ברמב"ן עה"ת^כ.

ולאופן זה, כלאים דחרישה הוא בסוג וגדר אחר, שהרי אין בזה מעשה תערו­בת רק בהפעולה דשני המינים יחדיו (ולפ"ז, זה שאיסור דחרישה הוא סייג

The Lubavitch Library · chabadlibrary.org