בעצם, קיימים הבדלי דרגות בקדושת ארץ-ישראל עצמה. שכן, למרות שקדושת ארץ ישראל היא נצחיתרכא, בכל זאת אנו מוצאים שינויים מזמן לזמן בקדושה המביאה את חובת המצוות על הארץרכב וגידולי הארץ (כגון תרומות ומעשרות וכיוצא בהם):
השלימות של קדושת הארץ היא רק כאשר "כל יושביה עליה", כלומר, כאשר היא מיושבת בכל שניםעשר השבטיםרכד, שרק אז נוהג היובלרכג. לעומת זה, בזמן שחלק מן השבטים הוגלו על-ידי סנחריברכו ("ובא סנחריב ובלבל את העולםרכז"), נפגמה הקדושה האמורה, וממילא "בטלו היובלותרכה".
כשם שזה ביחס לארץ-ישראל לפי פשוטה — שקדושתה המלאה והמושלמת קשורה בכך שנמצאים בה כל חלקי כלל ישראל, כל י"ב השבטים — כך הדבר גם ביחס לעבודה הרוחנית של "עשה כאן ארץ ישראל" שבכל יהודי: יהודי מגיע לקדושה המלאה והמושלמת דווקא כאשר כל חלקי נשמתו (הנקראים בלשון המדרשרכח: נפש, רוח, נשמה, חיה, יחידהרכט) מתגלים אצלו ובאים לידי ביטוי בעבודת ה', עד לידי מעשה בפועל.
במלים ברורות יותר (וביתר פירוט): עבודת ה' צריכה להיות הן בכוחות הגלויים של הנפש — המביאים לידי כך שהמחשבות והדיבורים והמעשים של תורה ומצוות ("נפש") יהיו ברגשילב של אהבת ה' ויראתו ("רוח"), בהיותם מבוססים על הבנה יסודית בתורת ה' ומצוותיו ("נשמה"), והן בכוחות הנעלים, הגנוזיםרל