אגרת התשובה ב

אגרת התשובה ב

א. באגרת התשובה פ"ד^א מבאר אד­מו"ר הזקן, שמ"ש^ב "כי חלק הוי' עמו" היינו שבנ"י הם "חלק משם הוי' ב"ה", כי כמו שיש ד' אותיות בשם הוי', כך יש דוגמת ד' אותיות אלו בכל נפש מיש­ראל^ג; ואחרי שמבאר ענין ד' אותיות שם הוי' למעלה (שהם היו"ד ספירות ש"נכ­ללות ונרמזות בשם הוי' ב"ה"), מבאר (בסוף הפרק^ד) ענינם בנפש האדם:

"בחי' שכל הנעלם (ה)מרומז באות יו"ד, שבכחו לצאת אל הגילוי להבין ולהשכיל באמתתו ית' ובגדולתו. . וכפי אשר מעמיק שכלו ומרחיב דעתו ובינתו להתבונן בגדולתו ית' אזי נרמזת בינתו באות ה"א שיש לה רוחב וגם אורך המו­רה על^ה ההמשכה מלמעלה למטה להוליד מבינתו והתבוננותו בגדולת ה' אהבה ויראה ותולדותיהן. . ומזה נמשכה עבו­דה האמיתית בעסק התורה והמצות בקול ודבור או מעשה הן אותיות וא"ו ה"א וכו'. וגם ההתבוננות להבין ולהשכיל באמתתו וגדולתו ית' נמשכה ג"כ מהתורה דאוריי­תא מחכמה נפקא^ו היא בחי' יו"ד של שם הוי' וכו'".

ובהערות אאמו"ר^ז עומד על שינויי הלשונות, שבתחילה "נקט ב' דברים, ב­אמתתו ובגדולתו, ואח"כ במרחיב דעתו ובינתו נקט רק בגדולתו^ח. . ובסוף הפרק כשנקט וגם ההתבוננות כו' נקט עוד הפעם באמתתו וגדולתו ית', ב' הדברים אמתתו וגדולתו".

והנה אף שאאמו"ר לא ביאר הטעם לשינויים אלה — כבר נת' כמ"פ, שבכגון דא סמך אאמו"ר שבעיון הראוי יוכל ה­לומד לעמוד מעצמו על הסברת הדברים.

ב. ויש לומר הביאור בזה:

שתי הלשונות "אמתתו" ו"גדולתו" מכוונות לשני הענינים ד"חכמה" ו"בינה".

דהנה החילוק בין חכמה ובינה הוא, דחכמה היא נקודת השכל (שלמעלה מ­פרטי הענין), ובינה היא כשהאדם מבין דבר חכמה "לאשורו ולעמקו"^ט, שזהו ע"י שמפרט את הענין לפרטיו דוקא, שכל פרט מתיישב ובא על מקומו.

ואין זה רק כהחילוק בין "כלל" ו"פרט" (שחכמה היא הנקודה הכללית של המושכל ובינה היא הבנת הפרטים) — אלא הוא חילוק יסודי יותר: נקודת החכ­מה ענינה — הארת אמיתית המושכל עצמו, וכפי שאנו רואים אצל אדם המת­ייגע בהבנת איזה ענין, שלפתע עולה במוחו רעיון חדש, כמו "ברק המבריק", שברגע זה מרגיש שזהו היישוב לכל הענין המוקשה אצלו, אף שבאותה שעה אינו יכול לבאר ולהסביר כיצד נתיישב

The Lubavitch Library · chabadlibrary.org