א. באגרת התשובה פרק ט' מבאר אדמו"ר הזקן ענין "אתדבקות רוחא ברוחא" ב"כל חלקי הנפש" — "המדות במדותיו ית' מה הוא רחוםא וכו' והשכל. . הוא עיון התורה דאורייתא מחכמה נפקאב, וכן המחשבה במחשבתו ית' והדיבור בדבר ה' זו הלכהג וכמ"שד ואשים דברי בפיך ודברי אשר שמתי בפיך והמעשה הוא מעשה הצדקה להחיות רוח שפליםה כמ"שו כי ששת ימים עשה ה' וכו'".
ומדייק אאמו"ר בהערותיו על אגרת התשובהז, ש"על מדות שכל ומחשבה לא הביא שום פסוק ועל דיבור ומעשה הביא פסוקים", ומבאר, "כי מדות. . ושכל. . ומחשבה. . כולם הם. . במקום המכוסה שאינן נגלות [דאין אדם יודע מה בלבו של חבירוח] לכן לא הביא עליהם פסוקים, ועל דבור ומעשה שהם בגילוי [שדבור הוא גילוי לזולת, וכ"ש מעשה שהוא בדבר שמחוץ להאדם] הביא עליהם פסוקים". וכוונתו בפשטות, דדבר המפורש בתורה (בכתוב) מורה שהוא ענין שבגלויט.
ולכאורה צ"ב: הן אמת ש"מדות. . ושכל. . ומחשבה. . כולם הם. . במקום המכוסה שאינן נגלות" ו"דבור ומעשה (ש)הם בגילוי", מ"מ, הרי אין זו דרכו של אדה"ז בתניא, שבכ"מ שמפרט דרגות אלו מביא ראי' מפסוקים רק על ענין הדיבור ומעשה (להיות "שהם בגילוי") ולא על שכל מדות ומחשבה (שהם "אינן נגלות"), וע"ד שמצינו לעיל בחלק ראשוןי בענין "אתדבקות רוחא ברוחא" בג' לבושים דמחשבה דיבור ומעשה — שלא הביא אדה"ז שם שום פסוק על דיבוריא ומעשהיב (כמו שלא הביא שום פסוק על מחשבה);
ועכצ"ל, שזה שאדה"ז הביא כאן ראיות מפסוקים גבי דיבור ומעשה להורות