143

ו. וי"ל בפנימיות הענינים:

איש ואשה בכל פרטיהם למטה, הם בדוגמת (ובאו ונשתלשלו מ)"איש ואשה" — זה הקב"ה (איש) ובני ישראל (אשה), כמבואר בארוכה בשה"ש ובמדרז"ל.

וכן הוא בנוגע לנדו"ד — נישואי (וגי­רושי) איש ואשה, הרי זה בא ומסתעף מהנישואין, כביכול, שבין הקב"ה וכנס"י. וכנוסח הברכה שאומרים בהאירוסין דכאו"א מישראל "מקדש עמו ישראל ע"י חופה וקדושין". והיינו שחתונתם (קידו­שין ונישואין) של כאו"א מישראל, הרי זה פרט, כביכול, ממקדש עמו ישראל, מ"נישואין" הכלליים שבין הקב"ה ועמו (כנס"י).

ועפ"ז יומתק ביותר מה שמגדרי הנישואין הוא — שהם בקשר נצחי^ל, לפי שנשואי הקב"ה וכנס"י, וכמ"ש^לא ביום חתונתו (של הקב"ה עם בנ"י) זה מ"ת, הוא קשר נצחי (שא"א להיות בזה^לב הפסק ח"ו).

ז. אמנם, ע"פ משנת"ל בגדר האיסור ד"לישא אשה ודעתו לגרשה" — שזהו (לא רק הנהגה מגונה מצד האיש, אלא) חסרון בעצם הנישואין — צריך ביאור בנישואי הקב"ה וכנס"י:

ידוע, שכללות ענין הגלות הוא בדוג­מת ענין הגירושין^לג, וכדאיתא במדרש "דנתי אותם בגירושין"^לד. וכדאיתא ב­גמרא^לה "תשובה נצחת השיבה כנסת ישראל לנביא כו' אשה שגרשה בעלה כלום יש לזה על זה כלום"; ומכיון שהקב"ה ידע שיהי' ענין הגלות — הרי נמצא שיש בזה, כביכול, משום "לא ישא אדם אשה ודעתו לגרשה"?

בפשטות י"ל שאין שייך לומר בזה ש"דעתו לגרשה", כי כל ענין הגלות הוא רק תוצאה מהנהגת ישראל, ויש בזה בחירה חפשית בשלימות, ורק "מפני חטאינו (שלנו) גלינו מארצנו", ולולא החטאים שלנו לא היו כלל הגירושין.

[ואף שמפורש בתורה^לו "כי תוליד בנים ובני בנים ונושנתם בארץ והשחתם וגו' והפיץ ה' אתכם בעמים גו'", שנאמר בלשון ודאי (שכן יהי' בפועל), והרי התורה קדמה לעולם^לז, ונמצא דכבר בעת מ"ת הי' כביכול "בדעתו לגרשה" לאחר זמן (כאשר "נושנתם בארץ גו'") —

אין זו שאלה, כי (א) פסוקים אלו נאמרו לאחר מ"ת, בשנת הארבעים, וכל זמן שלא נתגלה בדיבורו של הקב"ה^לח, עדיין יכול להיות בזה שינוי; וגם (ב) אפילו אם נאמר שנחשבים כ"דיבור", ואפילו לאחרי שנאמרו בפועל, הרי כתב הרמב"ם^לט בנוגע לדברי פורעניות שה­נביא אומר "אם לא עמדו דבריו אין בזה הכחשה לנבואתו. . שהקב"ה ארך אפים ורב חסד ונחם על הרעה, ואפשר שעשו תשובה ונסלח להם"].

אבל עדיין אינו מיושב כל צרכו, כי מאחר שסו"ס ידע הקב"ה בעת מ"ת

The Lubavitch Library · chabadlibrary.org